סיפורה של קבוצה – הגעתי הביתה… יוני 2018

"סוף סוף את מקשיבה לי

אומר הקול הפנימי

בקול חרישי

מזמן רציתי

אמרתי לי

אבל הרעש בחוץ

היה כל כך חזק

ומה קרה עכשיו?

נכנסתי הביתה "

(עידית ברק)

 

מילותיה של עידית ברק, שכל כך נוגעות בי, מעטרות זמן רב את הדף הראשון במחברת המשמשת אותי להנחיית הקבוצה שלי. אני מעתיקה את המילים בכל שנה ממחברת למחברת.

זו המחברת בה אני רושמת את המחשבות שעולות בי מתוך המפגש, הרעיונות וההשראה לקראת כל מפגש חדש ואת ה"ורבטים"- המילים של החברים שהכי פוגשות אותי.

התקופה הנוכחית היא זמן בקבוצות בו אנו עוצרים להביט על התהליך האישי ועל התהליך הקבוצתי אל מול המטרות והמשאלות שהצבנו לנו בתחילת השנה. בהמשך – מתוך זה, נגזור מטרות ומשאלות לשנה הבאה.

בהכנה שלי לקראת המפגש, אני פותחת את המחברת ופוגשת את השיר ואת המפגש הראשון בו עסקנו בבקשות שלנו לשנה הנוכחית. אני נפעמת ממה שאני מגלה. כל בקשה שהונחה במרחב יצרה אדוות וגלים, חלקם גבוהים מאוד. אני מצליחה לראות את התהליך שכל אחד מהם עשה לאורך השנה ותוהה האם גם הם יבחינו בכך.
בתחילת המפגש, לתוך המדיטציה אני מקריאה להם שני שירים, אחד מהם הוא של עידית ברק, איתו פתחנו את השנה. לאחר נשימה וחזרה למרחב אנו נזכרים שבתחילת השנה עלה קול קבוצתי מאוד חזק המבקש לפתוח ולהגיע למקומות שטרם היינו בהם ובעקבות כך, עשינו תרגיל בדמיון מודרך בו כל אחד פתח "שער פנימי" ושיתף את החברים במה שהוא פגש.

במפגש הנוכחי, כל אחד מחברי הקבוצה מקבל שער מנייר ומתבקש לכתוב או לצייר על גבי השער, מה גילה או למד על עצמו במהלך השנה ומה גילה מעצמו לחברים. בסיום, הם מתבקשים לפתוח את שער הנייר ולבטא באופן בו הם בוחרים, איך זה מרגיש.

אלו חלק מהקולות שעלו:  (השמות בדויים)

לביא אמר – גיליתי על עצמי השנה, שכל מה שקורה לי ביחסים עם אחרים זה באחריותי. יש לי את היכולת לתקשר עם אחרים ויש קשרים שאני בוחר להזניח, גיליתי את החוזקות והחולשות שלי בקשרים ואני לוקח על זה אחריות מלאה.

ערן אמר – חשפתי השנה את הפחד הכי גדול שלי בקבוצה – הפחד שאהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. היה לי משבר מאוד גדול ולא הייתי בטוח שאצא ממנו והנה אני כאן והאנשים שפגעתי בהם יושבים לידי ומסכימים להיות איתי בקשר.

ליאת אמרה – בחודש האחרון דיברתי הרבה על עצמי, בפעם הראשונה שיתפתי אתכם ברצונות ובפחדים שלי. גיליתי על עצמי שאני יכולה להיפתח יותר מהר ממה שחשבתי.

עינת אמרה – גיליתי על עצמי שאני לוחצת מדי כשאני נמצאת בקשר. מרוב שחשוב לי כל הזמן לדעת האם אני אהובה, אני לוחצת וזה הורס לי מערכות יחסים. כאן זה המקום שאני מרגישה אהובה, אני יכולה לדבר על זה ולא לפחד.

בתיה אמרה – למדתי כיצד להכיל דברים למרות שלפעמים אני טרודה ועצבנית, להביא לכאן ולדבר על דברים קשים גם אם הם לא יפים ונעימים, נחשפתי כאן אישית ולמדתי לפתח קירבה וקשרים אישיים למרות שזה קשה לי.

כשכל אחד סיים לשתף, הקראתי להם מה הם אמרו בתחילת השנה.

כולנו נפעמנו מהדרך ומכך שכשאנו מניחים בקשה במהלך הדרך, רוב הסיכויים שנפסע לאורה ואולי יגיעו גם מתנות….

וכך זה נראה:

מאחלת לכולנו למצוא את הכנות בתוכנו, את האומץ לשלוח יד פנימה, לגעת, לגלות ולהסכים לשתף.

אנו ממשיכים במסע המרהיב של גילוי עצמי לעצמי, גילוי עצמי לאחר והכל בתוך תחושה שאני חלק מקבוצת חברים ששותפים יחד איתי לאותו המסע.

 

הכותבת: ענבר ארז, מנהלת מקצועית, ממייסדי "הבית של רונית". מנחה קבוצות חברתיות בבית כבר עשור ומדריכה את הצוותים המקצועיים.