זמן מעבר

ישששש! סוף סוף הסתיים לו החורף והחודש הכי יפה בשנה מרהיב את ארצנו בצבעים ופרחים וריחות שאפשר להשתגע… אין סוף ירוק וצבעוני בעיניים ואין שובע למראה המהמם הזה. כמה שאני אוהבת את התקופה הזאת. האביב מוליד ומאפשר, פותח את שהיה סגור, מסלק את האפור מבפנים ומבחוץ, מאיר ומאריך ולחלוטין מפזר חוטי אהבה בכול מקום. איזו תקופה רומנטית ומיוחדת. זו תקופה כל כך קצרה שכדאי לנצל כל רגע ממנה ולנשום עמוק, להרים את העיניים מהנייד ולהסתכל על הפאר סביבנו.
האביב מסמל עבורנו (ולא סתם) את הזמן לתכנן ולסגור את משלחות חו"ל, את אירועי סוף השנה (לוח השנה ופסטיבל אקומוגלי), את לוח הפעילויות החודשי עד סוף שנה זו, להפיק את סדנאות ופעילויות חודש אוגוסט, ולהתחיל לעבוד על תחילת שנת הפעילות הבאה שלנו. האביב הוא סוג של זמן מעבר עבורנו למחשבה, הגות, תכנון, הפקה וסגירה. תוך כדי שאני כותבת אני שמה לב לקשר בין האביב כזמן מעבר והגדרתו כחודש בעל משמעות ותפקיד עבורנו.
נותרו קצת יותר משלושה חודשים ואנחנו בסוף שנה. מטורף לחלוטין! משהו בממד הזמן לא ברור לי. באלוהים שאני לא מבינה איך הוא עובד. נדמה לי שאני חווה את הזמן כחולף כל כך מהר, יש בי איזו דחיפות לתכנן הכול מראש, וכשאני כותבת מראש – אני מתכוונת להרבה-זמן-מראש. חבריי היקרים אומרים שאני חנונית. מי מתכנן כל כך הרבה זמן מראש? רק חנונים, הם אומרים לי. מוזר להם שככה אני פועלת, ואיך אפשר בכלל לתכנן לפעמים לפרטי פרטים תכניות כל כך ארוכות טווח? ולא רק בכל מה שקשור ל"בית של רונית", אלא לרוב הדברים בחיים שלי. שנה מראש ולפעמים יותר. לא רק שאני אוהבת וזקוקה לדעת דברים מראש, אלא שעבורי, תכנונים ארוכי טווח הם סוג של פעולה להגשמת חלומות ומשאלות. כשאני מתכננת ומצליחה לבסוף לבצע לאחר חצי שנה, שנה, שנתיים – זה מרגיש כהגשמת חלום, חזון או משאלה. וככה יש לי כל הזמן הרגשה שאני חולמת ומגשימה.
את הבלוג הזה תקראו אחרי חג הפסח, משום שלא הספקתי להוציאו בזמן (שוב… ממד הזמן) ואני מקווה שלא מאוחר לאחל לכולכם את אהבתי האביבית. מי ייתן ונתחדש במשהו (אחד לפחות) בחיינו ונקבל את הקיץ בריאים ושמחים.
אני מוצאת עצמי במחשבות על החיים דווקא בחג הפסח, כשהאביב כבר כאן. משהו בתקופה האביבית ובחג הפסח פותח איזה ערוץ פנימי אצלי להרהורים עמוקים, דברים ששכחתי צפים בזיכרוני, פרטים קטנים מקבלים משמעות גדולה ונפשי שואלת וחוקרת. אולי כך קורה לאנשים כמוני שאוהבים את זמן האור שמתחיל עכשיו ונמשך עד החורף הבא. כמו דובים המתעוררים לחיים חדשים כל סוף חורף מחדש. שלא יעלה בדעתכם שאני רדומה בחורף. זה לא ממש אפשרי כשמנהלים מפעל חיים כמו "הבית של רונית", ובכל זאת יש איזה סוג של התעוררות אנרגטית שדוחפת אותי לנבור ברשימות ולוודא שהכול מטופל ומתוחזק במרכז שלנו, לעבור על מסמכים ורשימות ופרויקטים שאת חלקם אביא לקדמת שולחן העבודה שלי, ואת חלקם אזרוק לפח כי פתאום אינם מתאימים או שההתלהבות מהם פחתה אצלי.
מחלון משרדי זורם פנימי איזה ניגון חסידי-תימני שנשמע לי כמו משפט אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב, כבר כמעט שעה… אני דוחפת את הראש שלי ומנסה להבין מאיפה באה השירה המוזרה הזאת ולא מוצאת. זה חזק וברור וזה באוויר כאילו יורד משמיים. אולי זה קשור לזמן הזה שהוא עכשיו.
שמרו על עצמכם והיו נדיבים ללבכם.
שלכם, רונית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>