מהלך החיים, בטח במדינת ישראל, הוא שאנשים מתבגרים ואז מוצאים את האדם איתו הם רוצים לחלוק את חייהם, מתחתנים, או מסדירים בדרך אחרת את הזוגיות וחיים זוגות זוגות כמו בתיבת נח. כל זה נכון כל עוד אנחנו מדברים על אנשים שאינם עם צרכים מיוחדים. משום מה הנורמה בעולם הזה היא הפוכה, ודווקא אלו שמצאו זוגיות לחיים, ונישאים או מסדירים את הזוגיות, נחשבים ליוצאי דופן בעולם.
המחקרים מראים שדווקא משפחות שבהן שני בני הזוג עם מוגבלות, חוות פחות גירושין מהאוכלוסייה הכללית, אולי מתוך מהות מיסוד הקשר הנחשב כתהליך הגדרת העצמאות של אנשים מיוחדים, ומייצר אצלם רוגע, בטחון עצמי ותחושת מסוגלות.
אם אלו המסקנות, הרי שקשר זוגי ממוסד הוא חלק משמעותי ביותר בחייו של האדם המיוחד, זהו קשר שיש לו התכנות גבוהה, ותרומתו לעצמאות ולביטחון העצמי של האדם המיוחד היא גדולה. אז איך זה שרוב האנשים המיוחדים מוצאים את עצמם חיים חיי יחידאות, ולא בקשר זוגי?
זוגיות של אנשים מיוחדים היא נושא שנחקר. רוב המחקרים עוסקים בנושא של יחסים סקסואליים או יחסי אהבה ואינטימיות, אבל החלק החשוב בחיים משותפים הוא דווקא הזוגיות עצמה – שני אנשים החיים יחד במשק בית משותף, חולקים חיים וחברות ומפתחים מסוגלות לחיות לצד אדם נוסף על היתרונות והאתגרים שבכך. חלק זה לא נחקר מספיק, וזאת למרות שאנשים מיוחדים מוצאים עצמם רובם במצב של יחידאות ללא בן זוג.
על פי התאוריות יש ליחידאות שני הסברים: פסיכולוגי ומודרני.
ההסבר הפסיכולוגי טוען שיצירת קשר זוגי תלויה ביכולות של האדם עצמו, ואנשים מיוחדים, אשר חווים בהרבה מקרים קשיים בתחום התקשורת והיחסים וביכולת ליצור אינטימיות, פשוט מתקשים לייצר קשר כזה.
ההסבר המודרני מדבר על ההזדמנויות לקשר, שבעידן המודרני אין הרבה מהן. הסיבה לכך שאין הרבה הזדמנויות היום לעומת תקופות קדומות יותר, היא בין היתר ציפיות לא מציאותיות שיש לנו לגבי הקשר הזוגי, ותכונות בן הזוג הרצוי. כשהפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות גדל, ההזדמנויות שיש לנו לקשר זוגי הופכות להיות נדירות יותר.
במחקר של פרופ' חפציבה ליפשיץ-והב וחגית חגואל בסיוע קרן שלם, שבדק את התאוריות האלו אל מול המציאות כדי לבדוק מדוע קיימת יחידאות של אנשים מיוחדים, נבדקו 96 אנשים עם מוגבלות שכלית בגילאי 25-65 .
הדבר הראשון שנבדק הוא דפוס התקשרות ורשת היחסים עם דמויות קרובות. הממצאים הראו שלמרות מה שחשבו, לא היה הבדל בדפוסי התקשורת, וגם אנשים מיוחדים יחידאים וגם אלו החיים בזוגיות הציגו דפוסי קשר בטוחים באותה המידה. ההבדל היה דווקא ברשת היחסים. היחידאים הציגו רמת יחסים גבוהה יחסית יותר עם דמות האם בהשוואה למקיימי הקשר הזוגי שהציגו רשת יחסים גבוהה יותר עם דמות האב או החבר. מכאן שאולי קשר חזק מדי עם האם מפריע ליצירת זוגיות.
המחקר בדק גם סיבות ליחידאות בגלל כישורי זוגיות ואניטימיות. נבדקו אינטימיות וורבלית ואינטימיות פעילה המתבטאת בעשיה משותפת וביוזמה. בשני המקרים לא נמצא הבדל בין היחידאים לבין הזוגיים, מה שמראה שלאנשים מיוחדים יש יכולות לייצר אינטימיות זוגית.
בחלק השני של המחקר נבדקו העמדות של הנבדקים לגבי קשר זוגי במטרה לבדוק האם יש הבדל בתפיסות ובציפיות של אלו החיים בזוגיות לבין היחידאים. 99% מהנבדקים הביעו רצון לקשר זוגי, כך שהם מעוניינים ומודעים לתרומה של קשר כזה לאיכות החיים שלהם.
נמצא כי הציפיות של יחידאים מקשר זוגי גבוהות מאשר אלו של החיים בזוגיות, ושהציפיות של נשים יחידאיות מבן הזוג גבוהות מאוד בכל הפרמטרים, לעומת נשים שנמצאות בזוגיות והציפיות שלהן מתונות יותר, מה שמראה על תפיסה אוטופית ולא מציאותית של הקשר הזוגי בקרב היחידאים.
אצל הזוגיים יש הבנה של היררכיה מהציפיות, ברור להם שלא ניתן להשיג הכול, והם מדרגים את הציפיות שלהם מבן הזוג על פי מדד חשיבות, בעוד שאצל היחידאים הזוגיות נראית יותר כמו סיפור מהאגדות. לסיום, ערכו עם הנחקרים שאלון לבדיקת היחס שלהם לתמות והיגדים הקשורים לזוגיות ונישואין.
המסקנות מהמחקר
שלושה מרכיבים בסיבות ליחידאות בקרב אנשים מיוחדים – קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי.
הקוגניטיבי – היחידאים רואים זוגיות באופן לא ריאליסטי בהשוואה לאלו החיים בזוגיות.
הרגשי – אצל מרבית היחידאים המחשבה על זוגיות מלווה בתחושה של פחד בשלב הנוכחי, חוסר בשלות נפשית, ורצון לדחות את הנושא, וקיים פער בין ההצהרות שלהם על רצונם בנושא לבין הרגש האמיתי שקיים לגביו.
התנהגותי – היחידאים פועלים באופן פסיבי יותר במאמצים לייצר זוגיות, הם מייחסים את מצבם לסיבות חיצוניות ובעיקר לגורל, לא יוזמים מספיק ולא מחפשים את התשובות בעצמם ובהתנהגותם.
מכאן שגם במרכיב הרגשי, וגם במרכיב ההתנהגותי אין הלימה בין ההצהרה על הרצון בזוגיות, לבין המוכנות הריגשית והאקטיביות בנושא. מרכיב נוסף הוא המרכיב ההורי – נמצא שהורים של יחידאים מעבירים מסרים סותרים לגבי היחס שלהם לזוגיות של ילדיהם, ומתייחסים לנושא גם הם בפסיביות, בעוד שהורי הזוגיים אקטיביים ומעודדים את הקשר.
לסיכום, קשר מגונן וקרוב מיד עם האם וקשר חלש יותר עם האב, תפיסה אוטופית ולא אמיתית של קשר זוגי, חשש מקשר, פסיביות והימנעות מקשר, וכן ומסרים לא ברורים מההורים, יכולים להיות הסיבות ליחידאות אצל אנשים מיוחדים.
כישורים חברתיים וריגשיים, אינם הסיבה לכך שאדם מיוחד אינו בקשר זוגי.
