שורשים

גדעון לבלוג

שתפו

שלום לכל החברים. סוף כל סוף הגיעו הגשמים לאזור שלנו, וכבר מרגישים את הקור. כפי שאתם זוכרים, אני אף פעם לא חש בקור, והידיים שלי תמיד חמות. בזמן שכולם מוציאים את מלבושי החורף והמטריות אני עדיין לובש חולצה קצרה ומכנסיים קצרים.
ועכשיו אני רוצה לספר לכם על שורשים. בשורשים, הכוונה שלי היא לא לשורשים של עץ, אלא לשורשים משפחתיים. למשל, איפה נולדו הסבים והסבתות שלנו? ואיפה ההורים שלנו נולדו?


אצלי במשפחה אני דור שני בארץ. אימא ואבא שלי הם דור ראשון בארץ, סבא וסבתא שלי מצד אבא הגיעו מאיראן ומרוקו, וסבא וסבתא שלי מצד אימא הגיעו מטורקיה, כך שזה עושה אותי חצי תורכי, רבע פרסי, ורבע מרוקאי, וצבר שלם!
האם אתם יודעים מה השורשים המשפחתיים שלכם? זה מאוד חשוב לדעת על ההיסטוריה של המשפחות שלנו, מכיוון שזה מעניין לשמוע את סיפורי הילדות של סבתא וסבא, וכך מכירים אותם יותר לעומק והקשר איתם מתחזק. הסיבה השנייה שכדאי לשמוע את הסיפורים האלה היא מכיוון שלצערנו דור הסבים והסבתות הולך ונעלם.
התקופה של הסבים והסבתות הייתה מאוד שונה מהתקופה שבה אנו חיים היום. למשל, כשסבא שלי מצד אמי היה ילד קטן בטורקיה, זו הייתה התקופה של מלחמת העולם השנייה, ולמרות שטורקיה הייתה ניטרלית ולא לקחה צד במלחמה לכאורה, הסבא שלי סבל מאנטישמיות בבית הספר שלו. סבא סיפר לי שיום אחד נכנס לכיתה שלו מורה שהיה אנטישמי וקרא לסבא שלי "סלומון" ולסבא שלי קוראים "סמי" ולא "סלומון", הוא עיוות לו את השם כדי להשפיל אותו. וחוץ מזה המורה האשים את האבא של סבא שלי בבגידה בטורקיה בזמן מלחמת העולם הראשונה, וסבא שלי השיב למורה שאבא שלו היה בכלל קצין בצבא הטורקי, כלומר הוא היה בעד המדינה, והמורה אמר לסבא שלי שישתוק. סבא גם סיפר לי שבשנה שלאחר מכן אותו מורה ניסה להכשיל את סבא שלי במבחן, אבל מורה אחר התערב בעד סבי ומנע זאת. חשוב לציין שאותו מורה התנהג בצורה מגעילה רק כלפי תלמידים יהודים. חוץ מזה, סבא סיפר לי שהשלטונות התורכים הטילו מס מיוחד על כול היהודים ולקחו להם את הכסף שלהם, וגם לא היה מה לאכול מכיוון שכל המצרכים הלכו לגרמנים. אתם מתארים לעצמכם מה זה לחיות באותן שנים?
תארו לכם שהיינו חיים בתקופת הילדות של הסבים והסבתות שלנו, זה היה קשה מכל הבחינות מכיוון שאז הגברים היו היחידים שיצאו לעבוד, והם הכריחו את הנשים להישאר בבית לטפל בילדים, וההורים היו מכריחים את הבנים שלהם או את הבנות שלהם לתחתן עם אדם שההורים בחרו בשבילם, ולאחר החתונה הם היו צריכים לעבור לגור בבית של הורי החתן ביחד עם כל המשפחה שלו. אם ההורים היו מתגרשים, אז לילדים היה אסור לראות את האימא שלהם. ובכלל, ההורים חשבו שבנות לא נחשבות, שהן צריכות לעבוד בעבודות בבית במקום ללכת לבית ספר.
היום, בתקופה שלנו זה הרבה יותר קל, מכיוון שאנחנו חופשיים יותר. אמנם כשאנחנו ילדים קטנים, ההורים שלנו קובעים בשבילנו דברים מסוימים כמו לקום מוקדם בבוקר לבית ספר, או מכריחים את הילדים להכין שיעורי בית. אלה דוגמאות לדברים שההורים מחליטים על הילדים שלהם, אבל ברוב הדברים ההחלטה היא שלנו, ואנחנו מחלטים מה אנחנו נעשה, ומה נאכל, ולאן נלך, ועם מי נלך, וגם לגבי החלטות שהן גורליות בשבילנו, כמו למשל חתונה, או מגורים מחוץ לבית. ההורים יכולים לתת הצעות מועילות אבל בסוף ההחלטה היא שלנו.
נושא החופשיות מאוד מעורפל. מצד אחד זה נחמד שבן אדם מחליט החלטות בכוחות עצמו, אבל לפעמים זה שומט את הקרקע מתחת לרגליים, מכיוון שאז אתה צריך לקבל כל מני החלטות שלא קבלת קודם וזה מאוד מבלבל. כשמחלטים לבד זה מעלה את הביטחון, אבל מהצד השני יש את התחושה שאנחנו צרכים מישהו שיחזיק אותנו חזק כדי שלא ניפול. כך, במידה מסוימת גם הנושא הזה מתקשר לעצמאות.
אז זהו בינתיים אני מקווה הפוסט הזה מצא חן בעיינכם ונתראה בפוסט הבא ממני גדעון!

מאמרים נוספים

אנשים עם מוגבלות ומלחמת חרבות ברזל