הבתים של חיי

שלום חברים,

.במהלך חיי עברנו כמה בתים.

נולדתי בתל אביב. גרנו ברחוב ברודצקי, בקומה העליונה של בניין דירות משותף ללא מעלית. מינקות ועד גיל חמש הורי הרימו אותי בידיים כשעלו וירדו במדרגות, ובגיל חמש למדתי ללכת ומאז עליתי במדרגות בכוחות עצמי ובעזרת המעקה. אני זוכר שהיו לנו בבניין הזה שכנים נחמדים. למשל הייתה השכנה המבוגרת שגרה בקומה מתחתינו, אנני שמה. בכל פעם שהיינו עולים או יורדים מהבית, היא הייתה שומעת, פותחת את הדלת ומזמינה אותנו (אותי ואת אבא או אימא) להיכנס, פותחת את הארונית שמתחת לטלוויזיה ומציעה לנו שוקולד ודברים טובים. העניין הוא שלא תמיד היה לנו זמן לכך ולא היה לנו נעים לסרב, אז כשידענו שאנחנו ממהרים ניסינו לחלוף בשקט בשקט ליד דירתה, אך לרוב ללא הואיל. היה גם את מר גרינברג החביב שאירח אותי בביתו כשפעם הבייביסיטר איחרה לבוא לאסוף אותי מתחנת ההסעה כשחזרתי מבית הספר.

כשהייתי בן 12, עברנו לגור ברחוב בית צורי, בדירה בה גרו סבי וסבתי מצד אימא. ההרגשה הייתה מוזרה. אמנם לגור בבית שהיה לי מאוד מוכר, אך פתאום סבא וסבתא שכל כך היו מזוהים עם הבית הזה עבורי, לא גרים שם.

גם שם היו כל מיני שכנים. למשל היה את מר יעקבי שגר בקומה מתחתינו. הוא כל הזמן התלונן שאנחנו עושים רעש והיה מקפיד לעלות ולהפציר בנו שנהיה בשקט. לא זאת בלבד אלא שגם היה מתקשר כל הזמן לבקש שקט, באופן שקט במיוחד – בצעקות. הכי מצחיק היה שפעם אחת כשסבתא שלי (מצד אבא) הייתה אצלנו בדירה, מר יעקבי בא להתלונן, למרות שאף אחד מאתנו מלבד סבתא לא היה בבית באותה שעה. אני מניח שזה לא כל כך שכנע אותו אז…

כשהייתי בן 13, עברנו לגור ביוסטון שבמדינת טקסס בארה"ב, לצורך עבודה של הוריי. זה כבר היה חתיכת מעבר. נרשמנו לבית ספר עוד מהארץ אך כשהגענו לשם לא הסכימו לקבל אותי בטענה שאני לא תושב המקום. המנהלת המליצה שנלך לבית ספר אחר – יהודי, אך ויתרנו על התענוג כי הדגש שם היה לימודי עברית ולי לא היה צורך בכאלה. היה עוד בית ספר שהמליצו לנו עליו אך מכרים ישראלים שלנו אמרו שלא כדאי. אימא כבר התייאשה ואמרה לאבא שהיא ואני ניסע ארצה ושהוא יישאר שם עד שיסיים את מחויבויותיו. אבא אמר שאם חוזרים אז כולם חוזרים. לבסוף בחרנו ללכת לאותו בית ספר שהיה לכאורה לא ממש מומלץ והוא דווקא היה די בסדר. בית ספר של אפרו אמריקאים והיספניים וגדעון אחד קטן. אמנם היה בסדר בבית הספר הזה, אך היו גם קשיים. אחד הקשיים היה כמובן השפה. כשהגענו לארה"ב ידעתי מעט מאוד אנגלית ולאט לאט למדתי את השפה. בתחילה, אבא הכין לי טבלת תרגום של מילים בסיסיות בה נהגתי להשתמש כדי להסתדר ברמה היומיומית. בהמשך נהגתי להקשיב לקלטות של הארי פוטר באנגלית והייתי מתרגם אותן לעצמי באמצעות קריאה בספרים שבגרסה העברית. וכך לאט לאט רכשתי את השפה. במקביל לכך, תוך צפייה אדוקה בטלנובלות (קטנטנות למשל) רכשתי שליטה ברמת שיחה די גבוהה גם בשפה הספרדית, מה שסייע לי בתקשורת עם החבר'ה ההיספניים בביה"ס. קושי נוסף אתו התמודדתי היה הצקות והטרדות מצד כל מיני ילדים בכיתה. למשל ילדה אחת זרקה עלי כל מיני כלי כתיבה, אחרת לקחה לי את הקלסר ופיזרה את כל הדפים על הרצפה, אך המקרה הכי חמור היה כאשר ילד אחד סטר לי (נתן לי וואחד כאפה). מה שקרה מיד אח"כ הוא שהמורה הזעיקה את השוטר של ביה"ס והוא עצר את הילד (כן, אולי תתפלאו לשמוע אך בהרבה בתי ספר בארה"ב יש שוטרים). לאחר כשבוע קיבלנו מכתב הביתה שמזמין אותנו לתבוע את הילד על המקרה אך אנחנו החלטנו לסרב ובכך לגמור את הפרשה. בקיצור, זו הייתה תקופה מאתגרת מבחינת התאקלמות שפתית, תרבותית וחברתית, אך היו בה גם רגעים מאוד יפים וטובים.

היו כמה ביקורים של סבתא מצד אבא ועוד ביקורים של סבא וסבתא מצד אימא שבאחד מהם גם נשארו אצלנו לתקופה של כחצי שנה. חוץ מזה עשינו גם המון טיולים ברחבי ארה"ב ואפילו הגענו עד מקסיקו.

שנתיים גרנו בארה"ב וכשהייתי בן 15 חזרנו ארצה. בארץ עברנו לגור בהוד השרון. בשבועות הראשונים גרנו אצל סבא וסבתא, ולאחר שסיימו לשפץ את הבית שלנו עברנו אליו. זה הבית בו אנו מתגוררים עד היום. הוא נמצא בבניין הצמוד לזה בו התגוררו סבא וסבתא, עד שנפטרו בשנים האחרונות. לגור בשכנות לסבא וסבתא היה פשוט נפלא עבורנו. נהגנו להתראות כל יום ולבלות המון ביחד. כמובן שגם נהגתי לישון אצלם הרבה, במיוחד כשההורים יצאו לבלות. זה היה תענוג עבורי.

כבר יותר ממחצית חיי אני גר בבית הזה שבימים אלו ממש אנחנו שוב משפצים אותו, ובזמן השיפוץ אנחנו מתגוררים בביתם של סבא וסבתא ז"ל. המעבר לכאן היה קצת קשה. יש כמובן את הקושי שבלעבור זמנית לבית אחר ולחיות על ארגזים, ובנוסף המגורים בביתם של סבא וסבתא היקרים והכל כך חסרים אינם קלים, שכן כל פינה בבית מעלה זיכרונות רבים וטובים ויחד עימם גם געגוע גדול. אני מאוד מתגעגע אליהם היום.

אנחנו מקווים שתוך כחודשיים נוכל לשוב לביתנו המשופץ ואני מאמין שבשנים הקרובות אמשיך לחיות בו בשמחה ובנחת במחיצת הורי היקרים. יחד עם זאת, אני ומקווה שבעוד כמה שנים אוכל לעבור לדירה משל עצמי ולגור בה עם בת הזוג שתהיה לי אז באושר ובעושר ולנצח נצחים…