זה בגלל הלקות

מאת:רונית חיון – מקימת ומנהלת מרכז "הבית של רונית"

האם אני יכולה לדעת אם זה בגלל הלקות ואני נוטה להניח על מצע הלקות התנהגויות שאינן מיטיבות עם האדם עם הלקות, בהתחשב בכך, שלעתים אנו נמנעים מלהתייחס להתנהגויות מסוימות אצל אחרים בגלל שהם עם צרכים מיוחדים. אני, העוסקת במלאכת שיקום האדם עם הלקות, מתקשה לעתים להבחין בין התנהגויות "מעכבות-חוסמות" התפתחות ושיקום, לבין מכלול אופני התנהגות הנובעים ישירות מהלקות.
התנהגות "מעכבת-חוסמת", כמו התנהגות "נוקשה-חזרתית", הנן התנהגויות החוזרות על עצמן בדרך כלל, ואינן מותאמות לגיל האדם או לסיטואציה, והן נגזרות של פירוש מעוות את המציאות ושל אי יכולת להתאמה אישית וחברתית. התנהגויות אלה מתקבעות אצל אנשים עם צרכים מיוחדים וקיים קושי רב לשנותן או לחדול מלהשתמש בהן. לרוב, מתקשה האדם עם הלקות לבצע סינון התנהגויות והתאמה. כמו כן, קיים הקושי להאמין שניתן אחרת ויש עוד אפשרויות.

שנים רבות אני עוסקת בשיקום אישי וחברתי של האדם עם הלקות והשאלות שמעסיקות אותי לא מעט הן: האם התנהגות "מעכבת-חוסמת" היא תמיד תוצאה של הלקות? האם יש סיכוי שזו התנהגות נרכשת או נלמדת ושהיא תוצאה של גורם משני ללקות, או גורם אחר בכלל? האם התנהגות "נוקשה-חזרתית" נובעת מהלקות עצמה, או שהיא קשורה למבנה האופי, הלמידה והחינוך הסביבתי של האדם? האם יש קשר ישיר בין התנהגות מסוימת ללקות? ואם לא, מאין היא נובעת? כיצד אדע לקדם אותו ללא ידיעה ברורה של סיבת התנהגות כזו?

ראשית, עלי להבין מה גורם לאדם עם הלקות להתנהג באופן כזה או אחר. מה הסיבה לכך, והאם קיימת סיבה.
הרי תשובה לשאלה הזו משנה לגמרי את אופן העבודה.

מחקרים ואבחונים רבים עוסקים במשמעות ההפרדה בין התנהגויות לבין ללקות מסוימת. כלומר: ניסיון לסווג התנהגות מסוימת ללקות מסוימת. בעבודתי עם מגוון רחב של לקויות, מצאתי כי התנהגויות מעכבות התפתחות אישית וחברתית באות לידי ביטוי אצל אנשים על קשת רחבה של לקויות מכל הסוגים. מרבית ההתנהגויות הללו דומות ובאות לידי ביטוי באופן כמעט זהה בקשת הלקויות. אבחנה זו הביאה אותי לחקור את הנושא ולתהות על מקורו. אף על פי שלרבים מהם התנהגויות שאינן תואמות את גילם, ולכולם לקות כזו או אחרת, למרות זאת, עלה בי ספק לגבי מקור ההתנהגות והתקשיתי לחבר אותה תמיד ללקות ולעבוד לפי אבחנה זו.

שחזור ההתנהגות שוב ושוב, למרות מפגשי הדרכה רבים שהעמיקו בהבנת ההתנהגות, לא הביאו לתוצאה הרצויה – שינוי ההתנהגות או חדלונה. החלטתי לנסות להוביל תהליך שינוי התנהגותי (אישי-חברתי) בלי "להתחשב" בלקות באופן מוחלט ויחיד, לקחת את הלקות בחשבון אך לא לראות אותה כגורם ההתנהגות. להחלטה זו התלוותה המחשבה שיש בכך סיכוי לכישלון. החלטתי לקחת את הסיכון. זהו תהליך הנע על הציר בין אי הידיעה והאומץ לפעול. סמכתי על ארגז הכלים שלי, הגדוש שפע רב של ניסיון וכלים יצירתיים להוביל את התהליך, ויצאתי לדרך. התוצאות הפתיעו ורגשו אותי.


אני מאמינה שהחיפוש בין כל מה שיש ברשותי למען שיפור חייו של האדם עם הלקות, היא הנכונה. אם אני לא יודעת בוודאות את הסיבה (ואין ידיעה ברורה אף פעם בעצם) אז אין בידי תשובה ברורה, ואולי טוב שכך, משום שהתשובות הברורות כביכול, או אבחונים ומחקרים הם אך ורק עוד כלי בארסנל המקצועי שלי, ולא הדבר עצמו המוביל והקובע. מתוך הבנה זו, אני אשתמש בלקות ככלי עזר לשינוי (אבל על נושא זה אעמיק בפעם אחרת…).

מטרת התהליך: שינוי התנהגות חזרתית אשר השלכותיה גורמות סבל. התהליך החל בתווך והנגשה של תוצאות והשלכות ההתנהגות ופחות דגש על ההתנהגות עצמה. תוצאות התנהגות הן אלה הגורמות ניתוק חברתי וסבל אישי ואותן קשה מאוד לילדינו המיוחדים להבין. שוב ושוב חוזרת התנהגות מסוימת למרות שעות של ניסיון למידה לשנותה.
ככל שהצלחתי להבהיר ולתווך את השלכת ההתנהגות על מכלול חייו של האדם ועל הסובבים אותו, חל שיפור ניכר בהתנהגותו. זו דרך דיי סיזיפית לשינוי, משום שהחיפוש אחר תווך מתאים וקוהרנטי לשיקוף ההתנהגות, הוא מורכב וסבוך (וזה כן בגלל הלקות…). למזלי, באופן טבעי אני כלולה בסביבתו "הנפגעת" של האדם אתו אני עובדת, דבר המאפשר לי להנגיש מודל אמיתי של התוצאה הישירה של התנהגותו. גם אם קרתה התנהגות פוגענית כלפי או כלפי אדם אחר, לדוגמא: דיבור מעליב ופוגע שאינו הולם תקשורת בינאישית, שקרים, אי עמידה במחויבות הדדית, זלזול וחוסר כבוד וכדומה, אני יכולה לשקף את הצד השני, הנפגע, באופן שיבהיר את ההשפעה הישירה של ההתנהגות. מודל היחסים בינינו, לטוב ולרע, הוא הגשר עבורו ליחסים עם אחרים.

בשלב זה הדגש אינו על התחושה והסבל של האדם עצמו, אלא מה קורה מחוצה לו. זה השלב בו אפשר לדבר בחופשיות על "הסימפטומים", מבלי להתעכב על "המחלה". ביחד נתבונן על ההשלכות, כמו שני אנשים המתבוננים לעומק בציור מרתק. מה אנחנו רואים? איזה סיפור יש כאן? עוברים על כל פרט ופרט, מפרקים את הציור לגורמים, לא מתעלמים משום קו וגוון מכל צדדיו. ואז שואלים: אם זה מה שאנחנו רואים ומבינים, מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? 

ברגע שהצלחנו לחבר בין ההשלכות להתנהגות עצמה, בדיוק בחיבור העדין והשביר הזה, יכולנו לצייר את הציור שלנו  כמו שהוא נראה עכשיו, וכמו שהוא יכול להיראות. אחד הקווים המנחים אותי בתהליכים כאלה הוא תמיד להציע חלופה למה שרוצים לשנות. זה לא ממש מועיל להוביל שינוי התנהגות מבלי להציע חלופה מתאימה.

הציור (או כל תבנית יצירתית אחרת המתאימה) יבטא את הסימפטומים (ההשלכות) של ההתנהגות עצמה. חשוב לצייר את הציור האמיתי בצבעים המתאימים, מבלי "לעגל פינות". ככה בדיוק זה נראה! לאחר פירוק הגורמים השייכים להשלכות ואיסופן מחדש לתוך יצירה מובנית, נעבור לשלב הבא בתהליך: יצירה הפוכה. היצירה תבטא את הדבר ההפוך ליצירה הקודמת. כלומר: איך זה יכול להיות אחרת ומתאים? זוהי יצירה מרגשת ומקודשת לחלומות, לפנטזיות, לרצונות העמוקים ביותר (ככה אני רוצה להיות! אני רק לא יודע איך…). אני קוראת לזה: מפת החיים. אני אוהבת לצייר עם המודרכים שלי מפות חיים שונות, המשתנות בכל עת וצורך. חשוב לציין, כי מצאתי את הציור, הסכמות, המפות, הריבועים והעיגולים ככלי עזר משמעותי ומקדם בהדרכות. אני נעזרת בהם כדי להמחיש ולפרק מצבים שונים. המחשה כלשהיא חשובה ומסייעת לאדם עם הלקות להבין יותר.

היצירה ההפוכה מאפשרת ניכוס מחדש של ההתנהגות, מתוך חווייה של כוח (הנה אני יכול…) המאפשרת הזנה מחודשת למקום "המחלה" – וזה ההיפוך: האדם יכול לגעת ב"מחלה" מבלי להרגיש "חולה".

התהליך מוחזק זמן רב וחוזר על עצמו שוב ושוב (חזרתיות הכרחית) עד להטמעת ההתנהגות החדשה. לעתים יש צורך בשינוי חלק מהציור או הוספה והורדה של משהו, אך הוא מהווה בסיס איתן ומוביל לשינוי.

הכותבת: רונית חיון, מייסדת ומנכ"לית עמותת "הבית של רונית", מלווה תהליכי שיקום אישי וחברתי לאנשים עם צרכים מיוחדים, מנחה קבוצות בגישה אינטגרטיבית-הוליסטית, מדריכה אישית, ליווי הורים ובני משפחה, מנחה עמיתים.