אז איך עוברת עליכם הקורונה?

הקורונה שינתה את החיים של כולנו, אנשים החלו לעבוד מהבית, זום הפך להיות כלי לימודים ועבודה מרכזי, מפגשים עם אנשים הפכו נדירים יותר, והשהיה בבית הפכה לחלק מרכזי מהחיים שלנו. אין בילויים, אין נופשים או נסיעות לחו"ל.

רצינו לבדוק איך משפחות מיוחדות חוות את השנה הזאת. האם היו קשיים ייחודיים לאנשים מיוחדים בגלל הקורונה והסגרים הרבים, והאם בכל זאת, הצליחו להוציא גם טוב מהמצב.

 

דיברנו עם 3 שלוש משפחות של חברים בבית של רונית, ואלו המסקנות: הדבר הבולט ביותר הוא שהרבה חברים מיוחדים חזרו לגור בבית עם המשפחה ועזבו את מסגרות הדיור שבהן גרו. המגורים עם המשפחה, והמפגשים עם המשפחה המורחבת הם דווקא אחד הצדדים החיוביים שיצאו מהמצב.

דברים חיובים נוספים היו הזדמנויות חדשות לעבודה לחלק מהאנשים המיוחדים, תרגול של יכולות עצמאיות על ידי עזרה במטלות הבית והשתתפות בחיי המשפחה באופן פעיל יותר, וגם לימוד ותרגול של יכולות און ליין. אם לא הקורונה לא בטוח שכולם היו שולטים היום בזום, בפייסבוק ובכל היכולות הדיגיטליות שמאוד הואצו על ידי המצב.

 

הרבה מהם מצאו תחביבים ועיסוקים, וההורים הופתעו לראות ילדים עצמאיים יותר, אחראיים יותר, ובוגרים יותר ממה שהם חשבו. הקשר המשפחתי התהדק בגלל הביחד, המשפחה התגבשה, וזה לא משהו שקורה כשאנחנו בריצת השיגרה של חיינו.

 

ומה הכי חסר? למה מתגעגעים? למגע אנושי. אם זה בעבודה עצמה שצריך לשמור ולהתמגן, בעיקר כשיש הורים בקבוצות סיכון, נושא שבהחלט היה מקור ללחץ וחרדה, אבל עם הזמן נרגע.

גם החוסר במפגשים חברתיים פנים אל פנים, מפגשים עם חברים, יציאה לבית קפה או פגישה עם הבן זוג, כל אלו חסרים מאוד לחברים המיוחדים שלנו, ובזה הם לא באמת מיוחדים, כי כולנו מרגישים את החסר הזה במפגשים ובמגע אנושי.

 

אז למה מקווים ההורים והחברים – לחזור לשגרה, לעבודה רציפה וטובה, למפגשים עם חברים ולפעילויות של הבית של רונית, לטיולים, לחוגים, ולחזור לגור מחוץ לבית בחיים עצמאיים. וגם – לחופשות משפחתיות, לנופש, ולהסתובב בחוץ בלי מסיכה, דבר שלפעמים מאוד מפריע.

 

אז נאחל לכולנו, שגרה ברוכה, ושלא נשכח לקחת איתנו את התובנות וההרגלים הטובים שהקורונה הביאה איתה.

 

ותודה למשפחות של עדי אלול, אור ברטור ועדי ישראל ששיתפו אותנו בחוויות שלהן