להשקיע בשנים החשובות

הרמה הקוגניטיבית של כל אחת ואחד מאיתנו בנויה מאלמנטים שונים. סוגים שונים של אינטליגנציה ושל זיכרון, בונים להם יחד יכולת שכלית של אדם, והופכים אותו למי שהוא, וגם מייצרים את הגבול של היכולות שלו. אבל אם פעם חשבנו שאדם עם מוגבלות קוגניטיבית לא יכול להתפתח ולהשתפר עם השנים, היום ברור לכולם שזה לא המצב, ושגורמים רבים יכולים להשפיע על ההתפתחות הזו לאורך השנים, לשפר אותה, ולהגיע לתוצאים שלא צפינו אותם אפילו ברמת החשיבה וההתנהלות.

ההגדרה של אדם עם ליקוי קוגניטיבי התפתחותי היא אדם שהאינטליגנציה הבסיסית שלו נמוכה בשתי סטיות תקן מהממוצע, אבל המחקר של אירית חן לדוקטורט בהנחיית פרופ' חפציבה ליפשיץ ופרופ' אלי וקיל (https://www.kshalem.org.il/uploads/pdf/article_2088_1474272314.pdf)

רצה לבדוק מה קורה עם ההתפתחות של היכולת הקוגניטיבית של אנשים המוגדרים עם ליקוי, לאורך השנים.

ההתפתחות הקוגניטיבית של אדם רגיל, יש לה נתיב התפתחות ידוע שבו האינטליגנציה הבסיסית שלנו מגיעה לשיאה בגיל 20 בערך, ואז נשארת במצב יציב עד גילאי 50-60, ואז  מתחילה ירידה.

היו כמה השערות לגבי מה שקורה אצל אנשים עם ליקוי:

  1. שתהליך ההתפתחות אצלם קצר יותר. הם מגיעים לשיא בגיל 10, משם ליציבות עד גיל 20 ומשם ירידה קוגניטיבית
  2. שהתהליך הוא אותו תהליך באותם גילאים, רק שהכול קורה אצלם ברמה נמוכה יותר, על פי הרמה הבסיסית של האינטליגנציה, כך שבעצם הפיק שהם מגיעים אליו נמוך יותר
  3. שאצל אלה עם המוגבלות חל עיכוב בהתפתחות בשנים הראשונות ופיצוי אחר כך ולכן הפיק של ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם יכול להגיע לשיא רק בגילאי 30-40, ואז יציבות, וירידה שוב בגילאי 50-60

המחקר בדק שני סוגי אוכלוסייה: אנשים עם ליקוי קוגניטיבי, וכאלו ללא ליקוי, ב-4 קבוצות גיל –

10-16, 17-21, 23-29, 31-40

הבדיקה נעשתה על ידי שימוש במבחנים שונים, וממצאי המחקר חיזקו את ההנחה שישנו תהליך של פיצוי עם הגיל, שאצל אנשים עם ליקוי קוגניטיבי הגיל הכרונולוגי הוא ברכה, והוא מחזק את ההתפתחות שלהם. מכאן שאנשים עם מוגבלות שכלית מסוגלים להפיק תועלת מניסיון חיים, התנסויות וחשיפה לסביבה המסייעים לפיתוח יכולותיהם בגיל המבוגר ומביא אותם לשיא התפתחותי קוגניטיבי בגילאים מבוגרים יותר מאשר אנשים ללא ליקוי.

המסקנה הזאת חשובה, כי אפשר להבין ממנה שאנשים מיוחדים זקוקים כמו אוויר לנשימה להתנסויות אמיתיות בשטח, למגע פנים אל פנים, לתקשורת אנושית ולרוטינות חיים, כדי להתפתח ולגדול עם השנים.

הרבה אנשים חושבים שההשקעה באנשים האלו היא בגיל הילדות, ומה שלא יקרה עד גיל 18, כנראה כבר לא יקרה. המחקר מראה את הטעות הנוראה בהנחה זו, ושדווקא העשור הבא, הוא עשור קריטי אצל אנשים עם מוגבלות ואסור להפסיק את ההתנסות והעבודה על ההתפתחות האישית והחברתית.

עד גיל 20, מי שממלא את החלל הזה לרוב הן מסגרות החינוך והטיפול, אבל כשהאדם הצעיר מסיים את מערכת החינוך ועוזב אותה, הוא נשאר ללא מערכת תמיכה התפתחותית או חברתית, וזאת בשנים שבהן, על פי המחקר, יש הרבה מה לפתח ולהתקדם ולהביא את האדם המיוחד לרמות טובות יותר של תפקוד קוגניטיבי ותפקודי חיים, ההכרחיים לחיים עצמאיים בהמשך הדרך.

העשור של גילאי 20-30 הוא עשור קריטי שבו קיים פוטנציאל התפתחות, אבל ברוב המקרים אין כבר מסגרת שיכולה לתת את כל התמיכה והכלים להתפתחות. זה השלב שבו האדם המיוחד מתחיל לגבש את המשך חייו כבוגר, מוצא לעצמו עבודה או מקצוע, עיסוק להתמקצע ולבנות לעצמו את עתידו הכלכלי, הוא מחפש דיור מחוץ לבית ההורים, ועובר לחיים עצמאיים על פי יכולותיו, למצוא לעצמו את הסביבה החברתית, קבוצת שווים ואנשים שיתמכו בו, ויקיפו אותו כדי למנוע את הבדידות.

חשוב לזכור, אלו שנים משמעותיות מבחינה התפתחותית. על אף התשישות ההורית וחוסר בתמיכה רחבה, חייבים לנצל את השנים האלו באופן הטוב ביותר, ולהציע לצעירים המיוחדים את כל הכלים שימצו את הפוטנציאל שלהם ויביאו אותם למקום טוב יותר בכל רבדי החיים העצמאיים שלהם כחברים שווים ותורמים לחברה כולה.