שילוב בחינוך – איפה היו הטעויות

בתחילת דרכי כאימא לילדה עם צרכים מיוחדים (ולא בעלת צרכים מיוחדים כפי שנהוג לקרוא להם!), כמו כל ההורים המיוחדים המתחילים, ניסיתי להבין מה יהיה טוב עבורה – מסגרת החינוך הרגיל או החינוך המיוחד. זה היה לפני יותר משני עשורים ולא היו הרבה אפשרויות לבחירה. כבר אז דובר בהתלהבות על שילובם של ילדינו בחינוך הרגיל. אז ניסיתי להבין גם את זה, דיברתי עם הורים ואנשי מקצוע וביקרתי בבתי ספר שהיו בהם כיתות כאלה. מה שגיליתי לא שכנע אותי (בלשון המעטה) להכניס את בתי לכיתה "מיוחדת" בבית ספר "רגיל".

הדבר הראשון שבלט בעיני היה חוסר היכולת של צוות בתי הספר לעבוד בצורה מיטיבה ומותאמת עם ילדינו המיוחדים בתוך בית הספר. גיליתי שאין להם הרבה ידע והכשרה בנוגע לעולמם, מעט מאוד, אם בכלל, הכשרה מתאימה, בעיקר בנוגע ל"שילוב" חברתי, שזה, לדעתי, חשוב הרבה יותר להתפתחותם מהלימודים עצמם. והדבר הכי נורא עבורי היה לגלות את בדידותם והחרגתם של ילדי השילוב מהמארג האנושי בבית הספר. לא ראיתי שילוב אמיתי, כפי שאני תופסת אותו.

בקיצור – לא התלהבתי בכלל. שוחחתי עם הורים שכל כך רצו וחלמו שילדיהם יהיו עם ילדים "רגילים" מתוך תקווה שזה ישפיע עליהם וישפר או ישנה או מוגבלותם, חלמו שיהיו להם חברים "רגילים" בחייהם, שהם יצליחו ללמוד ולפתח את הפוטנציאל החכם שלהם. 

מאז עברו הרבה שנים שבמהלכם אני פוגשת ומלווה משפחות "פגועי שילוב" שחוו אכזבה גדולה ואף העידו על נזק גדול יותר שנגרם לילדיהם בניסיון לשלבם בבית ספר רגיל.

העצה שלי היתה ונשארה כך עד היום – ילדים עם צרכים מיוחדים מקומם בבתי ספר לחינוך מיוחד, שיש טובים מאלה בארצנו הקטנה. השנים הרבות והניסיון בשילובם במסגרת החינוך הרגילה לא הצליחו לשנות את דעתי. – בתחילת עניין השילוב היתה התלהבות ללמוד לשלבם, איזה ניצוץ של תשוקה אמיתית לעזור להם ולנסות דרכים שונות לפעולה בבתי הספר האלה. עם השנים פחתה ההתלהבות (ולא גדלה הלמידה הקולקטיבית על צרכי ילדינו בשילוב), והדבר הפך להיות רגיל וסטנדרטי. נפתחו כיתות שילוב בבתי ספר שונים בארץ, אך המעטפת סביב כיתות אלה, אנשי המקצוע שעובדים בכיתות השילוב, תלמידי בית הספר כולו והצוות החינוכי – לכל אלה לא נעשתה שום תוכנית מקיפה להכלה וקבלה של התלמידים המיוחדים. 

מי שעבר את המסלול השילובי ונכשל, יודע עד כמה הדבר מזעזע ומטלטל את המשפחה כולה, שלא לדבר על מה שקורה לילדים עצמם. כל מעבר כזה, כל כשלון כזה הוא עוד מחסום ופצע בנפשם העדינה של ילדינו, שגם ככה המקום שלהם בעולם כל כך שביר.

אז איך קרה שחשבו על שילוב של ילדינו המיוחדים בתוך עולם "הרגילים" מבלי להכין כראוי את העולם? מה היה הרציונל ברעיון כזה? איך שאני רואה את זה – השילוב הוא לא של ילדינו המיוחדים בתוך המסגרות הרגילות, אלא ההיפך – שילובם של הילדים הרגילים לתוך עולמם של ילדינו המיוחדים!

אני יוצאת מנקודת הנחה שהיתה כאן מחשבה טובה ובאמת רצון טוב להביא שינוי לחייהם, אבל מכאן ועד השמה מתאימה וראויה בשטח – התהום עצומה.

הדבר היחיד שחשבתי (וטעיתי!) שטוב לנסות עבור הגר, זה ללמוד בבית ספר רגיל, בכיתה רגילה, עם סייעת. ההחלטה השגויה הזאת גרמה למפח נפש ולסבל גדול להגר ולנו. לצוות בית הספר, כולל הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית והמורים והמנהלים (התחלפו שני מנהלים בזמן הזה) לא היה מושג מה זה "הדבר הזה" שנקרא אדם עם צרכים מיוחדים. לא באמת. נאלצתי להוציאה מבית הספר וללמדה בחינוך ביתי שנתיים כדי להכינה לחינוך המיוחד.  

באופן שבו הדברים עובדים, אני לא רואה הבדל גדול בין תלמיד מיוחד בכיתה רגילה, לבין כיתה המיועדת רק לתלמידים מיוחדים בתוך בית ספר עם מאות תלמידים רגילים.

 

 

פתיחת כיתת שילוב בבית ספר רגיל מצריך שנה עבודה עם כל בית הספר כולו: התלמידים, ההורים וכל הצוות. העבודה צריכה להיות סביב היכרות מעמיקה עם מוגבלות על כל גווניה, השלכות ומשמעויות של התנהגויות של ילדים מיוחדים, מפגשים לאורך כל השנה עם משפחות מיוחדות בתוך בית הספר, בניית מערכי שיעור להכלה, קבלה ואהבה, פרויקטים משותפים של תלמידים משפחות רגילות יחד עם ילדים ומשפחות מיוחדות בתוך ומחוץ לבית הספר כדי לקרב בין הקהילות וללמוד אחד על השניה. גיוס המשפחות של תלמידי בית הספר הוא קריטי להצלחת פרויקט כזה. שמעתי ואף פגשתי הורים שאינם מסכימים בשום אופן שילדיהם יהיו עם ילדים עם צרכים מיוחדים. בית הספר המיועד לכיתות שילוב חייב להתחייב לשלב, להכיל, לקבל, להיטיב. ללא מחויבות ואמנה של כולם, אין סיכוי לשילוב.

תכנים של קבלת השונה חייבים להיות חלק ממערך הלימודים כולו – ומקצוע חובה!

על צוות בית הספר לעבור הכשרה של שנה (לפחות) כדי לקבל ולהכיל בבית ספרם ילדים עם צרכים מיוחדים, על כל המשתמע בכך. בסיום ההכשרה, עליהם לבחור בפרויקט חוץ בי-ספרי הנוגע לאוכלוסייה המיוחדת. יש לבחור לכך את האנשים המתאימים ביותר, משום שלא כל אחד מתאים (אישית ומקצועית) לעבודה עם ילדינו המיוחדים.

על מערכת השילוב חייב להיות פיקוח הוליסטי במהלך השנה, כדי לוודא שהשילוב מצליח. הפיקוח ייעשה בכל צירי השילוב: לימודי – משפחתי – חברתי. הפיקוח ייעשה אך ורק על ידי אנשי מקצוע המומחים באוכלוסייה המיוחדת. בנוסף לכך, יש לבנות מערכת תומכת, מלווה ומכשירה לכל צוות בית הספר, ולא רק לצוות השילוב.

כל רעיון, טוב ונפלא ככל שיהיה, למען שיפור חייהם של ילדינו, מחייב בדיקת רוחב עמוקה ובעיקר הכנה ובשלות העולם שסביבם. מבלי להכין א העולם לקבלם, להכילם ולשלבם, אין סיכוי לשום רעיון לצמוח לטובתם.

זו דעתי ואני עומדת מאחוריה – ילדים מיוחדים צריכים ללמוד בבתי ספר לחינוך מיוחד. שם הם יכולים למצוא את עצמם, להבין את עולמם, להרגיש שייכים ולא זרים, לקבל את היחס המגיע להם ואת כל מה שהם צריכים כדי לגדול ולהיות מאושרים.

פגשתי אנשים רבים (צעירים ובוגרים) המקדישים את כל זמנם (בעידוד המשפחה) ללימודים, מבלי לתת את הדעת על האיזון בין הלימודים לבין החיים החברתיים. הדבר גורם להרבה מהם לחיות בבדידות ומרחיק אותם יותר מהקהילה הנהדרת והמיוחדת שלהם.

אולי לפני שילוב בבתי ספר, הדבר הנכון היה להשתמש ברעיונות ואמצעים כדי לשלב את ילדינו המיוחדים בתוך העולם עצמו, בתוך הקהילה הגדולה, בתוך האהבה האוניברסלית, ומתוך היכרות מעמיקה ומכילה של עולמם והכרה בערכם למארג האנושי – לשלבם גם בבתי הספר.

עדיין לא מאוחר בשביל זה…

באהבה, רונית