השינויים שעברתי ב"בית של רונית"

שתפו

שלום חברים יקרים,
אני רוצה להקדיש את הבלוג הזה לשינויים שעברתי ב"בית של רונית" – המרכז החברתי שאליו אני שייך.
בשנת 2009 הייתי במסגרת המשך בית ספרית בקיבוץ גבעת חיים. למדנו שם להיות עצמאיים באמצעות כישורי חיים. למדנו לעשות קניות, למדנו על כסף, עבדנו במפעל "כתר פלסטיק", מיינו חלקים של פלסטיק שמהם עשו כסאות ושולחנות. הייתי אז בן 20.
באותה תקופה הייתי מופנם, לא היו לי חברים, לא מצאתי נושאי שיחה עם האחרים שהיו איתי שם, השיחות בינינו היו בעיקר שלום שלום ובוקר טוב.

הייתי ביישן וסגור, בהפסקות העדפתי לקרוא ספרים במקום להיות עם החבר'ה. זה לא שלא רציתי שיהיו לי חברים אבל התביישתי, למרות שהייתי שם כבר שנתיים הרגשתי שאני לא מכיר אותם מספיק טוב. הביישנות חסמה אותי, לא ידעתי איך ליצור קשר, ולא הרגשתי שהצלחתי ללמוד על קשרים באמצעות כישורי החיים שלימדו, או ניסו, ללמד אותנו.
ביום בהיר אחד, כשהייתי בדרך להסעה הביתה מבית הספר, ליד המיניבוס עמדה אשה עם צמה ארוכה. כשהתקרתי אליה, היא חייכה אלי ואמרה: "שלום, אני רונית חיון". היא שאלה אותי איך קוראים לי ואמרה שהיא מארגנת מסיבה במוצ"ש הקרוב בבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון, שאלה אם אני מהוד השרון, אמרתי שכן והיא אמרה שהיא רוצה להזמין אותי למסיבה. הסכמתי ולקחתי ממנה את ההזמנה. בבית סיפרתי על כך לאבי שמיד טלפן אליה ואמר לה שאני מעוניין לבוא.
הגעתי למסיבה וכמובן התביישתי וישבתי בצד. אחרי בערך רבע שעה ניגשה אלי ענבר ושאלה אותי אם אני רוצה לרקוד. בהתחלה לא רציתי אבל לאט לאט השתחררתי ורקדתי. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי ל"בית של רונית". הרגשתי שיש שם באווירה משהו מיוחד שמשך אותי. אחרי המסיבה היה טיול סוף שבוע לאילת ורונית הזמינה אותי לטיול, שהיה מהנה ונהדר וחיבר אותי יותר לחבר'ה ולצוות.
אחרי כמה זמן הקימו בבית הפרטי של רונית קבוצה חברתית ואני הצטרפתי אליה, קבוצה שאני חבר בה עד היום.
"הבית של רונית" שינה את חיי הרבה. לפני כן הייתי שומר הכל בבטן, הייתי מספר רק לאמא ואבא שלי מה שמטריד אותי, דברים שהייתי חושב עליהם. כשהצטרפתי לקבוצה הרגשתי שיש אנשים שאני יכול להפתח בפניהם בחופשיות. ראיתי שהחברים בקבוצה נפתחים ומדברים על עצמם וזה עודד אותי גם להיפתח, הרגשתי שאוהבים אותי, גם החבר'ה האחרים וגם המדריכים. בקבוצה אנחנו מבטאים את עצמנו, מדברים על כל מיני נושאים כמו זוגיות, קשיים שאנחנו נתקלים בהם, משתתפים בעזרה למישהו מהחבר'ה אם יש לו בעיות, מתווכחים בחופשיות, מדברים על עצמאות ועושים פעילויות כמו מגע וקשר עין, והמון פעילויות שמחברות בינינו. בזכות כל אלה התעצם וגדל הביטחון העצמי שלי, גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי שאני יכול לעשות, נעשיתי יותר פתוח והרבה יותר מתקשר עם אנשים אחרים.
היום יש לי חברים, אנחנו נפגשים במרכז וגם מחוץ למרכז, בבית קפה ובקולנוע כמה פעמים, אנחנו מזמינים אחד את השני לימי ההולדת שלנו ולבתים שלנו והקשר רציף ועקבי וטוב.
יש לי חבר שכתוצאה מהתהליך שעברתי "ישבתי לו על הצוואר" ושכנעתי אותו לבוא ל"בית של רונית" לראות איך זה. אחרי שהוא היה פעם אחת, שכנעתי אותו שינסה עוד פעם ומאז הוא פה. פעם בכלל לא הייתי חושב להציע למישהו דבר כזה.
עוד תוצאה של התהליך שאני עובר ב"בית של רונית", היא שהיום אני חושב על זוגיות, זה משהו שלפני שהגעתי לכאן בכלל לא חשבתי עליו, גם כי הייתי צעיר עדיין וגם כי בכלל לא חשבתי שדבר כזה יכול להיות לי.
אני רק יכול לאחל לכל מי שמרגיש בודד ולא שייך – לזכות במה שאני זכיתי ב"בית של רונית". אני יכול להגיד שמבחינה אישית וחברתית זה שינה את חיי לגמרי.
מאחל לכולם חג אביב שמח,
שלכם, גדעון

מאמרים נוספים

אנשים עם מוגבלות ומלחמת חרבות ברזל