טלטלת ה 7 באוקטובר

שתפו

רון, משתף אותנו הפעם בתחושות שלו בשעות הקשות של תחילת המלחמה. הצצה נדירה לתחושות והמחשבות של בחור מיוחד ברגעים שבהם כולנו היינו בבלבול ובחרדה.

המלחמה גרמה לי להפסיק כמעט לגמרי את העיסוקים השגרתיים שלי מכל מיני סיבות שנגעו לרווחה האישית שלי ושל סובבי. פתחתי חדשות בניסיון להבין מדוע נשמעה אזעקה בבוקר השבת השחורה, ונחשפתי לתמונות וכותרות מבעיתות ומטלטלות באופן מחריד, שלא זכור לי מעצם היום שבו נהפכתי לחלק מהעולם.

באותם רגעים הבנתי שמשהו חמור קורה. ראיתי על מסך הטלוויזיה תמונות של טנדרים ודחפורים נעים מעבר לגבולות שטח ישראל בהובלת אנשי טרור, שפשוט הרשו לעצמם להניף נשקים ודגלי פלסטין באין מפריע.

זה הרגע בו נחשפתי למחזות הקשים. התקשרתי לאימא שלי שתאסוף אותי הביתה דחוף. אמרתי לעצמי שאם אני כבר מת או נחטף כקלף מיקוח, אז לפחות להיות ביחד עם אימא שלי, ולדעת שעשיתי הכול כדי להגן עליה.

ביום הראשון של המלחמה התקשיתי לישון. הייתי דבוק למסך. הייתי בכוננות ספיגה למקרה של הפגזות וטילים, וכמובן אפשרות של חדירה לבתים.

הדרמה שאפיינה את היום הראשון של המלחמה כמעט הכריעה אותי בכל הקשור לעניין של טיפוח ושימור עצמי. ההשלכות הנפשיות של האסון הובילו אותי באותם רגעים איומים לשאול את עצמי בשביל מה להמשיך, לחשוב על הטווח הארוך – אם יש היתכנות בטווח המיידי למוות או לאיזשהו מצב סיעודי כתוצאה מפיצוץ. הייתי משוכנע שיש סבירות שקיים איזשהו מטען חבלה מאחורי הדלת או לחילופין איזה רימון. הראש שלי אפילו הפליג לכיוון של פצצת אטום. ככה או ככה חשבתי שדיני נכון לאותו יום זה לגמור את חיי כאוסף של רסיסים אמורפיים.

עד שהרשתי לעצמי לחזור לשגרה, בהיבט המעשי לצד היבט רגשי, נבדל בהרבה בהשוואה למה שהיה קודם, לפני ה-7 באוקטובר. העניין לקח למיטב זיכרוני בין שבוע לשבועיים. בשבוע הראשון הפנמתי שלאור ההידרדרות הביטחונית המציאות קיבלה פנים שהעכירו עוד יותר. אם קודם במדינה שלנו הייתה חרדה כלכלית עכשיו הדאגה האמיתית היא מעבר לכסף. אנשים נמצאים עכשיו בחרדה קיומית יותר מתמיד.

מאז המלחמה הפסקתי לשים יותר מדי דגש על כסף. כן, אני אומנם עובד ודואג מה יהיה איתי בעתיד. יחד עם זאת, אני מבין שיש דברים שהם מעבר לשליטתי ולומד לסתום את הפה ולהגיד תודה שאני לא במצב חמור יותר ביחס לאנשים אחרים. מעבר לעצמי, אני גם חושב מה יהיה עם אחי הבכור שהולך לצבא ואחי הקטן בפרט. לא פחות חשוב לזכור את הדרך שההורים שלי התוו לי לגבי התנהלות חברתית ומוסרית כאחד.

לא מתיימר להיות עדין נפש או איזה דמות מתנשאת שמטיפה לכולם מוסר. בסך הכול חשוב לי לעשות את החלק שלי להפוך את העולם למקום סימפטי יותר.

שלכם, רון אדרי. על הרצף האוטיסטי

מאמרים נוספים

הבשורה המרה – איך מבשרים בשורות קשות לאנשים עם צרכים מיוחדים