מקהלת קולית – הופעה עם ערך חברתי

מקהלת "קולית" בניהולה של לימור בלס, היא מקהלה של חברים מה"בית של רונית" שהם כולם אנשים עם צרכים מיוחדים.

רוצים לדעת עוד על המקהלה? לראות הופעות שלה? לצפות בקליפ המרגש שלה לשיר המקורי שכתבה אחת מחברות הלהקה? הכנסו לאתר הלהקה, ותוכלו להזמין הופעה של מקהלה שהיא גם כיף מוזיקלי, וגם ערך חברתי של שילוב וקבלת האחר.

מוזמנים להכנס ללינק

https://מקהלת_קולית.vp4.me/קולית

הבדידות של משפחות מיוחדות

לפני מספר ימים פורסם סיפור על טרגדיה משפחתית. אב לילד אוטיסט, ניסה להרוג את בנו ולהתאבד בעצמו. האב איבד את חייו, הבן ניצל. אנשים שהכירו אותם מספרים על אב לוחם, שנאבק ולא מוותר, ונשארו המומים מול המעשה והתוצאות הטרגיות שלו.

האב, שגידל לבדו את הבן, בן ה 22, היה פעילו בולט בתחום, ניהל מאבקים חברתיים רבים בנושא כולל לפתיחת בית ספר חדש לצעירים על הספקטרום.

חברת משפחה מספרת שהאב לא מצא לבן הוסטל מתאים למגורים ולקח אותו הביתה וניסה לגדל אותו לבד, וזה היה מאוד קשה. קשה להורה לילד מיוחד לראות את הילד כואב, מתקשה וסובל, והדאגה למה יקרה עם הילד אחרי לכתם של ההורים נמצאת שם כמו עננה מעל ראשם כל הזמן.

מעשה התאבדות של אב ובנו האוטיסט היא כואבת וקשה לעיכול.

נקודת השבר הגדולה היא לא האוטיזם של הבן, אלא הלבד בכול הסיפור הזה, הייאוש, חוסר האמון שיש דרך טובה לעבור את החיים בצל האוטיזם. לבטח היו דברים עמוקים וכואבים שהביאו את האב למעשה כל כך קשה. 

אני לא מכירה את הסיפור והאנשים, אך השאלות שעולות בי הן: האם מישהו ניסה לעזור לו? על מי הוא נתמך רגשית ונפשית? מי ליווה את המשפחה הקטנה שלו (הוא ובנו) במסע חיפוש אחר איכות חיים לבן? באיזה מכשולים הוא נתקל עד כדי ייאוש כל כך מוחלט? איך היה ניתן למנוע את זה?

יש בי זעקה לבדידות שבהם נמצאים אנשים רבים עם צרכים מיוחדים, הורים יחידים ובני משפחה. אין לי ספק שיש רבים מהם – וזה השבר. הלבד. הפחד שמלווה אותנו ההורים על החיים כאן, של ילדינו המיוחדים, בעולם שעדיין לא פתוח לגמרי עבורם, שהפתרונות לא תמיד נגישים לנו וככל שאנחנו לומדים ומחפשים וחוקרים, הידע עדיין נסתר וסמוי.

זו התמודדות שאינה מרפה, תמיד נמצאת בחיינו – לעולם אינה עוזבת. אנחנו רוצים את הכי טוב לילדינו המיוחדים ויוצאים למסע מאתגר לנסות ולרכוש את כל הידע כדי לבנות חיים מותאמים עבורם, ורק מי שעובר את זה מבין עד כמה זה כמעט בלתי אפשרי, עד כמה הבדידות והפחד יכולים לרסק אותנו, עד כמה המסע לעולם לא מסתיים.

לפעמים אנחנו מחפשים ומחפשים ולא מוצאים. ואז מה? אז בא השבר…

עלינו ההורים, הארגונים, אנשי המקצוע – לתמוך אחד בשני, לפזר מידע – כל מידע חשוב שיש לנו, להיות קהילה שמאפשרת עוגנים של בטחון ושל יחד. 

המעשה הקשה הזה הוא רק אחד קיצוני, מתוך הורים רבים שמתקשים להתמודד עם הילדים הבוגרים המיוחדים שלהם, עם התאמת המסגרת, ועם הבדידות הנוראה שהילדים והם נמצאים בה.

כשהקמתי את הבית של רונית, זה מה שהיה מול עיני, היכולת להוציא את הבוגרים המיוחדים האלו ממעגל הבדידות והקושי, ולהפוך את החיים שלהם, ומכאן גם של ההורים והמשפחות שלהם, לחיים מלאים בחברה, פעילות ושמחת חיים, ועל זה אני עובדת ומתעקשת יום יום, ושעה שעה. כי בסך הכל כולנו, מיוחדים או לא, מחפשים את אותו הדבר – להיות מאושרים ולא להישאר לבד…

תחבורה ציבורית לכולם

אחת הדרכים המרכזיות של אנשים מיוחדים לפתח חיי עצמאות ולהתנהל בחייהם היא התחבורה ציבורית. תחבורה ציבורית היא הדרך היחידה שלהם להגיע לעבודה, למפגשים חברתיים, למשפחה, לטיפולים, והיא הבסיס לקיום חיים עצמאיים ופרודוקטיביים ולהשתלבות בחברה. הבעיה היא שהתחבורה הציבורית צריכה להיות מונגשת לאנשים מיוחדים, אבל לא תמיד זה המצב.

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קובע את הכללים לגבי הנגשה של תחבורה ציבורית. לפי החוק, אדם עם מוגבלות צריך להיות יכול להשתמש בתחבורה ציבורית כמו כל אדם אחר, על הנהג להתייחס אליו באופן שווה, וכלי הרכב עצמו חייב להיות מונגש, שזה אומר:

  • שלט בקדמת האוטובוס עם המספר שלו
  • לחצני עצירה
  • מקומות מיוחדים לאנשים עם מוגבלות
  • מערכת כריזה המודיעה בקול על התחנה הבאה
  • הנהג חייב לעצור בתחנה ובקירבת המדרכה
  • רמפה לכסא גלגלים, שהנהג חייב לחבר אותה לתחנה, ולהיות אחראי לנעול את כיסא הגלגלים על האוטובוס נגד כיוון הנסיעה
  • בתחנת האוטובוס צריך להיות מקום לכיסא גלגלים

השלטים בתחנה צריכים להיות בכתב גדול, כתובים בשחור על צהוב, בולטים ובכתב ברייל, ובהם מספר האוטובוס ולאן הוא נוסע. בתחנה צריכה להיות סככה, ובתוכה ספסל.

בתחנות מרכזיות חייב להיות מידע נגיש וברור על זמני הנסיעה על לוח גדול, בצבע צהוב, וגם אפשרות לקבל את המידע הזה בטלפון או פקס, בעמדת המודיעין במכונה אוטומטית.

עמדת המודיעין עצמה צריכה להיות בצבע מיוחד, ולעשות רעש של זמזום.

בנוסף צריכה להיות מכונה נגישה לכרטיסים שעליה כתוב בכתב בולט ובברייל.

ברכבת חייב להיות לפחות קרון אחד נגיש, עם סמל של אדם בכיסא גלגלים עליו מבחוץ. שם הדלת רחבה, המעבר רחב, מקומות ישיבה מיוחדים לאנשים עם מוגבלות, הודעות על התחנות בשלטים וכריזה.

ברכבת אפשר לבקש עזרה מעובדי הרכבת, להתקשר 12 שעות לפני הנסיעה ומודיעים למוקד מתי ולאן נוסעים ואם צריך עזרה.

גם שירות המוניות אמור להיות מונגש, אבל הנגשה אינה רק שלטים, כריזה, או מקומות לכיסאות גלגלים, אלא גם יחס אחר של הצד האנושי.

עובדי הרכבת, נהגי המוניות ונהגי האוטובוס צריכים להיות מתודרכים ומכוונים כדי לעזור לאנשים עם מוגבלות להתנייד בתחבורה הציבורית, אבל מה הם בעצם צריכים לדעת?

קודם כל, עובדי התחבורה הציבורית צריכים לדעת מה החובות שלהם על פי חוק, מה הם מחוייבים לעשות. ישנן תלונות רבות על נהגים שלא מחברים את הרמפה, לא מפנים את המושבים המיועדים לאנשים עם מוגבלות, לא נותנים מידע או עוזרים לאנשים מיוחדים, ומעל הכול – אינם סובלניים.

הרפורמה בתחבורה הציבורית הורידה מהנהגים את העיסוק בתשלום ובגביה והיום ניתן לשלם רק עם רב קו או דרך אפליקציות, כך שהנהג לא מתעסק בתשלום, במתן עודף או בהנפקת כרטיסי נסיעה לנוסעים, ולכן הוא פנוי יותר להיות חלק מהשירות – לתת מידע, לעזור ולהנגיש את הנסיעה.

חלק חשוב מההנגשה הוא הדרכה לנהגים ולעובדי התחבורה הציבורית בכל נושא ההנגשה וההיכרות עם המושג: צרכים מיוחדים.

אנחנו ב"בית של רונית" הצטרפנו ליוזמה, וחברי הבית של רונית השתתפו בסרטון הסברה שמופץ לנהגים בהדרכות שהם מקבלים כדי להבין את הקושי, ולהתחשב באנשים המיוחדים שזקוקים לתחבורה הציבורית באופן מיוחד.

חוברת מונגשת לשימוש בתחבורה ציבורית – https://www.molsa.gov.il/News/Documents/%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%A2%D7%9D%20%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA%20-%20%D7%91%D7%AA%D7%97%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94%20%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA.pdf

הטיפול שבניחוח – ארומתרפיה בסדנאות אוגוסט 2022

סדנאות אוגוסט כבר סגורות ומוכנות, וכמו בכל שנה, בחודש החם ביותר של הקיץ הפעילות השיגרתית שלנו יוצאת לפגרה, ובמקומה הבאנו לכם סדנאות נהדרות, כדי להישאר מחוברים, למלא את הזמן ולהפיג את החום.

אחת הסדנאות היא סדנת ארומתרפיה "ניחוח בקופסא". ארומתרפיה היא שימוש בשמנים אתריים למטרת ריפוי, זאת אומרת, שימוש בחוש הריח שלנו על מנת לרפא בעיות בריאותיות שונות.

מה זה שמנים אתריים? אלו שמנים המופקים מצמחים, לפעמים משורשים או מפרחים, או מהזרעים של הצמח, שיש בהם חומרים פעילים המשפיעים על בריאותנו הפיזית והנפשית.

השיטה של שימוש בשמנים אתריים לריפוי הגיעה מהמזרח, סין והודו, אבל גם במצרים העתיקה השתמשו בשמנים, והשימוש בהם נעשה בכמה צורות:

  • הדפה באוויר, על ידי הרחה של השמנים, או על ידי מבער עם מים שמפיץ את הריח של השמנים באוויר
  • עיסוי שסופג את השמן והפעולות שלו בגוף
  • מריחה על איזורים ספציפיים בגוף
  • הוספה לאמבטיות מים
  • קומפרסים בעיקר בשימוש על מקומות ספציפים שנפגעו כמו מכות
  • בליעה

השמנים האתריים נחשבים על ידי הארומתרפיה כבעלי תכונות ייחודיות היכולים לעזור בפעילות נגד חיידקים או פטריות, הם יכולים לחטא ולהיות אנטי דלקתיים, ובעלי יכולת אנטי ויראלית 

שמנים אתריים ידועים – שמן הלבנדר שיש בו החומר הפעיל לינלול שגורם להרגעה, שמן עץ התה שמשמש נגד הצטננות או שיעול ולריפוי פצעים, שמן הטימין שעוזר לשיעול וליחה, או שמן המנטה שעוזר להורדת חום ועוד.

רוצים לשמוע עוד על שימוש בשמנים צמחיים לצרכי הרגעה וריפוי? בואו לסדנת ניחוח בקופסא – נכיר, נריח, ונמרח, נלמד על כל מה שעוזר לגופנו, לשמחה, לקשר שלנו ועוד. כל משתתף יכין מוצר המותאם לו באופן אישי.

לעוד פרטים, צרו קשר עם המשרד.

חינוך לערכים מתחיל בבית הספר

נראה שיש הפרדה די ברורה בין שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים, לבין שילוב מבוגרים עם צרכים מיוחדים בחברה. בכל מה שקשור לילדים, מנסות מדינות שונות ובהן ישראל, לייצר נתיבי שילוב בתוך מערכת החינוך. ישנו דיון על רמת ההצלחה של נתיבים אלו, אך בשנים האחרונות יותר ויותר ילדים מיוחדים משולבים בכיתות קטנות בבתי הספר הכלליים, או אפילו משולבים כפרטים בתוך כיתות רגילות. המהלך הזה מלווה בהרבה מאוד תמיכה של אנשי מקצוע, תהליכים מובנים ונסיונות השתלבות לימודית מצד אחד וחברתית מהצד השני.

השתלבות המבוגרים לעומת זאת, בעיקר בשוק התעסוקה וכשמדובר בלקויות למידה או מש"ה, מלווה בקשיים רבים מפני שאין תהליך מסודר ולא גורמי מקצוע מלווים מספיקים. בהתחשב בזה שהרבה מהבוגרים האלו למדו בחינוך מיוחד, לא היו להם גם התנסויות בהשתלבות בחברה רגילה בגיל הילדות, והעובדה הזאת מקשה גם היא על שילובם.

נושא שילוב בתעסוקה הוא נושא שגורמים שונים עוסקים בו בשנים האחרונות, וברור היום שתעסוקה היא גורם משמעותי באיכות חייהם של בוגרים מיוחדים, ביכולתם לחיות חיים עצמאיים, בהעצמה ותחושת הבטחון, וכמובן בשילובם בחברה הכללית.

את השילוב בתעסוקה מתחילים הבוגרים המיוחדים בהכשרות שהם מקבלים, אבל לרוב, ההכשרות אינן לוקחות בחשבון את נקודת המבט שלהם: באיזה סוגי תעסוקה ברצונם להשתלב, מהן יכולותיהם, הפוטנציאל שלהם, אלא בצרכים של שוק התעסוקה והיכולות שלו לשלב אותם.

אחד המקומות שבהם לא משולבים אנשים מיוחדים כמעט בכלל, היא דווקא מערכת החינוך, שם יכולות להיות לשילוב כזה כמה וכמה יתרונות. קודם כל, זו מערכת משלבת בבסיסה בגלל חוק השילוב וההכלה, ויש לה את הכלים לתמוך באדם המיוחד ולעזור לו. זו מערכת שהם מכירים אחרי 14 שנות לימוד, ולכן יכול להיות שהשילוב בה יהיה קל יותר לאנשים המיוחדים, ולסיום, אולי נוכחות ושילוב של בוגרים עם מש"ה בסביבה הטבעית של הילדים, יוכל לעזור גם לשילוב הילדים במערכת הזאת, גם כלפי הילדים הרגילים, שיראו בסביבתם לא רק ילדים מיוחדים אלא גם מבוגרים מיוחדים שהם חלק מהצוות, והשילוב שלהם בצוות הבוגרים יהווה דוגמא מעשית של שילוב בשטח של דמויות חיקוי וסמכות כמו מורים, מנהלים וצוות מינהלי, וכהעצמה לילדים המיוחדים עצמם, שיגדלו עם דמויות חיקוי דומות להם המשולבות בחיים עצמאים בוגרים בחברה הכללית.

מתוך החשיבה הזאת נעשה מחקר לבדיקת הנושא, ובו בוצעו ראיונות מובנים עם אנשים מובילים ביישום מדיניות שילוב והכלה בישראל בינהם מנהלי בתי ספר, צוותי ניהול, עובדים סוציאלים שעובדים עם אנשים מיוחדים עם מש"ה, מנהלי עמותות או הוסטלים לבוגרים ומנהלי אגפי חינוך מישובים שונים.

נמצאו 8 נושאים מרכזיים שמשנים את התפיסות לגבי שילוב של בוגרים עם מש"ה במערכת החינוך –

  1. הרוב המוחלט של הנשאלים לא הכיר או היה במגע קרוב עם ילד או בוגר עם מש"ה, והמעטים שכן היו, היו משלבים בעמותות
  2. למי תורם שילוב של תלמידים עם משה בחינוך? 45% חשבו שזה תורם אך ורק לבוגרים. תפיסה שהיא שונה לגמרי מתפיסת השילוב בחינוך שרואה בשילוב תרומה למשולבים, למשלבים ולחברה כולה
  3. הדיעות לגבי שילוב אנשים עם מש"ה במערכת החינוך – 49% אחוז הסכימו באופן גורף עם שילוב בוגרי מש"ה במערכת החינוך, עוד 32% הביעו הסכמה עקרונית, ורק 19% הביעו הסתייגויות מסויימות
  4. היתרונות שראו הנשאלים בשילוב בוגרים עם מש"ה במערכת החינוך היו היכולת לראות את האחר, חיזוק החוסן החברתי, הגברת מודעות לבוגרים מיוחדים, השראה ממבוגרים אלו תרומה כלכלית. אלו יתרונות לחברה ולקהילה. בנוסף ראו הנשאלים יתרונות לבוגרים המיוחדים עצמם של פיתוח תחושת שייכות, הזדמנויות להתפתחות אישית וחיזוק מסוגלות ובטחון עצמי.
  5. החששות העיקריים מתוצאות השילוב שעלו בראיונות היו – חוסר מודעות של גורמים במערכת כיצד לבצע את השילוב, גרימת נזק למשולב במקרה של שילוב מורכב, וחוסר התארגנות הולם של צוותי החינוך לשילוב כזה.
  6. לגבי התאמת התפקידים, כמעט חצי מהנשאלים טענו שיש להתאים את התפקיד לרמת המוגבלות של הבוגר בלי להחליט מראש מה מתאים עבורו. החצי השני פירטו תפקידים מסויימים שיכולים להתאים כמו תומכי הוראה, מעורבים בתפקידים חברתיים ומנהלה.
  7. לגבי התנאים הדרושים, כדי להוציא לפועל שילוב כזה, צויינו כמה תנאים, כולם מתייחסים למערכת ולא לבוגרים עצמם, כמו פיתוח מודעות של המערכת, יצירת תהליך מובנה, גוף מלווה ומייעץ והכשרות
  8. ומי יהיה אחראי לשילוב כזה? על פי הנשאלים – שליש מהם חושבים שמשרדי הממשלה העוסקים בשילוב אחראים על כך, 14% טענו שמשרד החינוך הוא האחראי, וכל השאר – 57% דיברו על גורמים כמו משפחה, עמותות, פעילים חברתיים ועוד.

מסקנות המחקר מראות שרוב הגורמים במערכת החינוך בעד שילוב כזה. מצד שני, העובדה שאנשי חינוך לא חשבו בכלל על העסקה של אנשים מיוחדים במערכת מוזרה, בהתחשב בזה שהם עסוקים בשילוב ילדים במערכת כל הזמן. הנתק הזה בין ההבנה והעבודה בשילוב ילדים במערכת, ובין המשך העסקתם כעובדים אחר כך מצריכה טיפול. בנוסף, ברור שיש להעמיק את ההכרות של פונקציות אלו עם אנשים עם מש"ה משום שהכרות כזאת יכולה לפתוח צוהר להבנת צורך בשלובם, וגם כיצד נכון לעשות זאת.

רוב המרואיינים חשבו שהמשימה ניתנת לביצוע, אם כי חשוב מאוד לעשות אותה בצורה מקצועית ומובנית ועם הכנה טובה מראש, למערכת, לעובדים, לילדים, להורים ולכל הקהילה.

המרואיינים היו פתוחים לראיון של התאמה אישית של תפקידים, והיו נכונים להכנס לתהליך.

המחקר מציע גם תובנות יישומיות להמשך מחקר ותחילת הבניית תוכניות בנושא

 

למחקר המלא –

https://www.kshalem.org.il/wp-content/uploads/2021/12/%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%90-890-59-2018.pdf

 

על אוטיזם ולימודים במוסדות להשכלה גבוהה

כחלק משינוי התפיסה על אנשים אוטיסטים ושילובם בחברה שעוברת מדינת ישראל, והכרה ביכולותיהם ובזכותם לחיים מלאים, יצא המאמר הזה ("עמדותיהם של סטודנטים ומרצים על השתלבותם של סטודנטים על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה בהשכלה הגבוהה בישראל" – אלונה פונומריובה, ניצה דוידוביץ, חנה גנדל־גוטרמן, סביון חן קיפר, לאוני דהן ויאיר שפירא, סוגיות חברתיות בישראל, 2020), העוסק בעמדות של סטודנטים כלפי שילוב בוגרים עם אוטיזם בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה.

המאמר בדק את השילוב שנעשה באוניברסיטת אריאל, שדרש הנגשת הלימודים והקמפוס לאנשים עם אוטיזם, ובחן את עמדות המרצים והסטודנטים לגבי אפקטיביות התוכנית שנעשתה באוניברסיטה.

מחקרים לאורך השנים מראים שלמרות כישורים קוגניטיביים תקינים ויכולת התמחות במקצועות רבים, רק מעטים מהאנשים הבוגרים עם אוטיזם מגיעים למוסדות להשכלה גבוהה ורוכשים מקצוע. יש חשיבות רבה להגדלת מספר האנשים האוטיסטים המגיעים למוסדות השכלה גבוהה, גם בשבילם – כדי להעניק להם את היכולת להתפרנס באופן עצמאי ולהחזיק את עצמם, להשתלב בשוק ובחברה וגם כדי לתת להם מסגרת ולייצר להם הזדמנויות לקשרים חברתיים, וכמובן שגם החברה רק תרוויח מהיכולות של אנשים אלו מהיותם חברים יצרניים ושותפים בחברה, ולהוריד סטיגמות אצל הסטודנטים שילמדו איתם. הסיבות לכך שלא רבים מגיעים ללימודים גבוהים מגוונות וביניהן בעיות של בטחון עצמי, הצפה חושית במקום כמו קמפוס אוניברסיטאי, או קושי להסתגל לשינויים שהם חלק מלימודים אקדמיים.

המחקר הנוכחי עסק בתוכנית שקיימת מאז 2008 באוניברסיטת אריאל, שבה קיבלו סטודנטים על אוטיזם בתפקוד גבוה תמיכה של צוות מקצועי לימודי, עזרה אישית וחברתית, סדנאות סטודנטים חונכים ופעילויות חווייתית.

במחקר השתתפו 686 סטודנטים – רובם סטודנטים נוירוטיפיקלים שלמדו בתוכנית, וכן מרצים, סטודנטים עם אוטיזם וסטודנטים חונכים.

ממצאי המחקר מראים שמערך התמיכה האירגונית היה גורם חשוב ומשפיע על החוויה החיובית של כל הנוגעים בדבר, והגביר את הסובלנות כלפי הסטודנטים עם אוטיזם. המרצים חשו שהתמיכה הזאת השפיעה באופן עקיף וגרמה רגשות חיוביים כלפי הסטודנטים עם האוטיזם, ומה שעוד הוסיף הוא ניסיון קודם של המרצים בשימוש בשיטות הוראה מתקדמות, מה שהגדיל את הנכונות שלהם להשתמש בשיטות הוראה מותאמות לסטודנטים עם אוטיזם.

הסטודנטים חושבים שהתמוכה הזאת הייתה חשובה, בעיקר כאשר המרצים עבדו בשיטות הוראה מתאימות, והאווירה הסובלנית שיצרה המערכת נתנה למרצים מוטיבציה גדולה יותר ליישם שיטות שהתאימו לסטודנטים עם האוטיזם.

המסקנה היא שכולם צריכים להיות שותפים בהצלחת השילוב. המרצים – בבחירת הדרך המתאימה ללימוד והערכת הישגים, הסטודנטים – ביצירת סביבה סובלנית והחונכים בחיבור בין הסטודנטים לבין אלו עם האוטיזם, ולעזור לקשרים החברתיים.

אבל אלו אינם הגורמים היחידים התורמים להצלחת שילוב כזה, גם לתמיכה האירגונית מקום חשוב וכמה אספקטים:

  • מעורבות של כל הגורמים במוסד, כולל הרמות האדמיניסטרטיביות, העלאת מודעות לתוכנית השילוב, גיוס כל המשתתפים, בניית תוכניות חברתיות ותוכניות לימוד וגיוס המרצים והסטודטים להצלחת התוכנית על ידי יצירת סביבה חיובית
  • האירגון צריך לשים את נושא השילוב החברתי במעלה סדר העדיפויות, מתוך הבנה של החשיבות שיש לנושא לסטודנטים עם אוטיזם. הסטודטים רוצים להשתלב חברתית ולהכיר סטודנטים נוירוטיפיקלים, וחשוב לעזור להם בזה.
  • הכנת הסטודנטים והמרצים על ידי העברת ידע על נושא האוטיזם כדי להכין את הקרקע וההבנה לצרכים של סטודנטים אלו, לימוד המרצים והסטודנטים כיצד להתאים את ההתנהגות אליהם.
  • דרכי הוראה מתקדמות ומיוחדות המתאימות לסטודנטים אלו

לסיום, כדי להצליח לשלב סטודנטים עם אוטיזם במוסדות להשכלה גבוהה, חשוב מאוד להכין תוכנית אירגונית מפורטת המגייסת את המרצים, הסטודנטים, החונכים והסטודנטים עם האוטיזם ולייצר סביבת לימודים סובלנית וחיובית כלפי הנושא.

 

למאמר המלא – https://www.ariel.ac.il/wp/social-issues/wp-content/uploads/sites/141/2020/10/%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D-425-393.pdf

על אוטיזם ופוסט טראומה

מחקר שנערך בימים אלו בבר אילן, וכבר מראה ממצאים מעניינים, קושר בין שני עולמות שעד היום כמעט ולא נחקרו יחד באופן מפתיע – אוטיזם ופוסט טראומה.

את המחקר יזמו ועורכים שני חוקרים – פרופ' עפר גולן, פסיכולוג קליני וחוקר אוטיזם, ופרופ' דני חורש, מחוקרי הטראומה המובילים בארץ. הרעיון למחקר נבע מכך שפרופ' גולן זיהה אצל מטופליו מאפיינים של סימפטומים המזכירים פוסט טראומה כמו מחשבות חודרניות המתבטאות בפלאשבקים מהחוויה הטראומתית, המשתלטת על המחשבה ופוגעת בשגרה, בשינה, מצב של עוררות יתר ודריכות, קושי בריכוז הימנעות מסיטואציות ועוד.

להפתעת החוקרים, התברר שהקשר בין שתי התסמונות לא נחקר. ברוב המקרים מחקר בתחום פוסט טראומה הוא על אירועים של סכנת מוות או פגיעה פיזית כמו מלחמות, טרור, פגיעות מיניות, אסונות טבע וכו', ורק בשנים האחרונות התחיל המחקר להתייחס לאירועים חברתיים כמו למשל אובדן הריון כאירוע שיכול לעורר פוסט טראומה. אצל המטופלים האוטיסטים, היה נראה שמדובר באירועים אפילו יותר "פשוטים" כמו בריונות, או דיבור פוגע, דברים שלא היו נראים לנו כטראומה, אבל בגלל שכל מה שאנחנו יודעים על פוסט טראומה מגיע ממחקר של אוכלוסיות נורמטיביות (נוירוטיפיקליות), יכול להיות שהנראות של פוסט טראומה נראית אחרת באוכלוסיות אחרות.

בתחילת המחקר חיפשו החוקרים נקודות השקה בין פוסט טראומה לאוטיזם ומצאו כמה:

  • רומינציה – מחשבות חוזרות ונשנות
  • קשיים בוויסות חושי ורגשי
  • כעס ואגרסיה
  • הבנה חברתית לקויה

נקודות ההשקה האלו בין שתי התסמונות, מסמנות שהאוכלוסייה האוטיסטית פגיעה יותר לפוסט טראומה, בגלל שכבר יש לה סממנים דומים שנובעים מהאוטיזם.

השלב הראשון של המחקר הקליני כלל בדיקה של אנשים שאינם מוגדרים על פי האבחנה כאוטיסטים, אלא נחשבים חלק מהאוכלוסייה הכללית אבל שיש להם תכונות שקשורות לאוטיזם. הממצאים הראו כי ככל שיש לאדם יותר "תכונות של אוטיזם", כך יש לו גם יותר סימפטומים של פוסט טראומה. בעיקר ראו קשר חזק בין סימפטומים של פוסט טראומה וקשיי תקשורת.

עוד ממצא מעניין היה שהקשר בין סימפטומים פוסט טראומתיים ותכונות אוטיסטיות היה חזק יותר אצל נשים מאשר אצל גברים.

בשלב השני של המחקר, עברו לבדוק את הקשר עם אוכלוסייה מאובחנת על הרצף האוטיסטי. 32% מהאוטיסטים שנבדקו אובחנו עם פוסט טראומה, בעוד שבקבוצת הביקורת של האוכלוסייה הכללית רק 4% ענו על הקריטריונים. הטריגרים של האוטיסטים היו שונים מאלו של האוכלוסייה הכללית והיו חברתיים יותר ופחות קלסיים.

הסיבות לקשר הזה בין אוטיזם לפוסט טראומה עדיין לא נבדק, אבל השערות החוקרים הם שמדובר בשילוב של הרגישות החושית שגורמת לכך שאירועים משאירים חותם קשה יותר בנפש של האדם האוטיסט, לכך שיש להם הבנה חברתית לקויה שמזמנת להם יותר מפגשים טראומתיים, וגם היחס של החברה אליהם שאינו רגיל ומספק להם יותר מקרים שבהם קיים פוטנציאל לחוויה טראומתית. אבל אוטיסטים לא רק רגישים יותר ופגיעים יותר לפוסט טראומה, על פי המחקר השילוב בין אוטיזם לפוסט טראומה יוצר אצלם גם פוסט טראומה קשה יותר מאשר אצל אנשים באוכלוסייה הכללית.

המחקר עדיין ממשיך, ומנסה עכשיו לבדוק מהם המנגנונים שמקשרים בין אוטיזם ופוסט טראומה והאם טיפול בהם יכול להוריד את הפגיעות של אדם אוטיסט לפוסט טראומה מאירועים שהוא עובר, וגם לנסות ולמצוא את הדרכים לטפל באוטיסטים שסובלים מפוסט טראומה ולהפחית את ההשפעה שלה על חיי היום יום שלהם.

האבחנה בין אוטיזם ואיך הוא משפיע על התנהגות ותחושות של האדם, לבין מצב של פוסט טראומה הוא חשוב גם כדי שאפשר יהיה לטפל בפוסט טראומה ולהפחית את ההשפעה שלה, אבל גם כדי שאנחנו כחברה נדע לקחת אחריות על מה נובע ממצב נוירולוגי ומה נובע מיחס החברה והמשקעים שהיא משאירה אצל אנשים שונים בחברה.

לקריאה נוספת במחקרים שנעשו:

https://psycnet.apa.org/doiLanding?doi=10.1037%2Ftra0000298

https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0010440X18301895?via%3Dihub

https://journals.sagepub.com/doi/abs/10.1177/1362361320912143

https://journals.sagepub.com/doi/abs/10.1177/13623613211035240?journalCode=auta

https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0010440X18301895?via%3Dihub

 

 

מה הקשר בין ספורט לעצמאות?

עצמאותם של אנשים מיוחדים היא המפתח להשתלבותם בחברה. ככל שתהיה להם היכולת לפתח יכולות וכישורים לחיים עצמאיים, כך יהיה להם קל יותר לצאת לדיור עצמאי, להשתלב בשוק התעסוקה, ולפתח את חיי החברה שלהם. עצמאות היא יכולת מורכבת הכוללת יכולות מתחומים שונים, שאת כולם צריך להעצים ולפתח כדי להגיע למצב שבו אפשר לנהל חיים עצמאיים, להשתלב, ולחיות חיים של איכות.

אחת הפעילויות שמפתחת אלמנטים המובילים לעצמאות היא פעילות גופנית. פעילות גופנית מפתחת העצמה, נחישות, כישורים מוטוריים, ועוד כישורים רבים שיכולים לעזור לאנשים מיוחדים לפתח עצמאות ויכולת לחיים בקהילה.

אחד הפרמטרים החשובים לבניית עצמאות היא היכולת לקבל החלטות. חיינו מורכבים מהחלטות רצופות, קטנות וגדולות. מה לאכול, מה ללבוש, איפה לעבוד, עם מי להתחבר, ועוד. במחקר שערכה יעל אלמוסני, (Physical leisure activity as a means of improving the independence of young people הפעילות הגופנית בשעות הפנאי כאמצעי לשיפור עצמאותם / disabilities intellectual with האישית של צעירים עם לקות אינטלקטואלית Author(s): אלמוסני יעל and Y. Almosni), נבדקה ההשפעה של פעילות גופנית בשעות הפנאי על היכולת לקבל החלטות, להפעיל בקרה על הסביבה, לחפש אפשרויות ובסוף לקבל החלטה ובכך להגדיל את העצמאות של האנשים המיוחדים.

קבלת החלטות, עצמאות אישית ומעורבות בפעילות בשעות הפנאי, הן בעצם גלגל שמזין את עצמו. ככל שאדם מעורב יותר בפעילות בשעות הפנאי, הוא מפתח יכולת קבלת החלטות, שמשפיעה על העצמאות האישית שלו המייצרת מעורבות גדולה יותר בפעילות בשעות הפנאי. זו השפעה הדדית חשובה, וצריך להתחיל אותה מנקודה מסויימת.

קבלת החלטות היא תהליך עם שלבים ברורים של הגדרת מטרה, תכנון הכולל איסוף נתונים, תכנון זמן, בניית שלבי עבודה, הערכה ובקרה.

כדי לעשות את התהליך הזה יש צורך בהעצמה ועירוב האנשים המיוחדים בבחירת המטרות ובמימוש שלהן.

העצמה היא האמונה העצמית של אדם שהוא יכול לבחור בשביל עצמו, והנחישות שיש לו לעמוד על שלו ולהגשים את המטרות שלו. כדי לחזק את הנחישות של האדם המיוחד, ולהגביר בכך את היכולת שלו לקבל החלטות בשביל עצמו ולהיות עצמאי, מומחים רבים סבורים כי ספורט ועיסוק בפעילות גופנית יכול לתרום לכך.

צריך לשים לב שיש כאן מעגל – אנשים מיוחדים ובעלי לקויות נוטים לפחות נחישות ופחות העצמה ולכן מתקשים בקבלת החלטות ונמנעים מעיסוק בספורט. אבל אם הסביבה תדרבן אותם להתחיל ולהתמיד בעיסוק בספורט, העיסוק הזה ישפר את הנחישות שלהם, יתרגל להם קבלת החלטות לגבי עצמם ויגביר את תחושת המסוגלות העצמית שלהם לשלוט בחלקים חשובים מחייהם.

למורים לחינוך גופני וספורט חשיבות רבה ביישום של תרגול קבלת החלטות אצל אנשים מיוחדים, כדי לעזור להם לשפר את יכולתם לקבל החלטות. אחד המודלים לייצר התנסות כזאת היא מודל ה D.M.L שלו 4 שלבים: הצעת אפשרויות שונות לביצוע, הערכת התוצאות הצפויות בכל אחת מהאפשרויות, בחירת האפשרות הרצויה, יישום הבחירה.

במחקר לקחו קבוצה של 51 צעירים עם לקות קוגניטיבית שנמצאת במועדון של פעילות פנאי שחולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת פעלה על פי תוכנית המאפשרת קבלת החלטות בין 3 אפשרויות, והשניה פעלה על פי תוכנית המועדון הקבועה מראש.

קבוצת ההתערבות שעבדה על פי מודל DML, קיבלה 3 אופציות, עברה הערכה של התוצאות הצפויות, ורק לאחר מכן נעשתה הבחירה הסופית והפעילות החלה.

התוכנית כללה 32 שעות במשך 4 חודשים של הוראת פעילות גופנית מסוגים שונים, וכן שאלון שהועבר לפני הניסוי, בסופו ואחרי חודש למשתתפים עם שאלות הקשורות לאוטונומיה אישית.

תוצאות המחקר הראו שקבוצת הניסוי שיפרה את תחושת העצמאות האישית ויכולת הבחירה העצמאית בשלושה ממדים מתוך עשרה שנבדקו: בחירת חוג, בחירת חברים, ובחירת מאכלים. אמנם, לא מדובר בתוצאות חדשות באופן משמעותי, אך יש לזכור כי מדובר במחקר קטן שנעשה במקום אחד, לתקופה קצרה יחסית שיש בה צורך לשנות הרגלים של אנשים בוגרים, והוא מחקר חלוץ, הבודק השפעה של פעילות גופנית עם שיטת DML על קבלת החלטות ועצמאות של אנשים מיוחדים. נתונים אלו בהחלט מראים על שינוי ועל התקדמות.

לאורך זמן יש לזכור שפעילות גופנית היא גם פעילות השומרת על בריאותם של האנשים המיוחדים, וכן שפעילות חברתית משמעותית ממלאת את זמנם ומאפשרת אינטראקציה ותרגול הכישורים החברתיים שלהם ועשויה לסייע ביצירת יכולת קבלת החלטות, העצמה אישית ועצמאות גדולה יותר.

 

אצלנו ב"בית של רונית" תוכלו לעסוק בפעילות גופנית בחוג טאי צ'י הוותיק והמוצלח שלנו, בחוג קט-רגל החדש, בקבוצת חברים בתנועה. כל אלה, מעבר לפעילות הגופנית, מחזקים כישורים חברתיים במשחק חברתי, תכנון ואסטרטגיה, וכמובן העצמה אישית.

מוזמנים לפנות אלינו ולהצטרף  משרד: 09-7442376

חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלויות – מה זה אומר?

 

השבוע התפרסם סיפור מזעזע וקורע לב על התעללות מתמשכת באנשים מיוחדים במוסד בני ציון בראש העין. מהפרשה ניתן להבין שלא רק שאנשי הצוות במקום התעללו בחוסים, אלא ההנהלה ומשרד הרווחה אטמו אוזניהם וליבם לתלונות ובקשות המשפחות לאורך זמן, ועד שלא הוגשה תלונה במשטרה, ונפתחה חקירה, הנושא לא טופל. הפרסום בתקשורת והתלונה במשטרה הביאו את משרד הרווחה לפעול, לסגור את המקום ולפתוח בחקירה כיצד קורה דבר נורא כזה. בנוסף, נבדק הליך המכרז להפעלה של מקומות דומים, ופיקוח עליהם.

במקביל, יצא השבוע לדרך הצעת חוק לשירותי רווחה לאנשים עם מוגבלויות. אבל מה הוא באמת אומר בשביל האנשים המיוחדים והמשפחות, ואיך הוא מטפל בתופעות כמו אלו שקרו בבני ציון?

החוק קובע שאת סל הרווחה של אנשים עם מוגבלויות, על פי האבחון שלהם, יוכלו האנשים והמשפחות לבחור באופן עצמאי. לא עוד הכתבה לאיזה סוג של מוסד הם יגיעו, איזה סוג טיפולים יקבלו, איפה יעבדו ואיפה יגורו. הרעיון הוא לתת למשפחות עצמן, ולאנשים עם המוגבלויות על פי רצונם, לבחור את השירותים אותם הם רוצים לקבל, ויותר מזה, לעודד אותם להשתלב בקהילה: לצאת למגורים, עבודה, וחיים בקהילה.  החוק קובע לאורך השנים תוספת של מעל 9 מיליארד שקלים, שתספק סל תקציבי אישי לכל אחד מהזכאים במסגרת מגוון של אפשרויות לזכאי השירות עצמם ובני המשפחה.

במסגרת החוק, ניתנת מעטפת שירותים שתעודד מעבר לחיים עצמאיים בקהילה, החל מעזרים טכנולוגים, ועד לעובדים סוציאליים, סדנאות, הדרכות מיצוי זכויות ותמיכה במגורים בקהילה. כל זאת במטרה לשלב אנשים עם מוגבלויות בחברה, ולא לבודד אותם יותר במוסדות סגורים, שהעין הציבורית מתקשה לפקח עליהם.

על פי שר הרווחה מאיר כהן וראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד, שעבדו יחד על החוק הזה בחצי השנה האחרונה, החוק גובש בשותפות עם משפחות ואנשים עם מוגבלויות, מומחים בתחום והשלטון המקומי.

החוק יצא עכשיו לפרסום, והממשלה קוראת לציבור ללמוד אותו, לעבור עליו, להעיר, לשלוח דעות ולקחת חלק בגיבוש הסופי שלו. מטרת משרד הרווחה היא להביא את החוק לקריאה ראשונה עוד במושב הנוכחי של הכנסת.  

זו ההזדמנות שלכם להשמיע את קולכם, מוזמנים לקרוא את החוק, ולשלוח הערות ובקשות לגביו. אין ספק ששינוי בכיוון של שילוב אנשים מיוחדים בקהילה, דיור, תעסוקה וחיים עצמאיים, הוא שינוי בכיוון הנכון, ועדיין, מי שיבחר לגור במוסד סגור, או בכל מסגרת אחרת, יוכל לעשות זאת. החוק אינו משנה את המצב בכל מה שקשור להתעללויות והזנחה במוסדות עצמם, וגם לזה יצטרכו משרד הרווחה והכנסת לתת את הדעת.

רוצים לקרוא, להבין ולהביע את דעתכם? הכנסו ללינק

https://www.tazkirim.gov.il/s/law-item/a093Y00001YijiAQAR/%D7%AA%D7%96%D7%9B%D7%99%D7%A8-%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99-%D7%A8%D7%95%D7%95%D7%97%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%A4%D7%912022?language=iw

הקסם מאחורי העדשה

שמעתם פעם על צילום "פונקטום"? וההבדל בין פוטותרפיה לבין צילום טיפולי?

התחומים של טיפול וצילום קיימים מאז המאה ה-19,  אבל השימוש בצילומים כדי לתת כלים התפתחותיים או טיפוליים התגבש רק בשנות ה-70 של המאה הקודמת. כמו תחומים רבים באומנות, גם צילומים יכולים לגעת במי שמביט בהם, ולהיות כלי לזירוז של תהליכים נפשיים והתפתחותיים אצל האדם. הצילום מקפיא רגע אחד והסתכלות מעמיקה עליו יכולה לעורר תחושות ורגשות, אבל כל אלו קשורים בעיקר לעולם הפסיכולוגיה והטיפול הנפשי.

לצילום פונקציה נוספת, הוא גם מפתח הרבה מאוד יכולות יום יומיות שימושיות של מי שמתנסה בו, החל מהמוטוריקה של הפעלת הציוד, המצלמה, יציבות האחזקה של המצלמה, כיוון הזום והפוקוס ועוד, דרך עבודה קוגניטיבית של התכנון, בניית הסט והקומפוזיציה, למידה של מיומנויות וטכניקות, הפעלת דמיון, שיפור מיומנויות שפתיות ותקשורתיות, וכן כישורים חברתיים עם האחר באמצעות מצלמה המהווה כלי מתווך שמקל על אנשים עם קושי בתקשורת.

אחד היתרונות הגדולים של הצילום הוא בהיותו תחום אומנותי הנותן לעוסק בו כלי נוסף להבעה עצמית, לפריקה של תחושות ורגשות, ולהעברת מסרים.

היכולת הזאת, הנמצאת גם באומנויות מסוגים שונים, הופכת את הצילום לתחום שהיצירתיות וההתבוננות בו הם שדה להתפתחות  מבחינות רבות, ולכן הפך התחום של פוטותרפיה ושל צילום טיפולי לתחום פופולרי מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בהתחשב בעובדה שהיום כולנו נושאים איתנו לכל מקום מצלמות משוכללות בניידים, ויכולים לצלם בלי סוף מבלי לקנות פילם, או לחכות לפיתוח כדי לראות את התוצאה.

צילום הוא לא רק כלי טיפולי, אלא כלי לכל אדם סקרן שרוצה לחקור את הסביבה שלו ואת עצמו דרך עדשת המצלמה, או יותר נכון בימים אלו, דרך עדשת הטלפון החכם. אנו בעידן בו כולנו מחוברים לנייד רוב הזמן, וצילום אירועים בחיינו הפך להיות חלק משמעותי מהיום יום של כל אחד מאיתנו.

הצילום הוא כלי הבעה, תיעוד ויצירה, אבל כדי לעשות את זה הכי טוב שאפשר, וכדי לתת לחברים אצלנו את הכלים לצלם,ולראות את העולם מזווית שונה, פתחנו חוג צילום במרכז.

בחוג תוכלו ללמוד צילום פורטרטים אישיים, צילום בתנועה, שימוש באור וצל וטכניקות רבות. בסוף השנה תהיה תערוכת צילומים מפוארת.

את החוג מעבירים שני מדריכים:

"חיה גולד – צלמת הבית של הבית של רונית, מעצבת גרפית ועוזרת מנחה בקבוצה חברתית ב"בית של רונית.
ואלכס אטלס, בן זוגה של חיה, ומי שמעביר השנה את חוג האומנות במרכז.
שניהם יחד וכל אחד לחוד, עוסקים ומתפרנסים מעיצוב, אומנות וצילום מזה 30 שנה.
חיה בוגרת הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ואלכס בוגר האקדמיה לאומנות בסן פרנסיסקו.
השנה החליטו להרים את הכפפה ולהעביר את חוג הצילום בבית של רונית. הם עושים זאת בדרך היחודית שלהם, עם נגיעה באומנות וראייה
הוליסטית של הצילום המשלב, היסטוריה, טכנולוגיה, וצילום אומנותי וחוויתי.

בואו להתנסות בקסם שמאחורי המצלמה? מוזמנים ליצור קשר עם המשרד ולהגיע לחוג של חיה ואלכס –

09-7442376

 

נוכחות במרחב הציבורי – הדרך לנוכחות במרחב החברתי

בשבועות האחרונים נחשפנו שוב להתעמרות שעוברים ילדים, נוער ובוגרים עם מוגבלות על ידי החברה שלא מקבלת אותם.

אביתר לרנר הסובל מתסמונת טורט התראיין אצל דנה ויס בחדשות 12 וסיפר על היחס המשפיל שעבר בנסיעה באוטובוס על ידי נערות ונערים שצילמו אותו לאינסטגרם והתייחסו לקולות הבלתי נשלטים שהוא השמיע במהלך הנסיעה. החשיפה והסיפור של אביתר עשו גלים בכל מקום כמעט.

האומץ שהיה לאביתר לא לשתוק על הבריונות וההדרה, לשבת מול מצלמות הטלוויזיה על אף הלקות שלו, ולספר את הסיפור שלו, נתן כוח להרבה מאוד ילדים ואנשים מיוחדים, וגם לבני המשפחות שלהם שפתאום הרגישו שמישהו מדבר מגרונם.

המבטים, ההשפלות, הבריונות, ההתעמרות – כל אלו הם חלק ממסע הדרה של אנשים עם לקויות בקהילה, ושום תוכניות שילוב של מערכת החינוך, או מוסדות אחרים, לא ישנו את היחס ברחוב.

אבל, מעז יצא מתוק, והיציאה של אביתר אל התקשורת שבה חשף את מה שהוא עובר יום יום, העלתה את המודעות ואף קנתה לו ייצוג בסוכנות דוגמנות וקמפיין ראשון בחברת רנואר, שהקדישה את הקמפיין עם אביתר לאנשים עם צרכים מיוחדים.

בהודעה של החברה נכתב "20% מהאנשים בישראל מתמודדים עם מוגבלות, אל תעשו להם הנחות, רק תקבלו אותם. הכירו את אביתר לרנר שניחן בסגולות מיוחדות כגון חוש הומור, חיוביות מחשבתית, אמביציה אין סופית וקולות מיוחדים הנקראים טיקים או בשמם הנפוץ – תסמונת טורט.

כן, אביתר הוא אחד מתוך 20% אנשים עם תסמונות ומוגבלויות שנות שרק רוצים יחס שווה מה-80% האחרים.

בהמשך ההודעה הסבירו מהי תסמונת טורט וכיצד היא באה לידי ביטוי.

מתוך האינסטגרם של אביתר מיום הצילום

 

https://www.instagram.com/p/CXOgx6cKfU0/

הקמפיין של רנואר עם אביתר

https://www.renuar.co.il/he/community

אין ספק שנראות בחזית תקשורת המונים היא חלק משמעותי בהכלה של החברה לקבוצות שונות. ראינו את זה במקרים קודמים של קבוצות שהרגישו מודרות, החל מהשחורים בארה"ב, קבוצות נשים וקבוצות שברגע שהגיעו למדיה, הפכו מהר יותר ובאופן נכון יותר לחלק מהחברה הישראלית.  

ככל שאוכלוסיית האנשים המיוחדים תופיע בקמפיינים של חברות מסחריות, כמו גם בסדרות כמו "על הספקטרום", או "תנו לעבוד" של תאגיד השידור כאן, כך הנושא של שילוב בחברה "ינורמל" ויהפוך למשהו שלא נצטרך לעבוד בו, אלא יקרה מעצמו, בדיוק כמו שפעם אף אחד לא יכול היה לדמיין נשים מנהלות, או להט"בים מנחים בפריים טיים, והיום זה חלק מהיום יום שלנו.

ההבדל הוא שכאן החברה תצטרך להשקיע יותר כדי שאנשים אלו לא יהיו חלק מהחברה רק בתפיסה, אלא גם יוכלו פיזית להשתלב בה בעזרת הנגשה.

המודל החברתי של מוגבלות

במאמרו של טום שייקספיר מתוך המקראה לימודי מוגבלויות, הטרמינולוגיה של המוגבלות השתנתה בשנים האחרונות כחלק מהמאבק של אנשים מיוחדים לקבלה בחברה.

המודל החברתי שצמח מטיעוני ארגון UPIAS, שמטרתו הייתה להמיר מוסדות שעושים הפרדה בהזדמנויות, כך שיאפשרו לאנשים עם מוגבלות להשתתף בפעילות מלאה בחברה ולחיות באופן עצמאי ויצרני עם שליטה בחייהם, יצר קורס אקדמי בנושא שטבע את המושג "המודל החברתי של המוגבלות". על פי מודל זה יש הבחנה בין מוגבלות, שהיא הדרה חברתית, לבין לקות שהיא המגבלה הפיזית.

המוגבלות נגרמת מיחס החברה שאינה מכילה אנשים עם לקות ומדירה אותם, ולכן גם הפתרון למוגבלות נמצא בחברה ולא באדם עצמו. המודל הזה העביר בעצם את רוב המשקל של טיפול בהכלה ושוויון לאנשים עם לקויות, אל החברה.

הלקות היא של האינדיבידואל, המוגבלות היא מובנית בציבור, בניגוד להגדרה הרפואית שמשייכת את המוגבלות לאדם עצמו. ואם המוגבלות היא של החברה, היא גם זו שצריכה להסיר אותה על ידי הסרת חסמים, חקיקה ועוד.

עוד נקודה של המודל היא שאנשים עם מוגבלות, כאלו שהחברה מדירה אותם בגלל הלקות שלהם, הם קבוצה מדוכאת, ואחד הגורמים שמדכאים אותם הם דווקא ארגוני הצדקה שבאים לסייע להם כשהם מובלים על ידי אנשים ללא מוגבלות. במודל הזה אנשים עם מוגבלות לא צריכים רחמים, אלא צדק. שיפור הזכויות שלהם והשמעת קולם.

היתרונות של המודל החברתי הוא שהוא פשוט להבנה. תנועת הנכים הבריטית התאגדה מול הרעיון הזה, ופעלה לאורו. המודל גם סימן באופן ברור איפה הבעיות בחברה וכיצד ניתן לתקן אותן, ומול מי צריך לפעול לשם כך. המודל הביא לשיפור התנאים הפיזיים במרחבים הציבוריים והפרטיים במדינות רבות, ושימת לב למה עושה החברה לאנשים אלו, ובכך שיפר את מצבם של אנשים עם מוגבלות.

המודל שיפר את ההערכה העצמית של אנשים עם מוגבלות בשני אספקטים. מצד אחד, בכך שהתייחס אליהם כקולקטיב וייצר אחווה ביניהם, ומצד שני העביר את האשמה צד לחברה, ובכך עזר לאנשים עם מוגבלות להאמין שיש סיכוי לשינוי ושיש להם יכולת להתערות בחברה.

מאידך, המודל נחשב צר מדי – זהו מודל שנוסח על ידי ארגוני נכים, על ידי גברים לבנים עם מוגבלות פיזית, והטענה היא שהוא לא מכיל אנשים עם מוגבלות נפשית, או מוגבלויות מורכבות אחרות.

עוד ביקורת על המודל אומרת  שהמקום שהם נותנים ללקות של בני אדם קטן מדי ומצומצם מדי, ואפילו מתעלם מההתמודדות של אנשים עם הלקות שלהם. הלקות היא חלק מהזהות של האדם, ואי אפשר לבטל אותה, וגישה כזאת יכולה לגרום לאנשים לחשוב שאין פה התמודדות אמיתית של אנשים עם לקויות.

הטענה היא שהמודל החברתי מצייר מין אוטופיה שבו הסדרה של התנאים הפיזיים תבטל את המוגבלות. בפועל לא תמיד אפשר להסדיר את התנאים הפיזיים. יש אנשים שהלקות שלהם אינה פיזית בכלל, והסדרה לכיוון לקות אחת, לא תמיד עוזרת ולפעמים אפילו מפריעה לאנשים עם לקות אחרת. המצב הוא שהלקות והמוגבלות שזורים זה בזה, וקשה מאוד להפריד ביניהם, והחברה, עם כל הרצון הטוב, לא תוכל לבטל לחלוטין את הלקות של אדם. בניגוד למשל לתנועות חברתיות אחרות כמו שוויון זכויות לשחורים בארה"ב או ללהט"בים, שם אם יוסרו החסמים החברתיים הם יוכלו לחיות כמו כל אדם אחר בחברה. במקרה של אנשים עם לקויות, הלקויות יישארו, ולא משנה איך יונגש המרחב הציבורי. הסרת המכשולים החברתיים אינה מספיקה, גם שוויון אינו מספיק, החברה צריכה להשקיע משאבים נוספים כדי להתגבר על החסרונות הנובעים מהלקויות האלו ובכך לאפשר לאנשים אלו להיטמע בחברה באופן מיטבי.

לסיכום כותב שייקספיר, כי המודל הזה אינו מביא לידי ביטוי את המורכבות של יחסי הגומלין בין המוגבלות החברתית ללקות של האדם האינדיבידואלי, ויש צורך בגישה מתוחכמת ומורכבת יותר כדי לפתור את נושא השוויון וההכלה החברתית של אנשים עם לקויות.

פעילות פנאי ושילוב בקהילה – למה זה קורה פחות אצל אנשים מיוחדים?

במחקר חדש שכותרתו: הקשר בין השתלבות בקהילה לאנשים שגרים בקהילה, ופעילות פנאי לאנשים עם צרכים מיוחדים של אביבה קלר ופרופ' נעמי-וינטראוב מהאוניברסיטה העברית, בדק מה יכולות להיות הסיבות לכך שאנשים עם מוגבלות שכלית החיים בדיור עצמאי בקהילה משתתפים פחות בפעילות חברתית, וכיצד ניתן לשנות את זה. הנחת המוצא שנקבעה במחקרים קודמים היתה שאנשים העוסקים בפעילות פנאי חברתית משתלבים טוב יותר בקהילה מאלו שלא. הסיבות, ככל הנראה, הן שפעילות חברתית מלמדת כישורים חברתיים, מייצרת מערכות יחסים ופיתוחו זהות עצמית. עם זאת, הנתונים מראים שאנשים עם מוגבלות שכלית הגרים בקהילה, לא משתתפים בפעילות חברתית כמו אנשים דומים אחרים, ולכן השילוב שלהם בקהילה פחות טוב. המחקר החדש הוכיח את מה שאנחנו טוענים זמן רב: דיור בקהילה זה נהדר בכל הרמות, אך בלי עבודת התפתחות חברתית הנעשית בקבוצות חברתיות, חוגים ופעילויות, לא יוכל השילוב בקהילה להיות מיטבי.

בתוך משולש הזהב של שילוב אמיתי ואיכותי של אנשים מיוחדים בקהילה שכולל דיור, תעסוקה וחברה, אין צלע אחת שהיא חשובה יותר מהשניה, ואין צלע שיכולה להתקיים לבדה.

דיור בקהילה לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית (מש"ה) הפך בעשורים האחרונים לתהליך חשוב ולשינוי משמעותי בתפיסה של שילוב אנשים עם מוגבלות בקהילה.

אין ספק שהמעבר ממוסדות סגורים, בהם היו חיים אנשים אלו לפני כן, לחיים בדיור עצמאי בקהילה הוא צעד חשוב ומשמעותי בשילובם בתוך הקהילה, והחזרתם אל תוך זרועות החברה הכללית כחלק משמעותי ופרודוקטיבי בה.

במחקר מציינות החוקרות כי השינוי הזה שיפר את החשיפה של אנשים אלו לקהילה הרחבה, אבל לא גרם לשיפור משמעותי ברמת השתלבותם בקהילה בה הם גרים.

הסיבה היא שיש גורמים שונים, חלקם אישיים וחלקם סביבתיים, המשפיעים על היכולת של האדם המיוחד להשתלב בקהילה, ואחד מהם היא השתתפות בפעילות פנאי.

 

פעילות פנאי נמצאה מובילה לשיפור איכות חיים, רווחה אישית ושילוב, וכן תורמת לפיתוח מיומנויות, יחסים חברתיים, ופיתוח זהות עצמית. כל אלו חשובים מאוד לאדם המיוחד המנסה להשתלב בקהילה הכללית מסביבו. המחקרים מראים שאנשים עם מש"ה משתתפים פחות בפעילות פנאי מאשר השווים להם באוכלוסיות אחרות, מה שמשפיע גם על יכולת השילוב שלהם באוכלוסיה.

נשאלת השאלה: האם ההשתתפות המועטה של אוכלוסיה זו בפעילות פנאי נובעת מכך שאין להם הזדמנויות לפעילויות כאלו כמו לשאר האוכלוסיה, או שאולי הלקות שלהם מקשה עליהם להשתתף בפעילות כזאת.

 

החוקרים מציגים שלושה מחקרים שנעשו, בהם בדקו השתתפות של אנשים מיוחדים הגרים במסגרת קהילתית בפעילות פנאי, ומה יכול לעודד אותם לכך, ובנוסף הפעילו תוכניות התערבות של פעילות פנאי יזומה ומודרכת כדי להגדיל את היכולות שלהם להשתתפות בפעילות פנאי כזאת. המחקר, גם כשנעשה על מדגם קטן יחסית והוא מחקר ראשוני בתחום, מראה שככל שמנגישים והופכים את פעילות הפנאי לחלק מסדר יומם של האנשים המיוחדים, ומקנים להם את הכלים והמיומנויות הדרושות, תתקיים עליה בהשתתפותם בפעילות פנאי לאורך זמן,

 

פעילות פנאי חברתית עקבית ורציפה, היא מפתח לא רק להתפתחות אישית, למידה של כישורים חברתיים ותירגולם ופיתוח מסוגלות עצמית, אלא גם עוזרת לאנשים החיים בקהילה להשתלב בחברה באופן מיטבי, ולהיות חלק מהקהילה בה הם חיים.

מומלץ לוודא עם מסגרת הדיור אליה אתם פונים את חשיבות הפעילות החברתית, עד כמה היא מונגשת לדיירים ועד כמה היא נמצאת בראש סדר העדיפויות של מנהלי הדיור. חשוב להדגיש כי מסגרת דיור לא יכולה להעניק מסגרת חברתית מלאה בדרך כלל, משום שהיא עוסקת בדיור, ולכן יש לבדוק את גמישות ההנהלה בהפניית הדיירים למסגרות חברתיות אחרות.

 

ל"בית של רונית" דירות בקהילה ומרכז חברתי. דיירי דירות החלומות שלנו כולם משתתפים בפעילויות חברתיות של המרכז החברתית שלנו: בקבוצות חברתיות, חוגים, מפגשים וטיולים – כל זאת במטרה למצות את פוטנציאל ההשתלבות בקהילה.

 

 

 

 

ליווי תעסוקתי – גם לעובד וגם למעסיק

שילובם של אנשים מיוחדים בשוק העבודה, הוא השילוב האמיתי שלהם גם בחברה. אין ספק שעבודה שמייצרת סדר יום, מפגשים חברתיים, פרנסה ועניין, היא הבסיס לחיים מלאים ועצמאיים כשותפים תורמים לקהילה. השילוב של אנשים מיוחדים בשוק התעסוקה הרגיל מצריכה, כמו כל שילוב שלהם במסגרת, הכנה וליווי נכונים שלהם ושל המעסיק. "הבית של רונית" מספק בימים אלו גם שירות ליווי בתעסוקה למי שמעוניין

 
אחת המטרות המרכזיות של "הבית של רונית", היא יצירת סביבת חיים נורמטיבית לאנשים מיוחדים, ואין ספק שתעסוקה, היא אחד הגורמים המשמעותיים בדרך לשילובם המלא של אנשים מיוחדים בחברה.
אם מסתכלים על החיים שלנו כחלק מקהילה, ישנם שלושה אלמנטים חשובים כדי להיות חלק פעיל, עצמאי ותורם לכל קהילה, אנחנו בבית של רונית קוראים להם משולש הזהב – חברה, דיור, ותעסוקה.
 
אחרי שהקמנו את המרכז החברתי, שנותן לאנשים מיוחדים מקום וכלים לנהל חיי חברה מלאים וטובים, ואחרי שהקמנו את מערך הדיור המייצר דירות ייחודיות ועצמאיות בתוך הקהילה עצמה, עכשיו הגיע זמנה של התעסוקה. בחודשים האחרונים החל לפעול ב"בית של רונית" מערך תעסוקה הנותן ליווי לאנשים מיוחדים ולמעסיקים בדרך לשילוב בתעסוקה בקהילה.
 
מטרת מערך התעסוקה ב"בית של רונית" לשלב אנשים מיוחדים בשוק העבודה תוך כדי ליווי צמוד ואישי. השירות נועד לבעלי תפקוד גבוה ושואף לקדם את האדם המיוחד ולהביא למצב בו הוא מסופק, מאותגר ומרוצה מהמצב התעסוקתי שלו. 
 
לכל אדם המקבל את השירות אצלינו מוצמד מלווה אשר מגיע פעם בשבוע למקום העבודה לשהות ממושכת וכך לאורך זמן באפשרותו ללמוד לעומק את אופן העבודה, היחסים עם הצוות והמעסיק ולבנות תכנית לווי להתפתחות בהתבסס על מה שקורה בשטח. 
 
השירות שלנו ייחודי בזכות הגישה ההוליסטית, הרואה את האדם באופן לא מתפשר ושמה למטרה את הגשמת שאיפותיו רצונותיו וחלומותיו ורכישת יכולות וכישורים המאפשרים שילוב אמיתי לטווח הרחוק עם שאיפה לעצמאות תעסוקתית, לוקחת בחשבון את סביבת העבודה והנגשתה לעובד, וכן את המעסיק, המקבל לווי והדרכה ביחסים עם העובד.
 
איך השירות הזה עוזר? תוכלו לשאול את השאלה הזאת את איתן (שם בדוי). 
איתן הגיע אלינו אחרי שעזב את מקום העבודה הקודם שלו עם מצוקה נפשית גדולה בעקבות היחס שקיבל, ואחרי שהיה בראיון בחברה גדולה בתחום הרכב. איתן  סובל מחרדה חברתית קלה, ובראיון התקשה מאוד להיות נוכח ולהתבטא. סמנכל"ית החברה, הסכימה לתת לו הזדמנות למרות החששות הגדולים שעלו בראיון. 
 
הליווי שלנו בשלב הזה היה בעיקר סביב ביסוס הבטחון העצמי, הפחתת החרדה, וויסות רגשי, אימון שלבי של הפעולות השונות והדרכה למנהל הישיר כיצד לתמוך בתהליך השילוב מבלי להפחית את האתגר המקצועי.
 
לאחר מספר חודשים קיבלנו מסמנכ"לית החברה הודעה על כך שהיא שמחה שאיתן' הוא חלק מהחברה ושהוא עובד מצויין, נעים ומקצועי. 
אבל אנחנו לא עצרנו שם. הצענו הרחבה של התפקיד, ליווינו את איתן בקבלת הכשרה מקצועית נוספת,שכללה קורס מקצועי עם הרבה תמיכה רגשית ולווי צמוד שלנו מה שמרחיב את תחום האחריות המקצועית שלו ויאפשר לו בהמשך קידום נוסף.
ככל שהאדם יממש יותר את הפוטנציאל שלו, כך ירגיש מאושר ושייך יותר ולשם אנו שואפים.
 
 
 
 
 
*** קבלת השירות אפשרית לזכאים ל"תעסוקה נתמכת" דרך העו"ס בקהילה, ניתן לפנות ל"בית של רונית" לקבל פרטים נוספים 09-7442376

שילוב בחינוך – איפה היו הטעויות

בתחילת דרכי כאימא לילדה עם צרכים מיוחדים (ולא בעלת צרכים מיוחדים כפי שנהוג לקרוא להם!), כמו כל ההורים המיוחדים המתחילים, ניסיתי להבין מה יהיה טוב עבורה – מסגרת החינוך הרגיל או החינוך המיוחד. זה היה לפני יותר משני עשורים ולא היו הרבה אפשרויות לבחירה. כבר אז דובר בהתלהבות על שילובם של ילדינו בחינוך הרגיל. אז ניסיתי להבין גם את זה, דיברתי עם הורים ואנשי מקצוע וביקרתי בבתי ספר שהיו בהם כיתות כאלה. מה שגיליתי לא שכנע אותי (בלשון המעטה) להכניס את בתי לכיתה "מיוחדת" בבית ספר "רגיל".

הדבר הראשון שבלט בעיני היה חוסר היכולת של צוות בתי הספר לעבוד בצורה מיטיבה ומותאמת עם ילדינו המיוחדים בתוך בית הספר. גיליתי שאין להם הרבה ידע והכשרה בנוגע לעולמם, מעט מאוד, אם בכלל, הכשרה מתאימה, בעיקר בנוגע ל"שילוב" חברתי, שזה, לדעתי, חשוב הרבה יותר להתפתחותם מהלימודים עצמם. והדבר הכי נורא עבורי היה לגלות את בדידותם והחרגתם של ילדי השילוב מהמארג האנושי בבית הספר. לא ראיתי שילוב אמיתי, כפי שאני תופסת אותו.

בקיצור – לא התלהבתי בכלל. שוחחתי עם הורים שכל כך רצו וחלמו שילדיהם יהיו עם ילדים "רגילים" מתוך תקווה שזה ישפיע עליהם וישפר או ישנה או מוגבלותם, חלמו שיהיו להם חברים "רגילים" בחייהם, שהם יצליחו ללמוד ולפתח את הפוטנציאל החכם שלהם. 

מאז עברו הרבה שנים שבמהלכם אני פוגשת ומלווה משפחות "פגועי שילוב" שחוו אכזבה גדולה ואף העידו על נזק גדול יותר שנגרם לילדיהם בניסיון לשלבם בבית ספר רגיל.

העצה שלי היתה ונשארה כך עד היום – ילדים עם צרכים מיוחדים מקומם בבתי ספר לחינוך מיוחד, שיש טובים מאלה בארצנו הקטנה. השנים הרבות והניסיון בשילובם במסגרת החינוך הרגילה לא הצליחו לשנות את דעתי. – בתחילת עניין השילוב היתה התלהבות ללמוד לשלבם, איזה ניצוץ של תשוקה אמיתית לעזור להם ולנסות דרכים שונות לפעולה בבתי הספר האלה. עם השנים פחתה ההתלהבות (ולא גדלה הלמידה הקולקטיבית על צרכי ילדינו בשילוב), והדבר הפך להיות רגיל וסטנדרטי. נפתחו כיתות שילוב בבתי ספר שונים בארץ, אך המעטפת סביב כיתות אלה, אנשי המקצוע שעובדים בכיתות השילוב, תלמידי בית הספר כולו והצוות החינוכי – לכל אלה לא נעשתה שום תוכנית מקיפה להכלה וקבלה של התלמידים המיוחדים. 

מי שעבר את המסלול השילובי ונכשל, יודע עד כמה הדבר מזעזע ומטלטל את המשפחה כולה, שלא לדבר על מה שקורה לילדים עצמם. כל מעבר כזה, כל כשלון כזה הוא עוד מחסום ופצע בנפשם העדינה של ילדינו, שגם ככה המקום שלהם בעולם כל כך שביר.

אז איך קרה שחשבו על שילוב של ילדינו המיוחדים בתוך עולם "הרגילים" מבלי להכין כראוי את העולם? מה היה הרציונל ברעיון כזה? איך שאני רואה את זה – השילוב הוא לא של ילדינו המיוחדים בתוך המסגרות הרגילות, אלא ההיפך – שילובם של הילדים הרגילים לתוך עולמם של ילדינו המיוחדים!

אני יוצאת מנקודת הנחה שהיתה כאן מחשבה טובה ובאמת רצון טוב להביא שינוי לחייהם, אבל מכאן ועד השמה מתאימה וראויה בשטח – התהום עצומה.

הדבר היחיד שחשבתי (וטעיתי!) שטוב לנסות עבור הגר, זה ללמוד בבית ספר רגיל, בכיתה רגילה, עם סייעת. ההחלטה השגויה הזאת גרמה למפח נפש ולסבל גדול להגר ולנו. לצוות בית הספר, כולל הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית והמורים והמנהלים (התחלפו שני מנהלים בזמן הזה) לא היה מושג מה זה "הדבר הזה" שנקרא אדם עם צרכים מיוחדים. לא באמת. נאלצתי להוציאה מבית הספר וללמדה בחינוך ביתי שנתיים כדי להכינה לחינוך המיוחד.  

באופן שבו הדברים עובדים, אני לא רואה הבדל גדול בין תלמיד מיוחד בכיתה רגילה, לבין כיתה המיועדת רק לתלמידים מיוחדים בתוך בית ספר עם מאות תלמידים רגילים.

 

 

פתיחת כיתת שילוב בבית ספר רגיל מצריך שנה עבודה עם כל בית הספר כולו: התלמידים, ההורים וכל הצוות. העבודה צריכה להיות סביב היכרות מעמיקה עם מוגבלות על כל גווניה, השלכות ומשמעויות של התנהגויות של ילדים מיוחדים, מפגשים לאורך כל השנה עם משפחות מיוחדות בתוך בית הספר, בניית מערכי שיעור להכלה, קבלה ואהבה, פרויקטים משותפים של תלמידים משפחות רגילות יחד עם ילדים ומשפחות מיוחדות בתוך ומחוץ לבית הספר כדי לקרב בין הקהילות וללמוד אחד על השניה. גיוס המשפחות של תלמידי בית הספר הוא קריטי להצלחת פרויקט כזה. שמעתי ואף פגשתי הורים שאינם מסכימים בשום אופן שילדיהם יהיו עם ילדים עם צרכים מיוחדים. בית הספר המיועד לכיתות שילוב חייב להתחייב לשלב, להכיל, לקבל, להיטיב. ללא מחויבות ואמנה של כולם, אין סיכוי לשילוב.

תכנים של קבלת השונה חייבים להיות חלק ממערך הלימודים כולו – ומקצוע חובה!

על צוות בית הספר לעבור הכשרה של שנה (לפחות) כדי לקבל ולהכיל בבית ספרם ילדים עם צרכים מיוחדים, על כל המשתמע בכך. בסיום ההכשרה, עליהם לבחור בפרויקט חוץ בי-ספרי הנוגע לאוכלוסייה המיוחדת. יש לבחור לכך את האנשים המתאימים ביותר, משום שלא כל אחד מתאים (אישית ומקצועית) לעבודה עם ילדינו המיוחדים.

על מערכת השילוב חייב להיות פיקוח הוליסטי במהלך השנה, כדי לוודא שהשילוב מצליח. הפיקוח ייעשה בכל צירי השילוב: לימודי – משפחתי – חברתי. הפיקוח ייעשה אך ורק על ידי אנשי מקצוע המומחים באוכלוסייה המיוחדת. בנוסף לכך, יש לבנות מערכת תומכת, מלווה ומכשירה לכל צוות בית הספר, ולא רק לצוות השילוב.

כל רעיון, טוב ונפלא ככל שיהיה, למען שיפור חייהם של ילדינו, מחייב בדיקת רוחב עמוקה ובעיקר הכנה ובשלות העולם שסביבם. מבלי להכין א העולם לקבלם, להכילם ולשלבם, אין סיכוי לשום רעיון לצמוח לטובתם.

זו דעתי ואני עומדת מאחוריה – ילדים מיוחדים צריכים ללמוד בבתי ספר לחינוך מיוחד. שם הם יכולים למצוא את עצמם, להבין את עולמם, להרגיש שייכים ולא זרים, לקבל את היחס המגיע להם ואת כל מה שהם צריכים כדי לגדול ולהיות מאושרים.

פגשתי אנשים רבים (צעירים ובוגרים) המקדישים את כל זמנם (בעידוד המשפחה) ללימודים, מבלי לתת את הדעת על האיזון בין הלימודים לבין החיים החברתיים. הדבר גורם להרבה מהם לחיות בבדידות ומרחיק אותם יותר מהקהילה הנהדרת והמיוחדת שלהם.

אולי לפני שילוב בבתי ספר, הדבר הנכון היה להשתמש ברעיונות ואמצעים כדי לשלב את ילדינו המיוחדים בתוך העולם עצמו, בתוך הקהילה הגדולה, בתוך האהבה האוניברסלית, ומתוך היכרות מעמיקה ומכילה של עולמם והכרה בערכם למארג האנושי – לשלבם גם בבתי הספר.

עדיין לא מאוחר בשביל זה…

באהבה, רונית

לילך – הנגשה של ביקור אצל רופא נשים גם לי וגם לך

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. זהו חודש שבו מזכירים לכולנו הקמפיינים ללכת לעשות בדיקת שד, ממוגרפיה, או בכלל ללכת לבדיקות סקר אצל רופא הנשים שלנו. כשאת אישה מיוחדת, התור הזה אצל רופא הנשים יכול לעורר פחד וחרדה, אפילו יותר מאשר אצל כל אחת מאיתנו, והתגובה הראשונית לכך היא הימנעות ללכת לרופא/ת נשים, אשר עלולה לפגוע בבריאות ואף לסכן חיים.

השבוע עלה לרשת אתר מרגש מבחינתנו, ואין דבר שאנחנו שמחות יותר מאשר לשתף אתכן בדבר החשוב הזה.

אתר לילך הוא אתה להנגשת מידע בנושא בריאות אישה לנשים עם מוגבלות. האתר נועד להסביר ולהנגיש לנשים עם מוגבלות את תפקיד רופא/ת נשים וכיצד מתנהלות הבדיקות השגרתיות בחדר הטיפולים.

האתר קם מתוך ההבנה שלנשים מיוחדות יש חשש ורתיעה מלהגיע לרופא/ת הנשים. ביקור כזה אצל כל אחת, גם נשים שאינן מיוחדות מייצר לחץ וחרדה, אבל כשמדובר בנשים מיוחדות, הצורך ליידע ולהנגיש את המידע באופן מתאים הופך חשוב כפליים. אתר לילך שם לו למטרה להגביר את תחושת העצמאות של הנשים ושל המסוגלות העצמית שלהן, כדי שלא ימנעו מלהגיע לבדיקות תקופתיות ובדיקות סקר, כמו פאפ, או ממוגרפיה, ובכך תיפגע בריאותן.

האתר מיועד לנשים בגיל 16ומעלה בתפקוד בינוני – גבוה, ואינו כרוך בתשלום.

באתר עצמו כותבים היזמים שהתנהלות עצמאית של אנשים עם מוגבלות ושמירה על כבודם ופרטיותם, קבלת יחס אדיב ומכובד, הבטיחות שלהם והיחס השוויוני – כל אלו מושגים על ידי הנגשה של שירותים ומידע, ולכן היה חשוב ליזמים להקים אתר כזה שמנגיש שירות כל כך חשוב לבריאות הנשים האלו.

באתר תמצאו סרטוני הדרכה בנושא – פאפ, בדיקה גניקולוגית שגרתית, בדיקת שד ידנית וממוגרפיה, וכן הסבר על רופא/ת הנשים ועל חדר הבדיקה והציוד שבו.

מלבד הסרטונים יש באתר גם הפעלה של משחק סידור רצף תמונות, המעודדים פעילות אקטיבית של הנשים בתהליך הלמידה. האתר מציג "שיחה" כדי שהנשים תדענה מה נכון ומה לא נכון, ולמה לצפות, וכן מעודד אותן להיות שותפות פעילות בביקור כזה בשאלות ובתשובות.

המידע באתר מונגש בארבע שפות: עברית, רוסית, אמהרית וערבית, ויש בו שערים לנשים חילוניות ונשים חרדיות בנפרד.

שותפים למיזם הזה משרד הרווחה, קרן שלם ומועצת הבריאות. להתאמה התרבותית והשפתית שותפים גורמים רבים מהמגזרים השונים – החרדי, הערבי האתיופי והרוסי.

כל מה שנשאר לנו הוא להמליץ לכן. אם אתן נשים עם צרכים מיוחדים, אימהות לנשים מיוחדות, או מטפלות, הכנסו ללומדה, עברו עליה, לימדו אותה, ואל תשכחו ללכת לבדיקות השגרתיות אצל רופא/ת הנשים, הן יכולות להציל לכן את החיים.

https://www.kshalem.org.il/home-page-funds/

להשקיע בשנים החשובות

הרמה הקוגניטיבית של כל אחת ואחד מאיתנו בנויה מאלמנטים שונים. סוגים שונים של אינטליגנציה ושל זיכרון, בונים להם יחד יכולת שכלית של אדם, והופכים אותו למי שהוא, וגם מייצרים את הגבול של היכולות שלו. אבל אם פעם חשבנו שאדם עם מוגבלות קוגניטיבית לא יכול להתפתח ולהשתפר עם השנים, היום ברור לכולם שזה לא המצב, ושגורמים רבים יכולים להשפיע על ההתפתחות הזו לאורך השנים, לשפר אותה, ולהגיע לתוצאים שלא צפינו אותם אפילו ברמת החשיבה וההתנהלות.

ההגדרה של אדם עם ליקוי קוגניטיבי התפתחותי היא אדם שהאינטליגנציה הבסיסית שלו נמוכה בשתי סטיות תקן מהממוצע, אבל המחקר של אירית חן לדוקטורט בהנחיית פרופ' חפציבה ליפשיץ ופרופ' אלי וקיל (https://www.kshalem.org.il/uploads/pdf/article_2088_1474272314.pdf)

רצה לבדוק מה קורה עם ההתפתחות של היכולת הקוגניטיבית של אנשים המוגדרים עם ליקוי, לאורך השנים.

ההתפתחות הקוגניטיבית של אדם רגיל, יש לה נתיב התפתחות ידוע שבו האינטליגנציה הבסיסית שלנו מגיעה לשיאה בגיל 20 בערך, ואז נשארת במצב יציב עד גילאי 50-60, ואז  מתחילה ירידה.

היו כמה השערות לגבי מה שקורה אצל אנשים עם ליקוי:

  1. שתהליך ההתפתחות אצלם קצר יותר. הם מגיעים לשיא בגיל 10, משם ליציבות עד גיל 20 ומשם ירידה קוגניטיבית
  2. שהתהליך הוא אותו תהליך באותם גילאים, רק שהכול קורה אצלם ברמה נמוכה יותר, על פי הרמה הבסיסית של האינטליגנציה, כך שבעצם הפיק שהם מגיעים אליו נמוך יותר
  3. שאצל אלה עם המוגבלות חל עיכוב בהתפתחות בשנים הראשונות ופיצוי אחר כך ולכן הפיק של ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם יכול להגיע לשיא רק בגילאי 30-40, ואז יציבות, וירידה שוב בגילאי 50-60

המחקר בדק שני סוגי אוכלוסייה: אנשים עם ליקוי קוגניטיבי, וכאלו ללא ליקוי, ב-4 קבוצות גיל –

10-16, 17-21, 23-29, 31-40

הבדיקה נעשתה על ידי שימוש במבחנים שונים, וממצאי המחקר חיזקו את ההנחה שישנו תהליך של פיצוי עם הגיל, שאצל אנשים עם ליקוי קוגניטיבי הגיל הכרונולוגי הוא ברכה, והוא מחזק את ההתפתחות שלהם. מכאן שאנשים עם מוגבלות שכלית מסוגלים להפיק תועלת מניסיון חיים, התנסויות וחשיפה לסביבה המסייעים לפיתוח יכולותיהם בגיל המבוגר ומביא אותם לשיא התפתחותי קוגניטיבי בגילאים מבוגרים יותר מאשר אנשים ללא ליקוי.

המסקנה הזאת חשובה, כי אפשר להבין ממנה שאנשים מיוחדים זקוקים כמו אוויר לנשימה להתנסויות אמיתיות בשטח, למגע פנים אל פנים, לתקשורת אנושית ולרוטינות חיים, כדי להתפתח ולגדול עם השנים.

הרבה אנשים חושבים שההשקעה באנשים האלו היא בגיל הילדות, ומה שלא יקרה עד גיל 18, כנראה כבר לא יקרה. המחקר מראה את הטעות הנוראה בהנחה זו, ושדווקא העשור הבא, הוא עשור קריטי אצל אנשים עם מוגבלות ואסור להפסיק את ההתנסות והעבודה על ההתפתחות האישית והחברתית.

עד גיל 20, מי שממלא את החלל הזה לרוב הן מסגרות החינוך והטיפול, אבל כשהאדם הצעיר מסיים את מערכת החינוך ועוזב אותה, הוא נשאר ללא מערכת תמיכה התפתחותית או חברתית, וזאת בשנים שבהן, על פי המחקר, יש הרבה מה לפתח ולהתקדם ולהביא את האדם המיוחד לרמות טובות יותר של תפקוד קוגניטיבי ותפקודי חיים, ההכרחיים לחיים עצמאיים בהמשך הדרך.

העשור של גילאי 20-30 הוא עשור קריטי שבו קיים פוטנציאל התפתחות, אבל ברוב המקרים אין כבר מסגרת שיכולה לתת את כל התמיכה והכלים להתפתחות. זה השלב שבו האדם המיוחד מתחיל לגבש את המשך חייו כבוגר, מוצא לעצמו עבודה או מקצוע, עיסוק להתמקצע ולבנות לעצמו את עתידו הכלכלי, הוא מחפש דיור מחוץ לבית ההורים, ועובר לחיים עצמאיים על פי יכולותיו, למצוא לעצמו את הסביבה החברתית, קבוצת שווים ואנשים שיתמכו בו, ויקיפו אותו כדי למנוע את הבדידות.

חשוב לזכור, אלו שנים משמעותיות מבחינה התפתחותית. על אף התשישות ההורית וחוסר בתמיכה רחבה, חייבים לנצל את השנים האלו באופן הטוב ביותר, ולהציע לצעירים המיוחדים את כל הכלים שימצו את הפוטנציאל שלהם ויביאו אותם למקום טוב יותר בכל רבדי החיים העצמאיים שלהם כחברים שווים ותורמים לחברה כולה.

 

אקומוגלי 2021 – שעתיים של שפיות

קהילה יקרה,

אחרי שנתיים של שגעון הקורונה הצלחנו להפיק ולקיים את האירוע השנתי החשוב שלנו – פסטיבל אקומוגלי. הפסטיבל הקטן והמיוחד הזה הוא נקודת ציון משמעותית מכמה בחינות: לזכור את מוגלי אהובנו, לזכור שאנחנו פה אחרי שנת עשייה של טוב בעולם, לתת במה לחברים המיוחדים ולהתאחד פעם בשנה עם הקהילה הרחבה. היה לי ברור שלא יגיעו הרבה אנשים, אך החלטתי שנעשה הכול כדי לקיים את האירוע.

זה היה אחד הפסטיבלים המשובחים על אף שהגיעו חצי מכמות האנשים.

נושא הפסטיבל השנה היה: חירות / חופש… אלא מה?

לשעתיים, רק לשעתיים – נעטפנו בבועת הגנה זוהרת באהבה, בחיבורים, בחיבוקים. רק לשעתיים, הצלחתי לשכוח את כל מה שמסביבנו והתהלכתי שיכורה בין כל האנשים שהגיעו לפסטיבל מתוך אהבה, פגשתי חברים מיוחדים שלא ראיתי המון זמן, והורים מחוייכים, ואנשי צוות ששמחו לעמוד רגע מבלי לפחד מכלום ולשוחח, לצחוק, להתחבק. חווינו את החיים כמו שהם היו…

שלושה מוקדים חשובים ביותר הפכו את הערב הזה ליותר ממדהים:

  • פרויקט הגמר של "עושים קולנוע" – סרטון המציג את החיים האישיים של 4 חברי החוג – בביתם או במקום העבודה שלהם. סרטון חכם ורגיש של אנשים במקום הכי בטוח עבורם.
  • קטעי דרמה השזורים במהלך הערב של חוג "דרמה ותיאטרון" על צורות שונות להגדרת החופש.
  • הופעה של חברי "קולית" בלי המנחה המוזיקאלית שלהם.

כל אלה עלו וירדו מהבמה בסנכרון מדהים ביניהם לבין הקהל והחזיקו במה מקצועית ומרתקת, במקצועיות ובצבעוניות נוגעת ללב ומרגשת עד דמעות.

 

שעתיים של תענוג צרוף, התרגשות הלב, פרפרים בבטן וגאווה גדולה. הצלחנו! ולא רק שהצלחנו, אלא שפתאום הבנו וראינו והרגשנו את המהפך של החברים, את ההתקדמות שלהם, את השינויים שחלו בכל אחת ואחד מהם, את מגוון היכולות שלהם להיות הם עצמם בשיא תפארתם.

בתוך השעתיים האלה, לרגע אחד נתתי לידיעה הזאת להלום בי. בתוך שגעון הקורונה בשנתיים האחרונות, הצלחנו, ביתר שאת אולי, להוביל קדימה (הרבה קדימה) את החברות והחברים שלנו במרכז. בתהליכים ארוכים לא קל לראות את השינויים קורים, אבל פתאום כאילו שמישהו לחץ על השלטר והחיים זרמו בטבעיות על הבמה בנוכחות מרשימה ובטוחה בעצמה של כל אחת ואחד מהחברים. זה הלם בי. וחיזק את כל זה תגובות הקהל בסוף האירוע. כולם ללא יוצא מן הכלל הביעו את תדהמתם ממה שקרה לחבר'ה שלנו – ההתקדמות שלהם, השינויים שחלו בהם, היכולות שלהם וכל מה שהם הביאו איתם – היה שונה מכל מה שידענו קודם. היה ברור לכולנו שמשהו חשוב קרה!

מדהים מה שאהבה יכולה לעשות!

תודה לכל מי שהגיע והיה שותף לנורמליות היפה הזו.

חברות וחברים יקרים – אני רוצה לאחל לכולנו, לכל העולם שלנו, הרבה נורמליות וזרימה טבעית של החיים.

באהבה, רונית

עבודה מגבילה

היחסים בין עולם העבודה ואנשים עם צרכים מיוחדים היו תמיד מורכבים. מקום העבודה שלנו הוא לא רק מקור לפרנסה ומשפיע על מצבנו הכלכלי, הוא גם מקום שבו אנח לומדים כישורי חיים, מתנסים באינטראקציות עם אנשים שונים, מתפתחים ומייצרים קשרים חברתיים. רובנו נמצאים בעבודה יותר זמן מאשר עם המשפחה (לשמחתנו או שלא), ולכן נוכחותם של האנשים המיוחדים חשוב מאוד בשוק העבודה עבורם ולמען שילובם בחברה, אבל לא רק…

מחקרים מראים שחברה שמשכילה לשלב אנשים כאלו בשוק העבודה מרוויחה אנשים שבמקום ליפול כעול על מערכת הרווחה יכולים לפרנס את עצמם, לצאת ממעגל העוני והבדידות ולתרום משמעותית לחברה כולה.

אז למה כל כך קשה לשלב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה?

נתוני הלמ"ס מראים ששיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות עומד על 50% בלבד לעומת 81% באוכלוסייה הכללית בשנת 2016, וכ- 41% מהמועסקים עם מוגבלויות משתכרים עד 5,000 ₪ בחודש לעומת 22% מהאוכלוסייה הכללית.

אז למה בעצם זה קורה?

על פי סקירת מחקרים של אמיר טל, ניצן אלמוג ורחל גלי צינמון "תעסוקת אנשים עם מוגבלות – בין חזון למציאות" – הסיבות להדרה של אנשים עם מוגבלות משוק העובדה מתחלקות לשניים:

חסמים חברתיים מבניים – עולם העבודה אינו מונגש ומותאם לאוכלוסיות שונות, הוא נגוע בעמדות וסטריאוטיפים שליליים, וישנה הסללה של אנשים עם מוגבלות למסגרות מגבילות.

השלכות ישירות של הלקות – אי יכולת לבצע תפקידים מסוימים בסביבות עבודה מסוימות, או אי יכולת לעבוד במקרים חמורים.

מאז אמצע המאה העשרים עלתה המודעות להדרה של קבוצה זו תעסוקתית וכלכלית, והוחלו מדיניות וחקיקה שמטרן הכלה ושילוב אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה. התוכניות כללו אסטרטגיות להסרת חסמים הנובעים מסטיגמות ואפליה, אבל גם שינוי התפיסה הרפואית של מוגבלות הרואה בהם אנשים חסרי יכולת, תלותיים ופחות יעילים.

בשנת 2014 נקבעה חובה להעסקה של 3% מהעובדים בחברות מעל 100 איש כעובדים עם מוגבלות וגם בהנחיה למנות עובד שיופקד על השתלבות עובדים כאלו.

מהמאמר "מעסיקים של עובדים עם מוגבלות בישראל: עמדות ואתגרים" של מיכל אלפסי הנלי, עולה שרק 5.4% מהעסקים שנבדקו מעסיקים אנשים עם מוגבלות, והם בדרך כלל עסקים קטנים ובינוניים, והסיבה להעסקה הזאת היא חסד וצדקה. מהמחקר עולה שהמעסיקים היו זקוקים לליווי והדרכה צמודים כדי לקלוט את העובדים האלו. נראה שיש כאן תפיסה בעיקר של חסד, למרות שתפיסות אחרות מראות שהעסקה של אדם עם מוגבלות מעלה רווח לעובד, למעביד, לסביבת העבודה ולחברה בכלל.

מאמר נוסף בחן את הקמת מרכזי הכוון תעסוקה לאנשים עם מוגבלות כדי לקדם את העסקתם. (disability mainstreaming , של זוהר גרובר ופריאר) המסקנה היא שמרכזים אלו בארץ, בשונה ממדינות ה OECD, מחזקים את ההפרדה וההדרה ומשאירה את האנשים עם המוגבלות בשולי שוק העבודה.

החקיקה תומכת בהדרה הזאת בכך שהיא ייצרה מתחם נפרד בכל מה שקשור לשוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות בחוק נפרד מחוק שוויון הזדמנויות לקבוצות אוכלוסייה אחרות, ובכך שהפרידה בין חוק שכר מינימום לתקנות שכר מינימום מותאם לאנשים עם מוגבלויות המחריגות אותם ומאפשרות להעסיק אותם בשכר נמוך יותר. שני אלו מחזקים את התפיסה שאנשים עם מוגבלות אינם אנשים יצרניים, והם תלותיים, ובנוסף לא מגדילים את סיכוייהם להיות מועסקים, או לשפר את מצבם הכלכלי בהשוואה למדינות בהן אין תקנות כאלו.

קיימות סקירות של תוכניות לשיפור מצב תעסוקתי של צעירים עם מוגבלות נפשית ועל הרצף, מסקנת החוקרים (ליפשיץ וכץ) היא שהדברים שסייעו בעיקר לקידום ההשתלבות התעסוקתית של המשתתפים הם:

  • תפיסת השיקום וההחלמה של צוות התוכנית
  • מרכיבים קבוצתיים בתוכנית שנותנת למידה ופעילות חברתית במקביל
  • חשיפה לשוק העבודה ובמיוחד התנסות אינטנסיבית לאורך זמן

מה שנמצא כחסם מרכזי לאנשים על הרצף בעולם העבודה הוא מציאת עבודה התואמת את רצונותיהם, כישוריהם ויכולת ההתמדה לאורך זמן.

מחקר נוסף (רן, מיכאל וצינמון) הראו שצעירים עם מוגבלות מדווחים על מסוגלות עצמית נמוכה יותר למלא תפקידים בעבודה ומשפחה לעומת צעירים באוכלוסייה הכללית, ועניין פחות בלמידה את התחומים הכלכלי והמקצועי.

לסיכום הסקירה ניתן לראות כי עולם התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות מושפע מגורמים חברתיים, כלכליים ואחרים ולכן חשוב לראות את הדברים בראיה רחבה. עד היום רוב ההתעסקות הייתה רק בצד אחד של עולם זה – האנשים עם המוגבלויות, אבל גם המעסיקים, המדינה, החקיקה, האכיפה והחברה הכללית הינם צדדים חשובים. כל אלה מצריכים טיפול, הבנה ושינוי כדי לייצר הכלה טובה יותר של עובדים אלו בשוק התעסוקה ובכך שיפור מעמדם בחברה ושיפור מצבם האישי והכלכלי.

גם לנו בבית של רונית ברורה המשוואה הזאת שבין שילוב ושיוויון של אנשים מיוחדים, לבין השתלבות שלהם בשוק התעסוקה הרגיל 

בשנים האחרונות למדה רונית רבות על תעסוקה לאנשים מיוחדים במגזר הפרטי, הציבורי וגם, עם הסתייגות ואי-נוחות, במגזר השייך למשרד הרווחה – מרכזי שיקום.

בשנתיים האחרונות קידמה מאוד את פתיחת הציר הזה תחת תפיסת העולם  וגישת העבודה שלנו, ואמנם – התוצאות מדהימות.

עמותת הבית של רונית  מעניקה בימים אלו שירותים לאנשים בתפקוד גבוה, בתעסוקה במגזר הפרטי והציבורי. מערך התעסוקה שלנו מלווה את האדם מרגע החלום לעבוד, אל תוך עולם העבודה, בליווי צמוד (לו ולמעסיקים שלו). חיפוש מקום העבודה יתבסס על יכולותיו, חלומו, רצונו ויהיה מותאם לתפקוד שלו ולכשרונות שלו. 

על שירות זה לא משלמים, אלא פונים לקבלת הועדה מהעובדת הסוציאלית. מי מכם המעוניין – אנא פנו למשרדנו.

09-7442376

על יחידאות וזוגיות של אנשים עם מוגבלויות

מהלך החיים, בטח במדינת ישראל, הוא שאנשים מתבגרים ואז מוצאים את האדם איתו הם רוצים לחלוק את חייהם, מתחתנים, או מסדירים בדרך אחרת את הזוגיות וחיים זוגות זוגות כמו בתיבת נח. כל זה נכון כל עוד אנחנו מדברים על אנשים שאינם עם צרכים מיוחדים. משום מה הנורמה בעולם הזה היא הפוכה, ודווקא אלו שמצאו זוגיות לחיים, ונישאים או מסדירים את הזוגיות, נחשבים ליוצאי דופן בעולם.

המחקרים מראים שדווקא משפחות שבהן שני בני הזוג עם מוגבלות, חוות פחות גירושין מהאוכלוסייה הכללית, אולי מתוך מהות מיסוד הקשר הנחשב כתהליך הגדרת העצמאות של אנשים מיוחדים, ומייצר אצלם רוגע, בטחון עצמי ותחושת מסוגלות.

אם אלו המסקנות, הרי שקשר זוגי ממוסד הוא חלק משמעותי ביותר בחייו של האדם המיוחד, זהו קשר שיש לו התכנות גבוהה, ותרומתו לעצמאות ולביטחון העצמי של האדם המיוחד היא גדולה. אז איך זה שרוב האנשים המיוחדים מוצאים את עצמם חיים חיי יחידאות, ולא בקשר זוגי?

זוגיות של אנשים מיוחדים היא נושא שנחקר. רוב המחקרים עוסקים בנושא של יחסים סקסואליים או יחסי אהבה ואינטימיות, אבל החלק החשוב בחיים משותפים הוא דווקא הזוגיות עצמה – שני אנשים החיים יחד במשק בית משותף, חולקים חיים וחברות ומפתחים מסוגלות לחיות לצד אדם נוסף על היתרונות והאתגרים שבכך. חלק זה לא נחקר מספיק, וזאת למרות שאנשים מיוחדים מוצאים עצמם רובם במצב של יחידאות ללא בן זוג.

על פי התאוריות יש ליחידאות שני הסברים: פסיכולוגי ומודרני.

ההסבר הפסיכולוגי טוען שיצירת קשר זוגי תלויה ביכולות של האדם עצמו, ואנשים מיוחדים, אשר חווים בהרבה מקרים קשיים בתחום התקשורת והיחסים וביכולת ליצור אינטימיות, פשוט מתקשים לייצר קשר כזה.

ההסבר המודרני מדבר על ההזדמנויות לקשר, שבעידן המודרני אין הרבה מהן. הסיבה לכך שאין הרבה הזדמנויות היום לעומת תקופות קדומות יותר, היא בין היתר ציפיות לא מציאותיות שיש לנו לגבי הקשר הזוגי, ותכונות בן הזוג הרצוי.  כשהפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות גדל, ההזדמנויות שיש לנו לקשר זוגי הופכות להיות נדירות יותר.

במחקר של פרופ' חפציבה ליפשיץ-והב וחגית חגואל בסיוע קרן שלם, שבדק את התאוריות האלו אל מול המציאות כדי לבדוק מדוע קיימת יחידאות של אנשים מיוחדים, נבדקו 96 אנשים עם מוגבלות שכלית בגילאי 25-65 .

הדבר הראשון שנבדק הוא דפוס התקשרות ורשת היחסים עם דמויות קרובות. הממצאים הראו שלמרות מה שחשבו, לא היה הבדל בדפוסי התקשורת, וגם אנשים מיוחדים יחידאים וגם אלו החיים בזוגיות הציגו דפוסי קשר בטוחים באותה המידה. ההבדל היה דווקא ברשת היחסים. היחידאים הציגו רמת יחסים גבוהה יחסית יותר עם דמות האם בהשוואה למקיימי הקשר הזוגי שהציגו רשת יחסים גבוהה יותר עם דמות האב או החבר. מכאן שאולי קשר חזק מדי עם האם מפריע ליצירת זוגיות.

המחקר בדק גם סיבות ליחידאות בגלל כישורי זוגיות ואניטימיות. נבדקו אינטימיות וורבלית ואינטימיות פעילה המתבטאת בעשיה משותפת וביוזמה. בשני המקרים לא נמצא הבדל בין היחידאים לבין הזוגיים, מה שמראה שלאנשים מיוחדים יש יכולות לייצר אינטימיות זוגית.

בחלק השני של המחקר נבדקו העמדות של הנבדקים לגבי קשר זוגי במטרה לבדוק האם יש הבדל בתפיסות ובציפיות של אלו החיים בזוגיות לבין היחידאים. 99% מהנבדקים הביעו רצון לקשר זוגי, כך שהם מעוניינים ומודעים לתרומה של קשר כזה לאיכות החיים שלהם.

נמצא כי הציפיות של יחידאים מקשר זוגי גבוהות מאשר אלו של החיים בזוגיות, ושהציפיות של נשים יחידאיות מבן הזוג גבוהות מאוד בכל הפרמטרים, לעומת נשים שנמצאות בזוגיות והציפיות שלהן מתונות יותר, מה שמראה על תפיסה אוטופית ולא מציאותית של הקשר הזוגי בקרב היחידאים.

אצל הזוגיים יש הבנה של היררכיה מהציפיות, ברור להם שלא ניתן להשיג הכול, והם מדרגים את הציפיות שלהם מבן הזוג על פי מדד חשיבות, בעוד שאצל היחידאים הזוגיות נראית יותר כמו סיפור מהאגדות. לסיום, ערכו עם הנחקרים שאלון לבדיקת היחס שלהם לתמות והיגדים הקשורים לזוגיות ונישואין.

המסקנות מהמחקר

שלושה מרכיבים בסיבות ליחידאות בקרב אנשים מיוחדים – קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי.

הקוגניטיבי – היחידאים רואים זוגיות באופן לא ריאליסטי בהשוואה לאלו החיים בזוגיות.

הרגשי – אצל מרבית היחידאים המחשבה על זוגיות מלווה בתחושה של פחד בשלב הנוכחי, חוסר בשלות נפשית, ורצון לדחות את הנושא, וקיים פער בין ההצהרות שלהם על רצונם בנושא לבין הרגש האמיתי שקיים לגביו.

התנהגותי – היחידאים פועלים באופן פסיבי יותר במאמצים לייצר זוגיות, הם מייחסים את מצבם לסיבות חיצוניות ובעיקר לגורל, לא יוזמים מספיק ולא מחפשים את התשובות בעצמם ובהתנהגותם.

מכאן שגם במרכיב הרגשי, וגם במרכיב ההתנהגותי אין הלימה בין ההצהרה על הרצון בזוגיות, לבין המוכנות הריגשית והאקטיביות בנושא. מרכיב נוסף הוא המרכיב ההורי – נמצא שהורים של יחידאים מעבירים מסרים סותרים לגבי היחס שלהם לזוגיות של ילדיהם, ומתייחסים לנושא גם הם בפסיביות, בעוד שהורי הזוגיים אקטיביים ומעודדים את הקשר.

לסיכום, קשר מגונן וקרוב מיד עם האם וקשר חלש יותר עם האב, תפיסה אוטופית ולא אמיתית של קשר זוגי, חשש מקשר, פסיביות והימנעות מקשר, וכן ומסרים לא ברורים מההורים, יכולים להיות הסיבות ליחידאות אצל אנשים מיוחדים.

כישורים חברתיים וריגשיים, אינם הסיבה לכך שאדם מיוחד אינו בקשר זוגי.

הורים, אל תסמכו על אף אחד, אלא על עצמכם

בשבוע שעבר שודר בכאן 11 תחקיר על שיטותיו של מי שנחשב גורו בחינוך ילדים, פרופ' עמוס רולידר. שיטות אכזריות וקשות של חינוך אנשים עם פגיעות ראש. התחקיר זעזע אותי, גרם לי לחזור לחוויות עבר, ובעיקר גרם לי לכתוב לכם את הדברים הבאים.

מצרפת את הלינק לתחקיר, מזהירה מראש, יש שם קטעים קשים לצפיה

https://www.kan.org.il/Item/?itemId=108060

בתחילת דרכי בעולם של אנשים עם צרכים מיוחדים, כשהגר היתה צעירה מאוד, לפני ש"ילדתי" את "הבית של רונית" ובכלל חשבתי על דבר כזה, התגוררתי בשכונה מקסימה בהוד השרון. שם, בבית ששכרתי, התחיל הכול…

יום אחד בשעות הבוקר, לקחתי את הכלבים לטיול. ליד הבית שבו גרתי, במעלה הרחוב, היתה גינה קטנה – דשא, נדנדה, פרחים ועצים. אני זוכרת את עצמי מזדחלת במעלה הרחוב לכוון הגינה, הכלבים מאיטים את הקצב שלי, מרחרחים, ותוך כדי שאני עומדת וממתינה להם בסבלנות, אני שומעת קול של בכי. אני ממשיכה לכוון הגינה ורואה את המראה הבא:

ילדה קטנה, אולי בת 5-6, יושבת על הנדנדה, קפואה, מסתכלת קדימה, לא מתנדנדת. בצד אחד עומד בחור צעיר, דתי (כיפה וציציות וזקן) והוא מתהלך בצעדים קטנים הלוך וחזור ואני מבינה (עדיין לא שומעת בבירור) שהוא נותן (נובח, יותר נכון) פקודות לאישה שעמדה מספר מטרים מהנדנדה – אימא של הילדה. וכמו תמיד, החושים שלי נדרכים ואני מבינה שמשהו לא תקין קורה כאן. וכמו תמיד, אני לא רואה ממטר – אני מתקרבת במהירות ומזרזת את הכלבים שלי. אני מגיעה לגינה, עומדת ישר מולם ונעצרת. הצעיר נותן לאימא פקודות כיצד לתת פקודות בעצמה לילדה. האימא עושה את זה. הילדה מתחילה לבכות. הצעיר אומר לה לא להתקרב לילדה, לעזוב אותה שתבכה, וממשיך לתת פקודות לאימא שתעביר אותן לילדה… וככה זה נמשך כמה דקות. הבטן מתהפכת לי. אני מתקרבת אליהם ממש וצועקת על האימא: "את השתגעת? מה את עושה?"… אני זוכרת אותה מסתכלת עלי, במבט מטומטם, מחייכת במבוכה ואז מפנה את המבט לבחור והוא עונה: "אל תתערבי". אני זוכרת שעלתה בי תמונה קשה של אילוף כלבים. פעם היו מאלפים כלבים ככה. היום, תודה לאל – כבר לא…

זה היה לפני 15 שנה בערך, אבל הצפייה בסרט התחקיר על ד"ר רולינדר העלתה בי את הזיכרון הזה… במהלך השנים פגשתי ושמעתי על שיטות של ניתוח התנהגות ואף פעם, אף פעם, גם כשלא ידעתי כלום על השיטות האלה, לא אהבתי את זה ולו רק בגלל ההגדרה שעד היום מזעזעת אותי "ניתוח התנהגות".

היו מקומות שעבדתי והתנדבתי בהם בתחילת דרכי ושם פעלו בשיטות דומות – אלה "המתוקים והשקטים" קיבלו פרסים ועל גיליון ההתנהגות שלהם שמו מדבקה של סמיילי, ואלה שלא היו "מתוקים ושקטים" לא קיבלו כלום. ראיתי במו עיני (תמיד) את ההיפוך הגמור של הדבר – כעס מעורבב בכאב עמוק, בדידות, תוקפנות ולעתים ראיתי ילד/נער עומד ומסתכל על כולם במבט של ייאוש. מי ש"זכה" לראות ייאוש בעיניים של ילד, יכול להבין כמה מזעזע יכול להיות מצבו ברגעים אלה. לא נשארתי באף מקום כזה זמן רב.

הגר, בתי האהובה, היא פגועת ראש. מרבית החברים המיוחדים שלנו הם פגועי ראש. לחשוב שמישהו כמו ד"ר רולידר או מישהו דומה לו אפילו קצת, היה מתקרב אליה… טוב. יותר טוב שלא אכתוב מה הייתי עושה לו.

כאימא צעירה, נחושה ואמיצה – לא היה אדם אחד שנגע בהגר, טיפל בה, בדק אותה, או הציע שיטת טיפול מסוימת, מבלי שבדקתי אותו ואת כל מה שסביבו עמוק ורחב. יתרה מזאת, מעולם לא אפשרתי לאדם שלא הכרתי מספיק לטפל בהגר ללא נוכחותי או נוכחות אדם מטעמי. כשאני רואה את התחקיר על האיש הזה – אני מודה (לאלוהים? לי?) על שהייתי כל כך זהירה. אבל האמת היא, שאנחנו לא באמת יודעים הרבה פעמים. ואולי זו הסיבה שצריך לבדוק לבדוק לבדוק כל הזמן. לא באמת להאמין לאף אחד באופן גורף ומלא. לא כשמדובר בילדים שלנו. אפילו שיש את כל הייאוש בעולם – לבדוק.

אין לי שום דבר טוב להגיד על מנתחי התנהגות ועל כל מי שחושב שהוא יכול לנתח התנהגות בכלל, ועל ידי כך לקבוע דרכי פעולה וטיפול. שוב, זה מרגיש לי יותר כמו אילוף, ושיסלחו לי כל העושים במלאכה. אני מאמינה גדולה בתהליכי עומק מתמשכים, בגישות רכות וחומלות, כשמדובר בשינוי. הייתי ותמיד אהיה נאמנה לדעותיי – רק אהבה יכולה לרפא ולהוביל לשינוי לכל שינוי. אהבה ומסירות, אהבה ואומץ, אהבה ויצירתיות, אהבה ואמונה באדם, אהבה ואמונה באנושיות מוחלטת. לא מכירה שום דבר חוץ מזה שיכול לסייע בשינוי אמיתי ולאורך זמן בחייהם של אנשים פגועים, מוגבלים, מוחלשים, כאלה שגורלם חרץ את חייהם וגרם להם להיות מי שהם. איך אפשר לגעת בחיי אנשים כאלה ללא אהבה וחמלה?

סיימתי לצפות בתחקיר – חלקים ממנו ממש קשים לצפייה. לא רק אכזריות השיטה של האיש הזה הלמה בי כל כך, אלא גם עיוורון האנשים, המוסדות, אנשי חינוך ודומיהם – אלה שקובעים את גורל ילדינו – המיוחדים וה"רגילים", כאן ובעולם.

להורים אני תמיד אומרת: אל תסמכו על אף אחד יותר מאשר על עצמכם, ואל תאמינו לכל מה שאומרים לכם. הכוח והחוכמה בידיכם. אם תקשיבו לעצמכם, תדעו את הדרך. אתם המנהלים, אתם האחראים, אתם הקובעים. כולם, כולל אני, הם אנשים שאמורים לתת לכם שירות, ובאחריותכם לוודא שהשירות שאתם מקבלים עבור ילדיכם ועבור עצמכם הוא הטוב ביותר, ההגון ביותר והאנושי ביותר. שום דבר פחות מזה.

היו בשלום,

רונית

 

אנשים אינם מוגבלים, יש להם מוגבלות – על שפה ומוגבלויות

האמרה ששפה יוצרת מציאות, מוכיחה את עצמה בשנים האחרונות בנושאים רבים. זוכרים כמה צחקו על מרב מיכאלי בתחילת הדרך כשהתעקשה לדבר לקהלים בנקבה? או להטות כל פועל במשפט בנקבה ובזכר? אבל מה שבהתחלה נשמע לנו מוזר ולא מקובל, מתחיל לתפוס, עוד ועוד אנשים התחילו לשים לב שרוב הדיבור במרחב הציבורי קורה בעצם בלשון זכר, וכשאתה מתייחס לכולם בלשון זכר, אתה בעצם לא מתייחס לנשים ולילדות בקהל שלך, והן הופכות שקופות, לסביבה אבל גם לעצמן.

יחד עם השינוי בשפה, מגיע גם שינוי בתפיסה. ומה שנכון לנשים, נכון גם לאנשים עם המוגבלויות. לפני שנים התחילה מהפכה ביחס לאנשים עם מוגבלויות. היא מתקדמת בשקט, באיטיות, עדיין יש לה דרך לעשות, אבל היא שם. זו מהפכה תרבותית וחברתית שמשנה את האופן שבו מתייחסים, כותבים ותופסים את האדם עם המוגבלות.

על פי מאמר של ד"ר גבריאלה עילם, המעבר הזה הוא בעצם מעבר מהמודל הרפואי של האדם עם המוגבלות, למודל החברתי, והמיקוד עובר מהתעסקות במגבלה, מה שהופך אותם לזקוקים לחסד, אנשים שהמגבלה היא מה שמגדיר אותם, למודל החברתי שמתייחס למוגבלות כתוצאה של הגדרה חברתית שהדירה אותם מהחברה ומהסביבה הפיזית, ובכך השאירה אותם בחוץ.

השינוי והמעבר מהגישה הרפואית לחברתית כלל מחאות ודרישות של האנשים הנכים להתחשב בצרכיהם מצד אחד, וחקיקה ורגולציה מהצד השני. אבל גם לשפה יש תפקיד בשינוי הזה.

אחת הדרכים שבהן החברה שלחה אנשים עם מוגבלויות אל מחוץ לקונצנזוס והפכה אותם לאנשים בשולי החברה, הוא דרך השפה והמילים. שנים רבות של התייחסות רפואית לתיאור אנשים עם מוגבלות, יצרו גישה שהיא סטראוטיפית, פטרונית ומזלזלת, ובכך מפלה את האנשים האלו, ולא נותנת להם להיכנס אל תוך מרכזי הפעילות והכוח של החברה.

אחד הדברים הראשונים שהשתנה הוא ההגדרה. בחוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ההגדרה היא "אנשים עם מוגבלות" בניגוד למילה שהייתה רווחת עד אז – נכה. ביטוי כזה מתייחס לאדם כמי שיש לו מוגבלות ולא שהמוגבלות מגדירה את מי שהוא. ההגדרה של מוגבלות בחוק היא פיזית, נפשית, חברתית, קוגניטיבית, כך שאנחנו מדברים על כל סוגי המוגבלויות.

הגישה הנכונה לכתיבה ודיבור על אנשים עם מוגבלות היא הגישה שמטרתה לעשות שינוי עמוק באופן הדיבור, כזו שתפתח להם את הדלת חזרה אל תוך החברה הכללית, ולא זו העוסקת רק בתקינות פוליטית.

הקווים המנחים של גישה זו הם קודם כל להתייחס אליהם כבני אדם, ולא כלקות עצמה. איך עושים את זה?

  • המנעו מתיאור סטיגמטי – אל תתמקדו בלקויות. לא צריך סיפורים סוחטי דמעות, צריך לעסוק בשיוויון, בשילוב אנשים עם מוגבלויות בחיים של כולנו, בנגישות.

באותה נשימה, אין צורך להגדיר אנשים עם לקויות שהצליחו, השתלבו בחברה וחיים חיים רגילים כגיבורי על. זה מייצר רושם שהם מעטים, ושמי שלא הצליח מדובר בכישלון שלו, ולא בחסמים שהחברה הציבה לאנשים האלו

ואל תשתמשו בביטויים כמו – הצליח למרות המוגבלות, או התגברה על המוגבלות. אלו ביטויים שנותנים את התחושה שהמוגבלות מגדירה את האדם.

  • המוגבלות של אנשים אלו אינה סנסציה, היא מאפיין אחד מהאישיות שלהם, כמו מאפיינים אחרים. הם יכולים להיות באותה מידה, טובים, או לא… בעלי מוטיבציה, או לא.. ואין לזה קשר למוגבלות שלהם. אל תגידו – סובל מ…. או קורבן של… זה שם אותם במקום אומלל וכקורבן. הגידו אנשים עם… עם אוטיזם, עם לקות למידה וכו'
  • הקפידו על שפה של אנשים תחילה. קודם כל מדובר באדם. הם לא מוגבלים, או אוטיסטים. הם אנשים עם מוגבלות או עם אוטיזם, או ילדים עיוורים ולא – עיוורים
  • כמובן שצריך להימנע מביטויים משפילים – נכה, מפגר, חירש. יש לומר אדם עם מוגבלות שכלית, אדם עם מוגבלות בניידות, או אדם עם מוגבלות בשמיעה
  • אל תשתמשו במונחים רגשיים כמו חסרי מזל, מסכנים, משוגעים או בשפה עדינה שמראה שאתם לא מרגישים נח עם המצב של האדם. אל תגידו לוקה בשכלו, או לא כשיר פיזית.
  • זכרו, אדם עם מוגבלות אינו חולה, והצד השני של אדם עם מוגבלות היא לא אדם נורמלי. מוגבלות לא מוציאה אדם מחוץ לנורמה.
  • אדם אינו מרותק לכסא גלגלים, הוא משתמש בכסא גלגלים כמו שאתם לא מרותקים לאוטו, אלא משתמשים בו

הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא שדרך השפה אנחנו תורמים לשינוי יחס כלפי האנשים והמציאות החברתית מסביבם, ובשימוש נכון בשפה אנחנו משנים חשיבה, ועוזרים לשילובם של אנשים עם מוגבלויות בחברה, והכי חשוב – לזכור כל הזמן שמדובר קודם כל בבני אדם, וככאלו יש לדבר עליהם ואליהם ברגישות ובכבוד כמו שאנחנו מצפים שידברו אלינו.

חרדה קיומית במצבי חירום

נראה שהכול חזר לשגרה. הקורונה כמעט ונעלמה מחיינו יחד עם כל המגבלות שהטילה עלינו, ואפילו למלחמה שהייתה כאן אך לפני שבוע, לא נותר זכר. אבל הרגעים האלו של האימה, החרדה והפחד מהמוות של עצמנו, משאירה בנו חותם. מה היא בעצם החרדה הזאת? איך היא משפיעה על אנשים עם צרכים מיוחדים, ומה נוכל לעשות כדי לעזור להם בהתמודדות איתה?

מורן צוקרמן הלפרין, מטפלת רגשית זוגית ופרטנית באמצעות פסיכודרמה, מנחת קבוצה להכנה לזוגיות ולמיניות ב"בית של רונית" ואמא למתבגר מקסים עם צרכים מיוחדים, מסבירה ונותנת כלים.

חרדה קיומית הוא משהו שסביר להניח שכל אחד הרגיש בנקודות מסוימות בחייו. מי לא מכיר את החוויה הזו בגוף שמתריעה על הפחד שלנו מהמוות? מהסוף של הקיום הזה? את אותה חרדה קיומית בלתי נמנעת שטמונה בהבנה הזו שכולנו בני חלוף. חרדה היא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. הבעיה מתחילה כשזו משתקת אותנו ומצמצמת אותנו לתוך עצמנו עד לחוסר תפקוד ולפגיעה בקשר שלנו עם העולם.

החרדה, על אף הפרדוקס שבעניין, היא מדד לרמת המודעות של האדם. כאשר באים לטפל באדם דרך טיפול מיטיב, נעשית עם החרדה עבודה התפתחותית רגשית משמעותית.

בקרב חבר'ה עם צרכים מיוחדים, העניין מורכב יותר. לעתים רבות קיים קושי בהבנת החרדה ובמשמעותה.  אנשים מיוחדים עשויים להגיב באופן ילדי במצבי לחץ. הם יביעו את החרדה בדרך התנהגות שמעבירה את חווית החרדה ולא דרך ביטוי מילולי. למשל הם יסרבו לשתף פעולה, יביעו תוקפנות ועקשנות, וכחנות, בלבול, שתיקה, תנועות גוף לא רצוניות, גמגום ושאר התנהגויות רגרסיביות. 

במצבים כמו המלחמה שחווינו ממש לא מזמן, מתווספות לחרדה ולהבעה ההתנהגותית שלה. אנשים מיוחדים המתמודדים עם קשיים סנסורים, האזעקות ויירוטי טילים ונפילות עשויים להישמע בקרבם בעוצמה פי כמה וכמה חזקה ממה שאנשים שאין להם קשיים סנסורים חווים. התחושות האלו כשלעצמן מעוררות ומציפות חרדה. הרבה אנשים אמרו בימים האלו של הלחימה שלפעמים האזעקות הבהילו והפחידו אותם אפילו יותר מהטילים עצמם, עכשיו דמיינו לכם שאתם שומעים את האזעקה חזקה אפילו פי כמה וכמה ממה שהיא באמת.

מאפיין נוסף לא פעם בקרב אוכלוסיות מיוחדות הוא קושי בשיווי משקל ובמוטוריקה עדינה וגסה, לכן הריצה למקלטים עשויה להיות מגושמת ומסכנת יותר. היכולת לשלוט במצב של לחץ בתנועה הוא חשוב לביטחון של כל אדם, הפחד מנפילה, או חבלה מצטרף לחרדה הכללית. עוד היבט שמקשה על ההתמודדות של אנשים מיוחדים במצבי חירום כאלו הוא הקושי בהתארגנות בממ"ד או במקלט.

כדי להתמודד עם הקשיים הרבים במצבים כאלה, יש לתת חשיבות להתארגנות מוקדמת והנגשה מתאימה ומרגיעה כדי לתת לאדם המיוחד תחושת בטחון. שתייה ואוכל עשויים גם הם לנחם ולהחזיר לפעולה שגרתית יומיומית שמחברת לחיים.

חשוב לזכור שעלינו לכבד את האוכלוסייה המיוחדת, גם אם נדמה לנו שההבנה שלהם איננה בקו הנורמטיבי. חשוב להסביר את המצב תוך כדי הנגשת המידע. נכון, גם אנחנו חרדים, ואולי יש לנו נטייה לא להבין ולא לראות מה עובר על האחר שלידנו, אבל אסור לשכוח שגם הם חווים רגשות, גם אם הם מתבטאים בדרך התנהגות ולא במלים.

עלינו להיות רגישים כהורים, כאחים, כמלווים, ולעשות כל שביכולתנו על מנת להשיב להם את ביטחונם. לשוחח, להרגיע, לשמור על שגרת חיים עד כמה שניתן. להקפיד על הרגלי אכילה ושינה, להפגיש עם חברים ומשפחה, להכניס משחקים שמסיחים מהדעת עם תוכן ראוי.

במצבי מלחמה כמו שחווינו לאחרונה, חשוב לצמצם חשיפה לחדשות ולהנגיש את הנמסר בהן.

מוסיקה, חיבוק חזק, אמפתיה וכבוד – כל אלו בהחלט עשויים לעזור במקרים של חרדה! והכי חשוב נסו לווסת ולהרגיע את עצמיכם ועל ידי כך להקפיד על אווירה נינוחה בבית או במסגרת הטיפולית. 

 

מי ייתן ולא נזדקק!!!!

דו"ח מצב

החודש פורסם הדו"ח השנתי של הנציבות במשרד המשפטים. תפקידה של הנציבות לקדם שוויון, הנגשה והכלה של אנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלות.

השנה, שהייתה שנת קורונה, השפיעה גם על עבודת הנציבות. הנציבות דיווחה על עליה משמעותית בפניות הציבור בעקבות מגפת הקורונה, ונקטה פעולות פיקוח ואכיפה, וקידום של חקיקת חירום כדי לשמור על זכויות של אנשים וילדים עם מוגבלות בתקופה זו.

למשל, קידום בתקנות החירום של התאמות לאנשים עם מוגבלויות כך שיוכלו לקבל פטור ממסכה, יציאה מעבר למרחק המותר בסגר או אפשרות של סייעות שהגיעו לבתי התלמידים בזמן שמערכת החינוך המיוחד הייתה סגורה.

הגדלת היכולת לתת מענה מקצועי לפניות הציבור שגדלו בעשרות אחוזים והגיעו השנה ל 6015 פניות בנושאים שונים, עם שאלות על תקנות החירום מצד אחד, וגם על תעסוקה למשל מהצד השני.

הנציבות פעלה בפיקוח ובקידום חקיקה בנושאים שונים כמו קידום תעסוקה ואכיפת חוק ייצוג הולם במקומות עבודה, קידום השתלבות וכלה בחינוך, פיקוח על מסגרות חיים בקהילה, מקדמת את הזכות לכשרות משפטית, ובנוסף הוציאה השנה דו"ח בנושא הזכות להורות, קידום זכויות של אנשים מיוחדים בפריפריה, כולל וובינרים בערבית, וובינרים לחברה החרדית ועוד.

גם בעולמות הדיגיטל נעשתה עבודה – פיקוח על הנגשת אתרים של משרדי ממשלה והסברה בנושא חשיבות ההנגשה, פרסום אתר אינטרנט עם מידע מתעדכן, מונגש ורלוונטי בעברית וערבית וכן פרסום מידע רב בפייסבוק. כל זאת, כדי לתת גם לאנשים עם מוגבלויות גישה לכל המידע הנדרש להם באופן נגיש ומעודכן.

במקביל לכל עבודת החירום, הנציבות המשיכה לעבוד מול משרדי הממשלה כדי לוודא המשך של שירותים לציבור האנשים המיוחדים גם בדברים שאינם קשורים למגפה אבל הם חשובים מאוד לחיי היום יום כמו שירותי רווחה, העסקת עובדים זרים, והסדרות בנושאים בתחום החינוך המיוחד, וועדות אבחון והשמה מרחוק ולמידה מקוונת.

אחד הפרויקטים שראוי לאזכור הוא פרויקט "שוויון בסלון" שהושק ביום הבינ"ל לזכויות אנשים עם מוגבלות תחת הדיון על ערך החיים של אנשים עם מוגבלות, ובו מעמיקים את ההכרות עם אנשים מיוחדים, וממגרים את הסטיגמות שיש עליהם. במסגרת הפרויקט הזה נערכו מעל 100 מפגשים שמטרתם הייתה לראות את האדם מאחורי המוגבלות, לשנות עמדות בקהלים מגוונים בחברה הישראלית כלפי אנשים עם מוגבלות ולשתף אותם בתהליכי קבלת החלטות.

הפרויקט מבוסס על המיזם "זיכרון בסלון" שקורה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בו יש הבנה שלמפגש אישי אמיתי יש יכולת ליצור שינוי אמיתי, להעביר מידע באופן בלתי אמצעי ולשבור סטיגמות של החברה לגבי קבוצות שונות בה. המפגשים כללו אדם מיוחד שסיפר את הסיפור שלו, ודיון פתוח עם המשתתפים שבו הם יכולים להעלות מחשבות, דעות ולשאול שאלות.

הפרויקט הוא פורץ דרך בכך שהוא מייצר מפגשים בלתי אמצעים לדיון בין אנשים על הנושא של אנשים עם מוגבלויות, פתוח לאנשים שאין להם בדרך כלל נגישות לעולם הזה, צוהר להבין את הצרכים ואת הקשיים של אנשים אלו, ולהפוך אותם לאנשים מיודעים ומודעים יותר לקבוצה שבדרך כלל נמצאת בשוליים של החשיבה בזמן קבלת החלטות.

לדו"ח המלא

https://www.gov.il/he/Departments/publications/reports/annual_activity_report_2020_dwnld

שעת כושר

פעילות גופנית היא חלק חשוב מאורח חיים בריא, זה נכון לאנשים מיוחדים, אבל גם לכל אחד מאיתנו. הכירו את ליאן שחר, מאמנת כושר שעובדת עם הדיירים של הבית של רונית בשיעורי כושר ופעילות גופנית מיוחדת ומותאמת להם.

ליאן היא מאמנת אישית עם הכשרה לאימון של קטינים בדגש על אימוני אינטרוולים ו TRX, והיא עובדת גם כמאמנת אישית וגם בקבוצות קטנות. בנוסף היא סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה.

את רונית היא מכירה כבר הרבה שנים, ולאורך השנים היא אימנה באופן אישי חברים בבית של רונית כשהיא מגיעה לבתים ומתאימה לכל אחד מהם את האימון שהוא צריך, ועם הזמן היא פתחה קבוצות קטנות לאימון.

"באימון החברים מתחזקים, משפרים את שיווי המשקל, הקואורדינציה והגמישות. שיפור היכולות האלו חשובות מכיוון שככה הם לומדים לשלוט בגוף שלהם בצורה נכונה. התנועות הופכות להיות יותר מדויקות ובכך ניתן למנוע פציעות. בנוסף, חשוב לחזק את שרירי הליבה אשר נותנים לגוף יציבות. כאשר שרירי הליבה חלשים זה עלול להוביל לישיבה כפופה ולתחושה של "גוף חלש". קיימים מגוון תרגילים שיכולים לעזור בחיזוק שרירי הליבה ולאפשר ישיבה ועמידה זקופה וחזקה. בנוסף, אני משלבת אימונים אירוביים לשיפור הסיבולת לב-ריאה.

מה שמיוחד מבחינתי בעבודה עם החברים הוא קודם כל הצחוקים. לא משנה כמה האימון קשה ובכמה אתגרים הם צריכים להתמודד, כל אימון הוא מסיבה. דבר שני, המוטיבציה. באימונים איתם יש תחושה אמיתית שהם רוצים להשתפר ולהתקדם. המטרה היא לא רק להתחזק, אלא להצליח לעשות את התרגילים בצורה הטובה ביותר.

האתגרים נובעים בעיקר מקושי בשליטת תנועה וקואורדינציה. תרגילים שלאנשים ללא צרכים מיוחדים לא הייתה בעיה לבצע מבחינה פיזית-מוטורית אלא רק מבחינת הכוח של השרירים. כאן יש קושי שהוא גם פיזי מוטורי וגם קושי של כוח השריר. לכן לפעמים צריך לפרק את התרגיל לתנועות פשוטות. קודם ללמד כל תנועה בנפרד ורק לאחר מכן לחבר אותן לתרגיל השלם.

ליאן ממליצה לאנשים מיוחדים לזוז בכל הזדמנות שאפשר! לדוגמא, לעלות במדרגות ולא במעלית, ללכת לסידורים ברגל, לעשות מתיחות בזמן שרואים טלוויזיה. היא ממליצה לקבוע לפחות יום אחד בשבוע לאימון כושר. כאשר קובעים יום קבוע, יותר קל להתמיד ולשמור על שיגרת ספורט.

אז אם גם לכם זה עשה חשק, לבשו בגדי ספורט, והתחילו להיכנס לכושר, ואולי התמונות מקיר הטיפוס יעשה לכם חשק להפוך לנינג'ה…

כנפיים של מלאכים – על אהבה וקבלת האחר

בשבוע שעבר הושבעה הכנסת ה 24 (שבגדול, אם הדברים היו מתנהלים באופן סדיר במדינה והיו בחירות כל 4 שנים, הייתה אמורה להיות מושבעת בעוד 16 שנים…), בתוך בליל המפלגות וחברי הכנסת החדשים נכנסה לכנסת הזאת גם תנועת נעם, בדמותו של אבי מעוז, שנמצא ברשימת הציונות הדתית. באותה תנועה נמצא גם יגאל כנען, אדם שפרסם פוסט שנאה על "כנפיים של קרמבו" ובדרך את דעתו על אנשים מיוחדים בכלל.

לרונית יש מה להגיד על כך שדיעות כאלו קיבלו דרך להגיע לכנסת, וחשוב לנו לפרסם אותן, להפיץ אותן, ולמגר את הרוע

 

ברשותכם אני מבקשת לנצל את המקום הזה ולהביע את דעתי האישית-הורית-מקצועית על הפוסט בפייסבוק של יגאל כנען ממפלגת נעם שנכנסת לכנסת, (בינתיים פייסבוק מחקה את הפוסט) ועל דבריו ומחשבותיו הקשורים לילדים שלנו – אתם יודעים, אלא עם העיוותים והמוגבלויות לדבריו…

מבקשת את סליחתכם אם דבריי יהיו בוטים, אבל כשמדברים בצורה כזאת על הילדה המוגבלת שלי (השם ישמור…), אני מפסיקה באופן אוטומטי להיות מקסימה ונעימה.

חשבתי לתומי שכבר מזמן עברנו את ימי האינקוויזיציה, שבהם היו הורגים ומחסלים את האנשים הפגומים והמוגבלים, וממש האמנתי שאנחנו הרחק מהתקופה החשוכה, בה היו סוגרים בבתי סוהר או בבתי "משוגעים", כמו שקראו לזה, אנשים כמו הבת שלי. ממש כמו הבת שלי.

אז כשמדובר בבתי שלי, האדם הכי יקר לי על פני האדמה, ועל הקהילה האהובה עלי, שלמענה ורק למענה אני מקדישה את חיי, קשה לי לשתוק.

אני באמת מנסה להבין מה גורם לבנאדם להרגיש ולחשוב דברים כאלה, עד כמה האנושיות שלו צריכה להיות פגומה ומעוותת כדי להרגיש ככה, ואם לא היה מדובר בילדים המיוחדים הנפלאים שלנו, הייתי מרחמת עליו, אבל גם לרחמים יגאל כנען לא ראוי. אפילו לא לזה.

אני באמת מנסה להבין מה התפוצץ אצל יגאל וגרם לו לצאת בפוסט כזה. מה יש בתוך מבנה האישיות של בנאדם כזה, שנגעל, תרתי-משמע, מכל מה שקשור באנשים שונים ואיך השונות הופכת בתבונתו החולנית – לסטיה. משהו שצריך להדיר מהעולם ועדיף, לטענתו, לחיות במקום שאין אנשים "סוטים" כאלה.

אולי זה פגם בטבע. אתם יודעים, יש לפעמים שהטבע טועה למרות שכולנו חושבים שזה "לא יכול להיות", ומייצר בן-אנוש פגום ומעוות בנשמתו. אולי ילדינו מגבירים אצל אדם כזה את שלל מוגבלויותיו ועיוותיו וכיעורו כמראות לכל מה שבתוכו.

"כנפיים של קרמבו" ("טלפיים של קרמבו" כדבריו) היא אחד מעמודי התווך של האנושות במדינת ישראל. עדי אלטשולר היא מלאך בדמות אדם שיצרה למען ילדים רבים עולם של שיוויון ואהבה. אבל ברור שאדם כמו יגאל כנען לא יכול להתחבר ולהבין את משמעות המילים "שיוויון ואהבה". עבורו אלה מילים של חטא.

אנשים מיוחדים הם אחד ממקורות האהבה בעולם הזה, ואת הדבר הזה יגאל לא יכול לסבול. איך אדם מעוות יכול לסמל אהבה? חוזק? חוכמה? שיוויון? אנושיות? איך אדם מעוות יכול לסמל בכלל משהו והגרוע מכול – אדם כזה חייב להיות משולל כל זכויות באשר הן.

קצרה היריעה כאן מלכתוב את כל מה שהייתי רוצה לכתוב על דבריו…

בדבר אחד אני בטוחה – לא יקום האדם שיחזיר את ילדינו לחושך ובכך יגרום לעולם לקרוס. לא יקום! צר לי מר כנען על שבירת חלומך הגדול לשלוט בעולם סטרילי ונקי מאהבה.

אני מדליקה משואה בלבי לכול המשפחות והילדים בקהילה המיוחדת שעושים את העולם טוב יותר לחיות בו. כן ירבו כמותכם להפיץ את האהבה ולגבור על הרוע והשנאה. אתם הראויים בעיני!

באהבה,

רונית

 

תעגלו לטובתנו

החודש הצטרפה עמותת "הבית של רונית" לפרויקט "עיגול לטובה", וזה משמח ומרגש אותנו מאוד. אז מה זה אומר עיגול לטובה?

בשנת 2008 עלו שלושה יזמים חכמים על דרך חדשה ומאוד פשוטה לאסוף תרומות לעמותות שכל כך זקוקות להן. הרבה מהדברים שאנחנו קונים לא מתומחרים בסכומים עגולים, להיפך, המחיר של רוב המוצרים בעצם משאיר תמיד כמה אגורות עד לסכום העגול הגבוה הקרוב ביותר. מכירים את הדברים האלו – 9.99, 36.95 או 102.89? בשביל רובנו ההבדל הזה שקוף, מדובר באגורות בודדות, עד עשרות קטנות של אגורות שבעצם לא משנות כמעט בכלום לקונה, אבל כאוספים אותם יחד מהרבה אנשים, יכולות להיות כסף משמעותי לארגונים ועמותות שעושים טוב.

אז איך זה עובד?

אם גם אתם רוצים לתרום לבית של רונית את האגורות שמעגלות את הקניה שלכם לסכום הקרוב ביותר, הכנסו ללינק הזה –

https://bit.ly/3vffwf5

הרשמו, הכניסו את פרטי האשראי שלכם, ומרגע זה, בלי שתצטרכו לעשות שום דבר, האגורות יגיעו כתרומה לבית של רונית.

 

אנחנו מבטיחים שבכסף שתעגלו לטובתנו נייצר עוד פעילויות חשובות, תמיכה וליווי לאנשים מיוחדים, נשפר את השירות שאנחנו נותנים, ניתן מלגות למיעוטי יכולת שרוצים להצטרף אלינו אבל לא יכולים כלכלית, ונהיה שם בשבילם.

זה אולי נראה לכם שולי, כמה אגורות לפה ולשם, אבל דעו לכם שבשנת 2018 העבירו עיגול לטובה לעמותות שרשומות בו סכום של 10,332,000, וזה ללא ספק סכום משמעותי מאוד שהועבר רק למטרות חברתיות טובות, בעמותות שנבדקו ואושרו.

מעל 294,000 אנשים נרשמו, והם מעגלים היום לטובת עמותות על פי בחירתם. הצטרפו אליהם, ספרו למשפחה ולחברים, לשכנים, למכרים ולקולגות, והצטרפו גם אתם לאנשים שמעגלים לטובת חברה טובה ותקינה, ובעיקר לטובת "הבית של רונית". חשוב שכמה שיותר אנשים ירשמו לעיגול לטובה לבית של רונית, כך שנוכל לאסוף תקציבים משמעותיים, ולעשות איתם דברים גדולים למען חברינו המיוחדים.

צבע הכסף – ניהול פיננסי לאנשים מיוחדים

עצמאות היא מטרה שהרבה מהאנשים המיוחדים ומשפחותיהם חותרים אליה. עצמאות מורכבת מדיור, מתעסוקה, מחברה, אבל מתחת לכל זה, עצמאות היא ידע ויכולות, היא הכלים שמניעים את החיים שלנו. וכמו שכישורים חברתיים הם הבסיס לחיי חברה ופנאי, וידע ויכולות מקצועיות בונים את חיי התעסוקה שלנו, ידע וכלים בניהול פיננסי הם חלק משמעותי בחיים עצמאיים. להבין את המשכורת שלך ולעקוב אחרי ההוצאות שלך, לשלם שכר דירה, קניות, בילויים – כל אלו בונים את החיים העצמאיים של כל אחד מאיתנו, ובעיקר של האנשים המיוחדים.

אבל לדעת להתנהל מול הבנק, להבין את המשכורת שלך או לקנות מצרכים במכולת, אלו פעולות טכניות, ובסופו של דבר אדם צריך לדעת לעשות שימוש מושכל בכסף, לנתח כדאיות רכישה של מוצר או שירות ולהבין את גבולות הכסף שלו כדי להבין איך לשפר את מצבו הכלכלי.

ב"בית של רונית", כחלק מבניית היסודות לחיים עצמאיים של אנשים מיוחדים, מתנהל כבר שנה שלישית קורס התנהלות פיננסית, בהדרכתו של ישראל עמית, בנקאי בנשמה, שמתנדב במרכז כבר יותר מעשר שנים, והוא זה שהגה ויצר את הקורס, מתוך הבנה בחשיבות של הבנה פיננסית של החברים.

"זה לא קרה ברגע, רונית ניסתה לשכנע אותי זמן רב לפתוח קורס כזה, בסוף הסכמתי. אני חושב שהבנה פיננסית מהווה אבן דרך להתנהלות עצמאית בימינו, בלעדיה נשאר תמיד תלויים באחר. זה נכון לגבי כולנו, וגם לגבי אנשים עם צרכים מיוחדים" אומר ישראל

אופן הלימוד בקורס הוא הבנה של מושגי יסוד בתחום הפיננסי כמו למשל מה זה בנק ומה תפקידו, מה זה פיקדון, ומה היא הלוואה או ריבית. וגם: מה תפקידו של הכסף, איך מעריכים שווי של סחורה, מה הסיכונים בהלוואות, איך מנהלים סקר שוק ומקבלים הצעות מחיר.

"אופן הלימוד הוא העברת החומר התיאורטי, הבנת מושגי היסוד, אבל גם הרבה עבודה מעשית. החברים לומדים להתמודד מול תרגילי שיווק ומכירה של מוצרים ושירותים, והאתגר הגדול הוא הבנה של מחיר מציאותי של מוצר או שירות לעומת הפרסום שלו במבצעי שוק שונים.

החברים נמצאים כבר בשנה השלישית ללימודים (סמסטר שלישי) והמיקוד עכשיו הוא צרכנות נבונה.

"השאיפה שלנו היא להביא אותם למקום של ניהול משק בית נבון בהתאם לתקציב וחיסכון לטווח ארוך שיאפשר להם עצמאות פיננסית, אבל צריך להבין שהבנה פיננסית היא לא רק ניהול כספים, היא גם מקנה ביטחון, אמונה בעצמי, שליטה על אספקט לא פשוט בחיים וגם יכולת לעצמאות.

מעולם לא לימדתי אנשים שאינם עם צרכים מיוחדים, אז קשה לי להשוות, אבל בעיני כולנו אנשים עם צרכים מיוחדים. הקושי היחידי שראיתי היה להבין את הרמה הכללית ולהתאים את חומרי הלימוד בהתאם, אבל ברגע שעברנו את המשוכה הזאת, זה לימודים לכל דבר."

המנחים וההורים שמלווים את החברים שלומדים בקורס הניהול הפיננסי של ישראל מספרים שהאפקטיביות של הלמידה נראית בכל התנהלות החיים של החברים. הם רואים התקדמות אדירה בכל מה שקשור לניהול כסף, ומגדירים את ההתקדמות הזאת כקסם.

לסיום אומר ישראל: "מצאתי שני יתרונות גדולים בללמד את הקבוצה הספציפית הזאת: הרצון והצמא של החברים ללמוד ולהבין, יחד עם עקשנות והתמדה ראויים להערכה שלא פוגשים כל יום בחבר'ה צעירים, וככל שהקורס מתקדם, אני לומד מהם הרבה יותר מאשר הם לומדים ממני. כך כולנו יוצאים נשכרים…"

 

על נטורופתיה והמטבחון – בריאות בבישול

לדעת להכין לעצמך אוכל, היא מיומנות בסיסית למי שרוצה לחיות חיים עצמאיים. נכון, תמיד נחמד להתפנק קצת על אוכל של אמא, אבל עדיין, אם אתה רוצה לעזוב את הבית ולהיות עצמאי, אתה צריך לדעת איך להתמודד גם עם המטבח. זאת אחת הסיבות שחוג המטבחון שלנו הוא חלק ממסלול העצמאות של הבית של רונית, ואחד החוגים הפעילים במרכז.

בשבוע האחרון קיבל החוג תוספת לכוכי הנהדרת המנהלת את המטבחון – את ד"ר ורדה בירן, מורה לביולוגיה בעברה ונטורופתית בהווה, שנותנת לחברים ידע על האוכל כאלמנט לריפוי ועל העקרונות של תזונה נכונה ובריאה, עם דגש על תזונה שיכולה לעזור לאנשים מיוחדים.

ניצלנו את ההזדמנות לשאול את ורדה כמה שאלות על תזונה נטורופתית ולקבל כמה טיפים לאכילה בריאה.

ה זה נטורופתיה?

נטורופתיה היא בעצם ריפוי טבעי. כולם מכירים מה זה רופא או אחות שאליהם אתה פונה כשאתה לא מרגיש טוב. פה מדובר בריפוי טבעי בעזרת תזונה, צמחי מרפא, תוספים, מדיטציה, כושר גופני וכו'. כל אלה מהווים דרך לריפוי טבעי של הרבה בעיות שכולנו נתקלים בהן ביום יום, ויש בהם גם אלמנט של מניעה. אם אוכלים על פי העקרונות של התזונה הטבעית, אפשר להגיע למצב שבו מנענו בעצם בעיה בריאותית.

איך משתלבת הנטורופתיה עם חוג המטבחון?

אנחנו עושים את זה באופן אינטראקטיבי. אני מסבירה להם על עקרונות של תזונה, ונותנת להם לשאול אותי שאלות, ויחד אנחנו מוצאים את הפתרונות. אני ממליצה להם על רכיבי מזון שנכונים למצבים שהם מעלים, נותנת להם עצות איך לשמור על הבריאות שלהם דרך התזונה, והם מעלים אתגרים שהם רואים. כשהפעילות תחזור למרכז עצמו, הם יתנסו במתכונים שאני נותנת להם עכשיו, וככה הם יקבלו גם את יכולות הבישול, היכולת להכין לעצמם אוכל, וגם את עקרונות התזונה הבריאה שתעזור להם לשמור על בריאותם.

למה צריך לשים לב בתזונה של אנשים מיוחדים?

אחת הבעיות שאני רואה הרבה  אצל אנשים מיוחדים היא עודף משקל. אני נתקלת הרבה באנשים מיוחדים שכל הזמן אוכלים ג'אנק פוד וחטיפים, ויש לזה פתרון. אפשר למצוא תחליפים בריאים, גם לאנשים שאוהבים לאכול מתוק למשל. במקום לאכול ממתקים מלאים בסוכר, אפשר להכין ממתק ביתי שבנוי על תמרים, חמאת בוטנים שומשום ולימון, ואז לפחות כשבא לך משהו מתוק, אתה מרוויח איתו גם בריאות, ופחות כמויות גדולות של סוכר.

בכלל, אכילה של כמויות גדולות של סוכר ושומן היא ממש אסון לאנשים עם צרכים מיוחדים, היא מקשה להם מאוד על התפקוד, מוציאה אותם מריכוז ואיזון.

הרעיון בלהכניס אלמנטים של נטורופתיה לחוג בישול היא שלא רק ילמדו בישול, אלא גם איזון. להבין גם את הכוח שיש לאוכל נכון ובריא, את החיבור בין המזון שאנחנו אוכלים לכל יתר האלמנטים של הגוף והנפש שלנו. למשל דיברנו במפגש האחרון על רגשות ואוכל. אם אנחנו עצובים או קצת פוחדים אז הכי טוב לאכול דברים כתומים שעוזרים להרגעה. נתתי להם מתכון למרק כתום ואמרתי להם מה להכניס, וזה משהו שהם יכולים לנסות בבית. דיברנו על כך שלפעמים יש כאבי בטן. אז הם מבינים כמובן שכשכואבת הבטן לא כדאי לאכול המבורגר עם צ'יפס, אבל אמרתי להם שאפשר לעשות כל מיני חליטות צמחים שיכולות לעזור להם כמו קמומיל, מרווה, או גרניום לימוני.

דיברנו גם על מה לאכול כשכואבת הבטן, וכשמישהי אמרה אורז, הסברתי להם למה עדיף לאכול אורז מלא ולא אורז לבן, וככה הם לאט לאט ילמדו את העקרונות לגבי חומרי הגלם הנכונים, ומה כדאי מתי ואיך, וגם יקבלו מתכונים שיוכלו להכין לעצמם אוכל בריא יותר.

יש דגשים מיוחדים בתזונה לאנשים עם צרכים מיוחדים?

אנשים עם צרכים מיוחדים לפעמים נמצאים תחת טיפול תרופתי, או עם כל מיני בעיות בריאות שגורמות להם לחשקים ולכך שקשה להם להתמודד עם דחפים, ואז הם פונים לג'אנק פוד וחטיפים, שרק מחמירים את המצב וגורמים להם למצבי רוח קיצוניים, לעצבנות, לחרדות ופחדים. לכן, חשוב מאוד שישמרו על תזונה מאוזנת, כך שתעזור להם גם בפן הריגשי והנפשי שלהם. אחד הדברים שאני אומרת להם למשל, זה לאכול יותר אגוזים ושקדים, שיש בהם ויטמינים ומינרלים חשובים שיכולים לעזור להם לזיכרון ולריכוז. לא יותר מדי כדי לא לעלות במשקל, אבל זה למשל מצרך מאוד טוב בשביל לעזור לתפקוד היום יומי.

אי  אפשר לצפות מהם שיעצרו דחפים, חלק מהדחפים האלו זה משהו שלא בשליטתם, אבל אפשר לנתב אותם ולחזק אותם ברגעים של רצון וחשקים לקחת משהו בריא יותר, שיוכלו לתכנן את האכילה שלהם ואת התפעול של האוכל באופן בריא ומאוזן יותר.

אחד הדברים שאני מלמדת זה להסתכל על מה מכיל המזון שהם קונים, ואם במקומות הראשונים נמצאים סוכר או שומן רווי זה משהו שלא קונים.

וורדה גם נותנת לנו כמה טיפים חשובים ליום יום של כל אחד מאיתנו:

  • לא להגיע לרעב, לאכול כל 3 שעות אפילו משהו קטן – אם מגיעים רעבים מדי לא יודעים מתי להפסיק לאכול, ואוכלים יותר ממה שצריכים
  • צריך להיות חלבון בכל ארוחה, והוא מאוד חשוב. אם אוכלים פרי חשוב להוסיף לו 4 שקדים או 3 אגוזי מלך, כך מוסיפים חלבון והגוף מרגיש שהוא אכל, כי משהו שהוא רק מתוק כמו פרי, רק פותח תאבון ויוצר רצון לעוד – ולא משביע
  • אם אכלו כבר ארוחה ואחרי שעה מחפשים עוד משהו, כנראה שהארוחה לא הייתה מספקת. צריך לדאוג לארוחה שתספיק ל-3 שעות. ואם בא לנו משהו, אפשר לשתות – תה צמחים, מים עם לימון ולא ישר לאכול.

 

 

אז איך עוברת עליכם הקורונה?

הקורונה שינתה את החיים של כולנו, אנשים החלו לעבוד מהבית, זום הפך להיות כלי לימודים ועבודה מרכזי, מפגשים עם אנשים הפכו נדירים יותר, והשהיה בבית הפכה לחלק מרכזי מהחיים שלנו. אין בילויים, אין נופשים או נסיעות לחו"ל.

רצינו לבדוק איך משפחות מיוחדות חוות את השנה הזאת. האם היו קשיים ייחודיים לאנשים מיוחדים בגלל הקורונה והסגרים הרבים, והאם בכל זאת, הצליחו להוציא גם טוב מהמצב.

 

דיברנו עם 3 שלוש משפחות של חברים בבית של רונית, ואלו המסקנות: הדבר הבולט ביותר הוא שהרבה חברים מיוחדים חזרו לגור בבית עם המשפחה ועזבו את מסגרות הדיור שבהן גרו. המגורים עם המשפחה, והמפגשים עם המשפחה המורחבת הם דווקא אחד הצדדים החיוביים שיצאו מהמצב.

דברים חיובים נוספים היו הזדמנויות חדשות לעבודה לחלק מהאנשים המיוחדים, תרגול של יכולות עצמאיות על ידי עזרה במטלות הבית והשתתפות בחיי המשפחה באופן פעיל יותר, וגם לימוד ותרגול של יכולות און ליין. אם לא הקורונה לא בטוח שכולם היו שולטים היום בזום, בפייסבוק ובכל היכולות הדיגיטליות שמאוד הואצו על ידי המצב.

 

הרבה מהם מצאו תחביבים ועיסוקים, וההורים הופתעו לראות ילדים עצמאיים יותר, אחראיים יותר, ובוגרים יותר ממה שהם חשבו. הקשר המשפחתי התהדק בגלל הביחד, המשפחה התגבשה, וזה לא משהו שקורה כשאנחנו בריצת השיגרה של חיינו.

 

ומה הכי חסר? למה מתגעגעים? למגע אנושי. אם זה בעבודה עצמה שצריך לשמור ולהתמגן, בעיקר כשיש הורים בקבוצות סיכון, נושא שבהחלט היה מקור ללחץ וחרדה, אבל עם הזמן נרגע.

גם החוסר במפגשים חברתיים פנים אל פנים, מפגשים עם חברים, יציאה לבית קפה או פגישה עם הבן זוג, כל אלו חסרים מאוד לחברים המיוחדים שלנו, ובזה הם לא באמת מיוחדים, כי כולנו מרגישים את החסר הזה במפגשים ובמגע אנושי.

 

אז למה מקווים ההורים והחברים – לחזור לשגרה, לעבודה רציפה וטובה, למפגשים עם חברים ולפעילויות של הבית של רונית, לטיולים, לחוגים, ולחזור לגור מחוץ לבית בחיים עצמאיים. וגם – לחופשות משפחתיות, לנופש, ולהסתובב בחוץ בלי מסיכה, דבר שלפעמים מאוד מפריע.

 

אז נאחל לכולנו, שגרה ברוכה, ושלא נשכח לקחת איתנו את התובנות וההרגלים הטובים שהקורונה הביאה איתה.

 

ותודה למשפחות של עדי אלול, אור ברטור ועדי ישראל ששיתפו אותנו בחוויות שלהן

חיים בסרט

קולנוע היא אומנות מורכבת הכוללת הרבה מאוד רבדים, סוגים שונים של עשיה, ובעיקר עבודת צוות שמחייבת כישורים חברתיים, ויכולת לעבוד יחד ולייצר תקשורת טובה. זו אחת הסיבות שחוג הקולנוע ב"בית של רונית" הוא אחד החוגים החשובים והמיוחדים שגם מוציא תוצרים מופלאים בכל שנה.

גיל מדלסי, מנחה החוג מספר:

"כשהגעתי לחוג לקולנוע היה ברור לי שאני רוצה לאפשר לחברי החוג לספר על עצמם דרך הקולנוע שאנחנו נעשה יחד.

אנחנו נשתמש בשפת הקולנוע כך שלכל אחד מחברי החוג מתאפשר לספר על עצמו, להציג את העולם הפנימי שלו ושיהיה לו קול בעולם הזה, קול שיגיע למרחב שמחוץ לבית, קול אישי, ברור, כן ומשמעותי, קול שיגרום להם להרגיש ששומעים אותם, כי לכל אחד מגיע שישמעו אותו בצורה מכובדת וברורה.

החיבור של החברים לקולנוע מגיע בעיקר לגיוון של העשייה הקולנועית על תפקידיו השונים, בהם צילום, כתיבת תסריט ומשחק. כך כל חברי החוג מקבלים במה למצוא את נקודות החוזקה שלהם בתוך עולם הקולנוע ולקחת חלק פעיל".

 

איך עובדת להם עבודת הצוות שמצריכה היצירה הקולנועית?

"הגעתי לקבוצה מגובשת שכבר ידעה לעבוד יחד, כך שהם כבר מורגלים בעבודת צוות וזה מאוד יפה להיכנס לקבוצה שבה כולם מאורגנים ויודעים איך לתפקד יחד בדרך שמביאה אותם להגיע לתוצאות הרצויות בצורה טובה ומקצועית."

 

איזה תחומים בעיקר אוהבים החברים בבית של רונית בחוג לקולנוע?

"אני מרגיש שכולם מתחברים לכל התחומים, אך אם אני צריך לבחור תחום עיקרי זה הצילום. אני מגיע עם המצלמה שלי שהיא מצלמה מקצועית ואני מלמד אותם להשתמש בה ואני מרגיש שזה תחום שבו כולם מוצאים חיבור."

 

גיל מסכם את היתרון בעבודה עם אנשים מיוחדים:

"קיימת נכונות לעשייה, רצון וסקרנות אמיתית. אנחנו מצליחים להגיע לתוצרים מאוד משמעותיים בעבודה המשותפת בחוג לקולנוע, המיקוד במפגשים הוא לייצר כמה שיותר תוכן מקרי משלנו, שיאפשר לחברי החוג לקחת חלק בעולם הקולנוע על כל גווניו.

העבודה המשותפת מגיעה עם המון אהבה ורגישות לעשייה הקולנועית. עבורי זו שפה שמאפשרת לכל אחד להביע את עצמו בדרכים שונות ומגוונות, ולכן עבור החברים בחוג זה מרחב מושלם לשיח ותקשורת עם העולם שבחוץ.

אחת הנקודות שאותן אפשר לראות כהבדל זה בצורך לתווך את המידע בצורה ברורה יותר ובליווי האישי לאורך העשייה, אך אנחנו מצליחים להתגבר על כל קושי או אתגר ולמצוא פתרונות שיאפשרו לנו להגיע לתוצאה הרצויה.

במהלך השנה כתבנו תסריט מדהים של עשרה עמודים שלצערי לא התאפשר לנו להפיק לסרט בגלל אילוצי התקופה, אנחנו מאוד מקווים שנצליח להוציא את הסרט לפועל. אנחנו עובדים על קליפ שנמצא בשלבי סיום ומתכננים סרט תיעודי קצר בקרוב."

 

הילד בן 30? אולי יותר? זה מה שיקל עליכם ההורים

הטיפול בילד מיוחד הוא מבצע משפחתי, וכמו בכל מבצע הדורש כוחות נפש, כוחות פיזיים, והתייגיסות, קיימת גם שחיקה. הורים למיוחדים  מבוגרים חשים את השחיקה והאתגר לאורך השנים, אבל מה יכול להקל עליהם? מה הדברים שמייצרים את הנטל הגדול יותר, ואיך אפשר להמנע ממנו?

במחקר חדש שיצא ובא לבדוק את הנטל שיש על מטפלים, בדרך כלל הורים, של בוגרים על הרצף האוטיסטי נבדקו 320 הורים, כולם מעל גיל 50, לילדים בוגרים על הרצף. במסגרת המחקר נשאלו ההורים על המצב המשפחתי שלהם, על הנטל שיש עליהם בטיפול, ועל היכולות של ילדיהם מבחינת כישורים חברתיים, התנהגות, תקשורת, וכמו כן על ביצועים בסיסיים של טיפול עצמי ופעילויות יום יומיות. כ-51 הורים מתוך הקבוצה הזאת עברו גם ראיון בהמשך.

 

על פי תוצאות המחקר, המנבא החזק ביותר לנטל כבד יותר אצל ההורים, היה להורים שתפסו את ילדיהם הבוגרים כמתפקדים פחות טוב מאחרים מבחינת התנהגות, וציינו את התנהגותם כטובה פחות.

הבא בתור מבחינת מה שהכביד יותר על ההורים היה פעילויות בסיסיות של היום יום כמו יכולת להתקלח לבד, להתלבש, והתנהלויות יום יומיות כמו התנהלות עם כסף או עשיית קניות בסופר.

 

ההורים דיווחו על התנהגות אלימה כמשהו שמגביל את היכולת שלהם לעבוד, ושל הילד שלהם למצוא עבודה יציבה, או להתמיד בלימודים, אבל אין ספק שהמדד הברור ביותר במחקר לתחושת הקלה של ההורים היה רמת העצמאות היום יומית של ילדיהם והיכולת שלהם לבצע פעולות יום יומיות לבד.

 

זו הפעם הראשונה שהחוקרים מבצעים מחקר על הקשיים וההקלות שיש להורים המטפלים בילדים על הרצף, כשמדובר באנשים בוגרים. עד היום כל המחקרים נעשו על הורים לילדים קטנים, והמסקנה מהמחקר היא שיש צורך בתוכניות לתמיכה התנהגותית לאנשים על הרצף, שבין היתר יעזרו למשפחות וילמדו אותן כיצד לסייע לילדיהם להפוך לעצמאיים יותר בפעילויות היום יומיות. זהו אחד הדברים שצריך להיות בראש סדר העדיפויות של המטפלים והאנשים שעוסקים בבוגרים עם צרכים מיוחדים, שיש להם הורים מזדקנים, אומרים החוקרים.

 

"אצלנו בבית של רונית, זיהינו את הצורך הזה. כמי שעובדים עם אנשים בוגרים עם צרכים מיוחדים כבר יותר מ-12 שנה, ברור לנו שפיתוח עצמאות, יכולות חברתיות, וכישורי ניהול היום יום, הם הבסיס להקלה על המטפלים ולאושר של האנשים עם הצרכים המיוחדים. לשם כך פתחנו את המסלול לעצמאות בשימת דגש על פיתוח יכולות עצמאיות של אנשים מיוחדים וקידומם לחיים עצמאיים.

בדומה לתוכנית הנוער שלנו, המתחילה את העבודה מגיל צעיר במטרה להגיע לעצמאות בגיל הבוגר, קורסים וחוגים ייחודיים כמו התנהלות פיננסית ועוד, תוכנית הדיור העצמאי הייחודית שלנו, וכמובן הקבוצות החברתיות שעוסקות גם בהתנהלות יום יומית בחברה, נועדו בדיוק לשם כך."

 

לקריאת המחקר

https://journals.sagepub.com/doi/abs/10.1177/1088357620956927

 

"מקום לקרוא לו בית"

חלק ממעגל החיים של כל אדם ושל משפחתו, הוא כשהגוזלים גדלים ועוזבים את הקן. אצל חלק מהילדים זה קורה עם הגיוס לצבא, אחרים מושכים עוד קצת זמן בבית, אבל בסופו של דבר, כל ילד רוצה לפתח את עצמו כעצמאי וכבוגר ולעזוב את הבית לחיים עצמאיים, וכל הורה רוצה לראות את הילד שלו הופך לבוגר עצמאי ומתחיל את חייו כחלק מהחברה. במשפחות מיוחדות המצב דומה, אבל מורכב יותר.

כשהגר, בתה של רונית, רצתה לעזוב את הבית למסגרת דיור-חוץ, רונית כתבה את תחושותיה במכתב לאם הבית העתידית של הגר:

"הניתוק הזה מהבת המיוחדת שלי, מפחיד מאוד. פתאום יש מישהו אחר שיקבע את דרגת האושר של בתי, את דרגת העושר הנפשי שלה. זו עומדת להיות את – אם בית יקרה. אני רואה הורים שעומדים נבוכים מול המערכת החדשה, בעיקר במצבים שבהם רוצים לבקש מאם הבית משהו, או חס וחלילה לבוא בדרישות לשינוי או טענות. כאן, אם בית יקרה, כאן הפצע הגדול שלנו ההורים. במקום הזה יושב הפחד הגדול שלנו מפני עתיד ילדינו. אנחנו הרי מבקשים את המיטב עבורם היום, ולאחר לכתנו מהעולם, והמיטב הזה נמצא בידייך עכשיו – אישה אנונימית, לא מוכרת. אישה שזו עבודתה, אבל היא אינה האמא. אישה שלא מכירה את השטיקים הקטנים של הילדה, שכבר אינה ילדה, שלא יודעת מה הדברים שמנחמים אותה, מה הדברים שהיא צריכה בכל סיטואציה. אם הבית. השם שלך מכיל את כל מה שאני נתתי לה עד היום – אמא ובית".

חשוב להבין שמסגרת שאינה מתאימה לאדם, עלולה לא רק שלא לתרום לו, אלא לגרום לו נזק. אדם שנמצא בתהליך התפתחותי דרך הטיפולים והתמיכה שקיבל לאורך השנים בבית, בטיפולים הפרא רפואיים ובמסגרת מערכת החינוך, אם הוא נמצא במסגרת דיור שאינה מתאימה ליכולותיו ולפוטנציאל שלו, יחווה רגרסיה.

עם השנים עולם הרווחה שינה מאוד את תפיסתו לגבי מסגרות דיור לאנשים עם צרכים מיוחדים. ברוח השוויון וזכויות הפרט, ומתוך כוונה לתת מענה למגוון גדול של אנשים עם צרכים מיוחדים, מעודדים היום גורמי הרווחה דיור בקהילה כדי לתמוך באדם המיוחד ובמשפחתו בבניית תוכנית מותאמת אישית לכל אחד. לאופציות הקיימות כמו מעון פנימייה שנותן לדיירים את כל השירותים במקום אחד, הוסטל או בתים קבוצתיים נוספו הדירות הפרטיות – דירות בבניין מגורים רגיל בקהילה, המתאימות לאנשים עצמאיים הזקוקים לתמיכה קלה, והן קיימות בפורמטים שונים בערים שונות.

במחקר שנעשה באירלנד בדקו את רמת איכות חייהם (well being)של אנשים עם מוגבלות החיים בסוגי דיור שונים או עברו מסוג דיור אחד לשני, והתוצאות מראות שאנשים שנמצאים או עברו לדיור מותאם אישית דיווחו על עליה משמעותית באיכות החיים, לעומת עליה פחותה באופן משמעותי מדיור מאורגן כמו בהוסטלים למשל, ומהמשך חיים עם המשפחה.

לעוד פרטים על הדירות של "הבית של רונית" הכנסו ללינק https://lp.vp4.me/c8n6   

*** לעוד פרטים על דירות בניהול "הבית של רונית" הכנסו לכאן – **

גם בסקירת המחקרים והמטה אנליזה הזאת, ראו תוצאות חד משמעיות עם תקפות ברמה גבוהה של שיפור באיכות החיים, עם המעבר מכל סוג של דיור מוסדי לדיור בקהילה. על פי המסקנות של הסקירה רואים שיפור אצל אנשים הגרים בקהילה באיכות החיים הכללית, חופש, קבלת החלטות עצמאית, חיזוק קשרי משפחה והזדמנויות לשילוב חברתי. יש חשש שהשחרור מצוות תמיכה קרוב יגרום לחוסר ביטחון, לחששות ולבידוד חברתי, אבל אלו דברים שעם תמיכה נכונה, אפשר למנוע אותם.

 

 

הבחירה בין המסגרות אינה קלה, אבל בימים אלו נפתחת אופציה נוספת, אחרת, מיוחדת ושונה, עם פוטנציאל ייחודי –  "דיור אלטרנטיבי של הבית של רונית וקבוצת רמות"

מתוך הגישה האינטגרטיבית הוליסטית המנחה את "הבית של רונית" בעבודה עם אנשים מיוחדים כבר יותר מעשור, נוצר מודל אלטרנטיבי לדיור בקהילה, שלוקח בחשבון את הכיוונים אליהם צועד העולם כפי שמראים המחקרים. המודל מאפשר דירות בקהילה בהתאמה אישית על פי צורכיהם, יכולותיהם ורצונם של הדיירים המיוחדים. הדיירים חופשיים לצאת ולבוא, שותפים לניהול משק הבית, והדירה היא מקום ללמידה לחיים עצמאיים והתפתחות אישית וחברתית. הדירות מקבלות הדרכה של צוות מקצועי, מוכשר ויצירתי ובו מנהל/ת דירה, מנחה חברתי, מנהל תפעול, מדריכים, נטורופתית, מאמן כושר ועוזרת בית. במודל שלנו הדירה היא הבית, ויש בו בטחון, פרטיות, התחשבות ושיתוף מלא, וכמו בית אמיתי – זהו מקום המכבד אותי כאדם ומאפשר לי חירות אנושית.

אז איך זה עובד?

"הבית של רונית" – מרכז התפתחות חברתית לאנשים עם צרכים מיוחדים, פיתח במשך יותר מעשור גישת עבודה ייחודית הנשענת על הגישה ההוליסטית-אינטגרטיבית, הטוענת שאין אדם מוגבל, יש אדם עם מוגבלות ומתוך כך, המוגבלות אינה מגדירה את האדם ואת יכולותיו. הגישה מאפשרת לראות את האדם כאדם, עם חוזקות וחולשות, תכונות טובות ופחות טובות, מחזקים בו את הצדדים החזקים ומובילים למימוש הפוטנציאל שבו.

מתוך הגישה, ראיית האדם היא רב-ממדית: פיזי, ריגשי, מנטלי, נפשי ורוחני, וקיימת התייחסות לכל אחד מהממדדים בעבודת ההתפתחות והשינוי של האדם, ומובילה אותו לשיקום לשיקום אישי וחברתי.

בגישה זו, מפעיל הצוות בהצלחה רבה את המרכז החברתי, ובאותה גישה הקים לפני כשנתיים את דירת הפיילוט הראשונה – דירה מאובזרת ומנוהלת ברמת איכות גבוהה מאוד!

למי זה מיועד?

קהל היעד הם בוגרים בגילאי 21 ומעלה, המוכרים בשרותי הרווחה מכל האגפים: שיקום, מש"ה ואוטיזם, בתפקוד בינוני – גבוה.

הדירה מתנהלת ללא צוות שנמצא במקום כל הזמן, אלא עפ"י צורכי הדיירים ותוכנית עבודה לכל דייר/ה.

מבחינת "הבית של רונית" זו לא רק דירת מגורים – זה החיים.

ניהול הדירה נעשה מתוך מחויבות ללוות את הדיירים במסע לחיים איכותיים עבור עצמם, לקולם של הדיירים יש משמעות ומשקל והם שותפים מלאים להחלטות בנוגע לאיך יראו חייהם בדירה.

בדירה קיימות תוכניות הדרכה המובילות את הדיירים בתהליכים לעצמאות מרבית, לקיחת אחריות בכל תחומי חייהם, בנייה ואחזקה פעילה בתחום החברתי, תעסוקה מתאימה וראויה, ערכי משפחה וקידום אישי. התוכניות מיושמות על ידי צוות בכיר ומומחה, המוכשר ומפוקח לאורך כל השנה ומותאמות לצרכים של הדיירים, בהתאם ללוח הזמנים שלהם.

התכניות מקדמות אורח חיים בריא: תזונה מותאמת אישית ובריאה, אימוני כושר, טיפוח אישי, תזונה בריאה ועוד.

הדירה מנוהלת בדגש חברתי, בחירה משותפת של הדיירים, תהליך ליווי טרום-כניסה לדירה, הדרכה בדגש על יחסי שותפים המכבדים שותפות מלאה בדירה לצד פרטיות ואינדיבידואליות של כל דייר/ת. לכל דייר/ת חדר פרטי המעוצב לפי טעמו ורצונו.

 

הדיירים מקבלים פעילויות חברתיות במרכז "הבית של רונית" בכפר סבא, כמו קבוצות חברתיות, חוגים שונים, טיולים, קורסים וסדנאות ועוד…

אחרי שנתיים של פעילות מוצלחת של דירת הפיילוט, הוכר מודל הדיור על ידי משרד הרווחה, מה שמאפשר מימון של משרד הרווחה, הועדה לדירה של תקציב חודשי לכיסוי עלויות הדירה, כולל שכ"ד מיסים ועוד, פיקוח של משרד הרווחה, וגם תהליך מעבר מסודר ממסגרת אחרת לדירת החלומות הבאה.

הפרויקט נבנה בשיתוף קבוצת רמות – חברה וותיקה ואיכותית העוסקת בניהול דירות, מרכזי טיפול ותעסוקה לאוכלוסייה המיוחדת.

החיבור בין "הבית של רונית" ו"קבוצת רמות" הוא בראש ובראשונה חיבור בין אנשים, עם חזון ותפיסת עולם דומים ומטרת הארגונים היא להרחיב את השירותים למען שיפור איכות חייהם של לקוחותינו המיוחדים.

מומלץ לבדוק ולבחון את כל האפשרויות לפני שמגיעים לרגע המכריע שבו האדם המיוחד ומשפחתו מרגישים בשלים לתהליך של היציאה מהבית. אנשים שונים מתאימים למסגרות שונות, אך חשוב לזכור שהיום המערכת והמחקרים התומכים בהם מראים שיותר ויותר אנשים חווים שיפור עצום ביכולות ובאיכות החיים דווקא במסגרות הקהילתיות, ובגלל שמדובר באנשים שונים עם צרכים שונים, מסגרות הדיור גם הן צריכות להציע פרסונליזציה של צרכי המתגוררים בהן. מסגרת בקהילה המעודדת שילוב בקהילה – חברתית ותעסוקתית יכולה להתאים אם מתווכים אותה ותומכים בה נכון.

מסגרת דיור אינה רק ארבע קירות, בשביל האדם המיוחד היא הזדמנות להתפתחות אישית וחברתית, והתנסות "על רטוב" בחיים עצמאיים והגדלת תחושת המסוגלות העצמית שלו.

לא רק אומנות

אמנות שימושית היא דרך באומנות המביאה את האסתטיקה והצד אומנותי לא רק לקירות המוזיאון, אלא לדברים שאנחנו משתמשים בהם ביום-יום שלנו.

בניגוד ל"אומנות יפה" שכל מטרתה הוא האומנות והיופי שהיא נותנת, אומנות שימושית לוקחת את הסביבה שלנו הפיזית והופכת אותה לאומנות.

איזה דברים נכללים תחת אומנות שימושית – כל דבר שאפשר לקשט ולעצב – החל מרהיטים מעוצבים באופן ייחודי, כלי אוכל, יודאיקה היא אומנות שימושית לכלי קודש יהודיים, ועד עיצוב של מעמד העטים והעפרונות על השולחן שלכם, יצירת מסגרות לתמונות בבית, תכשיטים, צעצועים, אופנה ועוד.

 

היתרון הגדול של אומנות שימושית היא בכך שהיא מביאה את הטכניקות וההשראה של האומנות מצד אחד, ומצד שני מייצרת משהו שגם משמש אותנו, ובכך היא פרקטית מצד אחד, ומהצד השני מביאה את האומנות לכל רגע בחיים שלנו.

מקצועות רבים תחת מטריית האומנות השימושית: עיצוב אופנה, תכשיטנות, עיצוב גרפי, ועוד. אפילו פוסטרים של סרטים בקולנוע הם בעצם אומנות שימושית.

 

האומנות השימושית מתחברת לטרנד נוסף שכבש את העולם והוא ה DIY – עשה זאת בעצמך. אנשים רבים מחפשים להביע עצמם דרך יצירה של מוצרים באופן עצמאי בבית ועל ידי כך להביא את טעמם האישי ולהקיף את עצמם בדברים שמבטאים את אישיותם. אנשים לומדים איך לעשות בעצמם כמעט כל דבר שהם רוצים.

 

היתרון של האמנות השימושית ו"עשה זאת בעצמך" הוא פיתוח היכולות והמיומנויות של עשיית דברים בעצמך ולימוד של טכניקות באומנות, וכמובן הבונוס הגדול – מכל שיעור כזה אתה יוצא עם מוצר שמיש ביד, שתוכל להנות מהשימוש בו ביום יום שלך או לתת אותו כמתנה אישית ומלאת כוונה לאחר.

 

אצלנו בבית של רונית, החלטנו לאמץ תחומים כאלה מתוך חשיבה שהיתרונות הייחודיים שלהם יכולים לעזור לחברים במרכז לפתח את הדימיון, את היצירתיות, ובעיקר את היכולת לעשות דברים בשביל עצמם, להביע את עצמם ולצאת עם תוצרים ייחודיים לשימושם האישי, ובכך להגדיל את היכולת שלהם לעשות דברים בשביל עצמם ולחזק את תחושת המסוגלות העצמית שלהם.

 

חמדה נתן, מדריכת חוג אומנות, פותחת את הדלת לעולם חדש, מרתק, וממלא בסיפוק של אומנות שימושית.

לפרטים ורישום לחוג אומנות שימושית – 09-7442376

מרגישים קרוב – גם מרחוק

בכל סוף שנת פעילות, בדרך כלל בסוף חודש יולי, חוגגים בבית של רונית את פסטיבל "אקומוגלי". הפסטיבל, שנחגג כבר 11 שנים ברציפות הוא מחווה להראל (מוגלי) ברלין ז"ל, אחד מראשוני מקימי חזון הבית, שהלך לעולמו לפני 11 שנים. מוגלי היה אחד מהאנשים שרוחם ותפיסת עולמם עדיין נמצאים איתנו בכל צעד שאנחנו עושים. הפסטיבל מסכם שנת פעילות ומעניק במה לפרוייקטים שנתיים של החברים במרכז ומשתתפים בו קהילת הבית, ראשי ערים, צוותי רווחה, ידידי הארגון ואורחים רבים.

הפסטיבל הוא הפלטפורמה השנתית לכולנו להיפגש ולחלוק יחד שנה של עשייה משותפת ומיוחדת.

אבל השנה הכול שונה.

היה ברור שגם הפסטיבל צריך להתקיים בצורה המתאימה להיום, כי הקורונה… עם זאת, היה ברור שלא נוותר עליו בשום אופן, אלא נחפש את הדרך היצירתית והטובה ביותר לקיימו.

לי-אור סלע, מפיקת הפסטיבל:

אנחנו בדרך כלל מתחילים את העבודה על הפסטיבל לפחות חודשיים לפני. השנה התלבטנו רבות איך לקיים אותו, לא ידענו אם יהיה סגר או הגבלות ולכן החלטנו שלאור המציאות המשתנה הפיתרון של הזום יתאים לכל מצב.

רצינו שהפסטיבל בזום יהיה דומה לפסטיבל שקורה על הבמה, לכן ברגע שהחלטנו שהוא הופך לסרט שיוקרן, יצרנו קשר עם החוגים השונים והנחנו את מקהלת קולית, חוג דרמה וחוג קולנוע שיכינו קטעים ושירים שתואמים את רוח התקופה, כאילו הם הולכים להופיע על הבמה מול קהל.

ואז התחלנו לבנות לוחות זמנים של יום הצילומים, בו כל קבוצה הגיעה בשעה שונה כדי לצלם את הקטעים.

אין ספק שלהכין פסטיבל שהוא בעצם סרט, וכולו מצולם מראש, זו לא עבודה קלה, אבל מתברר שיש לו גם יתרונות

"אחד היתרונות של הצילום היה שהם התקיימו לאורך יום שלם באולם ממוזג לעומת אירוע באוויר הפתוח שבו ההקמות מתקיימות בבוקר תחת השמש היוקדת.

הפסטיבל נערך בדרך כלל בפארק בכפר סבא, והוא אכן קורה באוויר הפתוח, על מרחבי דשא, וקרוב לטבע. פסטיבל כזה משקף גם את מי שהיה מוגלי שלנו, וגם את תפיסת העולם שלנו, שהקרבה לאדמה ולטבע הם כוח מרפא. אבל, שוב, זמנים מיוחדים דורשים אמצעים מיוחדים, ואפשר להנות גם מהשהיה במזגן של האולם.

לי-אור מוסיפה עוד על ההפקה:

"הקטעים, השירים והיצירות היו נהדרים השנה כך שאני מרוצה מהתוצאה הסופית של הפסטיבל שבאה לידי ביטוי בסרט שיצרנו. היו הרבה רגעים מצחיקים, מרגשים וכייפים לא רק בפסטיבל עצמו אלא לאורך כל תהליך ההכנה שלו.

אבל זה שהכול עבר חלק, הוא לא מובן מאליו:

"הכי חששנו שהשידור לא יעבור טוב בזום, עשינו כמה וכמה בדיקות טכניות וחזרות ולצערנו בזמן אמת הזום לא שידר טוב את הסרט. זה היה מתסכל כי לא הייתה לנו שליטה על זה. בסופו של דבר ההפקה וההכנות והסרט היו נפלאים ונהדרים, והיינו מאוד מרוצים, בשידור עצמו היו קצת אתגרים והמפגש עם החברים דרך הזום, הוא בכל זאת לא מפגש פנים אל פנים, עם כל האווירה שיש בפסטיבל כשעושים אותו בעולם האמיתי. אבל אם צריך לסכם,  היה ממש מהנה להפיק פסטיבל כסרט. כל המשתתפים והמשתתפות מאוד מקצועיים, כולם נרתמו ונתנו מאה אחוז מעצמם. היתרון העיקרי היה תנאי הצילום באולם נוח וממזוג, החיסרון היה שלא הרגשנו את הקהל והאהבה הגדולה שאפשר להרגיש על במה".

 

מלחמת העצמאות המיוחדת שלנו

על עצמאות ותפיסת העצמאות אצל אנשים מיוחדים, אפוטרופוסים וצוותים מטפלים –

 

אחד הדברים שמעסיקים אנשים מיוחדים רוב הזמן הוא נושא העצמאות. גם המטפלים והאפוטרופוסים שלהם עוסקים בנושא זה הרבה מאוד. אבל איך בעצם מגדירים עצמאות? מה הדברים שאנשים מיוחדים היו רוצים לקבל מהעצמאות, ואיך רואים את זה האנשים שמקיפים אותם? מה עוצר את העצמאות שלהם, והאם חיים עצמאיים באמת יעשו להם טוב?

 

במחקר הבא, רואיינו אנשים משלוש הקבוצות – אנשים עם צרכים מיוחדים, מטפלים ואפוטרופוסים בכל השאלות האלו. התוצאות מראות כמה דברים מעניינים –

תפיסת העצמאות – כתפיסה, עצמאות היא הגדרה מאוד מאוד רחבה, כל קבוצות המיקוד מסכימות על כך. ההגדרה יכולה לנוע החל מהידע איך לעשות דברים, היכולות לעשות אותם, ועד ההגדרה הפרקטית של לדעת לדאוג לעצמך. הרבה מהאנשים המיוחדים הגדירו עצמאות על ידי המושג "לעשות דברים לבד", אבל חלק ראו בעצמאות גם את היכולת לבקש עזרה כשצריך. חלק מהם ציינו כעצמאות גם ניהול לוח זמנים אישי, והאפוטרופוסים הדגישו כי עצמאות היא היכולת לשרטט גבולות לגבי מה אתה רוצה או לא רוצה, ומה שאתה יכול או לא יכול לעשות.

 

לגבי מהי רמת העצמאות שעליה מדברים, גם כאן היו פערים בין הדוברים בקבוצות המיקוד. הייתה הסכמה בין כל הקבוצות שאנשים מיוחדים יצטרכו תמיד איזה שהוא סוג של תמיכה ועזרה. כשהתבקשו לדעת מה הרמה שהם חושבים שהם צריכים, חלק מהנשאלים דיברו על פעולות של ניהול בית, היגיינה אישית או קניות, המטפלים והאפוטרופוסים דיברו גם על כך שרמת העצמאות של האנשים המיוחדים שהם בקשר איתם נמצאת כל הזמן בעליה, ועדיין, יש עוד הרבה מקום לגדילה בתחום הזה

 

כל שלוש הקבוצות במחקר הסכימו שאנשים מיוחדים רוצים להיות עצמאיים, בהגדרה של מה הם היו רוצים לעשות, עלתה התמה החוזרת על עצמה של הרצון לנהל חיים "נורמליים" כמו אנשים אחרים בני גילם, ולחיות באופן עצמאי מחוץ לבית. אצל האנשים המיוחדים תחושת הנורמליות הייתה קשורה בדברים פרקטיים כמו רישיון נהיגה, שליטה טובה יותר ברגשות שלהם, ועבודה קבועה בה יוכלו לעבוד באופן עצמאי. מהצד השני, חלק מהצוותים הטיפוליים טענו שיש להם גם לקוחות שאינם מעוניינים בעצמאות ושנוח להם שיש מי שמטפל בהם.

 

אז מה חוסם אנשים מיוחדים מלהיות עצמאיים?

כולם מסכימים שחוסר זמן של הצוות המטפל הוא אחד המחסומים העיקריים לעצמאות האנשים המיוחדים. כשלצוות אין זמן, הם עושים דברים במקום המטופלים שלהם, כדי לזרז עניינים, מצד שני אם יהיה להם עוד זמן, הם יוכלו ללמד את האנשים המיוחדים כישורים חדשים, ויוכלו לתת להם את הזמן שצריך כדי להתנסות ולתרגל את המיומנויות האלו.

האפוטרופוסים העלו חסם נוסף והוא שלצוות הטיפולי הרבה פעמים אין את ההכשרה המתאימה או הכישורים להדריך את האנשים המיוחדים, וגם שהתחלופה של הצוות הטיפולי גדולה ולא מאפשרת למידה לאורך זמן.

אנשי הצוות הטיפולי מהצד השני הזכירו את החשש שלהם מכך שאם יאפשרו לאנשים המיוחדים לעשות דברים באופן עצמאי משהו ישתבש ולכן הם לוקחים על עצמם לעשות את הדברים.

 

עוד חסם שהוזכר על ידי הצוותים הטיפוליים הוא המשפחה. לטענתם למשפחה יש נטייה לטפל בדברים שהאדם המיוחד היה יכול לטפל בהם בעצמו, ומתוך הגנת יתר, ובכך הם לא מאפשרים לו לעשות דברים באופן עצמאי.

האנשים המיוחדים הזכירו בתור חסמים בעיקר קשיים רגשיים כמו חרדה, דיכאון או בעיות בריכוז שמונעות מהם להיות עצמאיים יותר, ובנוסף הם דיברו על סיטואציות ספציפיות שבהן קשה להם יותר לתפקד באופן עצמאי כמו למשל תקופות לחוצות שיש בהן הרבה שינויים, מה שגורם להצפה רגשית ומקשה על התפקוד שלהם.

 

כדי להתגבר על החסמים הסכימו כולם על כמה צעדים –

  1. אדם מיוחד צריך יותר זמן ותמיכה עם הצוותים המטפלים כדי שיוכלו לאפשר לו ולהדריך אותו לכישורים עצמאיים, ולייצר יותר הזדמנויות לתרגול המיומנויות
  2. תקשורת בין הגורמים השונים – האפוטרופוסים, המטפלים, המשפחה והאדם עצמו צריכים לדבר בשפה אחידה, להסכים על מתווה עבודה ועל המטרות שלהם, וזאת כדי לגבש חזית אחידה בדרך לעצמאות של האדם המיוחד ובתמיכת כל הצדדים. המטפלים והאפוטרופוסים אמרו שחייבים ליישר קו עם המשפחה על הגישה ועל הדרך שבה ינחו את האדם המיוחד לעצמאות כדי שלא ידברו בקולות שונים ויסכלו את תהליך ההתפתחות והצמיחה.
  3. הצוותים והאפוטרופוסים טענו שיש צורך בתוכנית תפורה אישית ואינדיבידואלית המפרטת צעד צעד את התהליך לכל אדם מיוחד בפני עצמו על פי הצרכים והיכולות שלו. תוכנית כזאת צריכה לקחת בחשבון גם מטרות, תחומי עניין, רמת תפקוד ומהירות הלמידה השונים אצל כל אחד מהאנשים.
  4. וכמובן הדרכת הצוותים המטפלים לידע וכישורים שיאפשרו להם לתמוך בתהליך כזה.

 

 

אז מה היתרונות והחסרונות בעצמאות כזאת?

כיתרונות ציינו כולם את הבטחון העצמי ותחושת גאווה, ואיתה גם מצב רוח טוב יותר. בנוסף הזכירו גם הזדמנויות רבות יותר לקבלת החלטות, אבל חלק מהאנשים המיוחדים אמרו שלא הרבה ישתנה בחייהם אם העצמאות גדלה.

הצוותים המטפלים ראו ביכולות העצמאיות הזדמנות בשבילם להיות עסוקים פחות בעזרה מעשית-תפעולית, מה שיפנה להם זמן למגע אישי יותר עם המטופלים ותמיכה ריגשית.

 

מהצד השני החסרונות שהקבוצות ראו בעצמאות גדלה הם חשש אצל האנשים המיוחדים עצמם מבדידות, והצורך לפתור בעיות לבדם, בעוד הצוותים והאפוטרופוסים ראו סיכון בכך שאנשים עצמאיים יותר, הם אנשים חופשיים יותר המעורבים יותר בקהילה שם הם יכולים להיות חשופים להשפעות וגורמים שליליים ללא פיקוח, כמו למשל סמים, וכן העלו חשש של גריית יתר של האדם המיוחד ודרישות גבוהות מדי מהסביבה שלו שאין ביכולתו לעמוד בהן, מה שיכול להביא לתסכול ואגרסיות.

אני ואתה, נשנה את העולם

קהילת האנשים עם הצרכים המיוחדים היא קהילה שקולה אינו נשמע בחברה. בדרך כלל אחרים דואגים להשמיע את קולם של אנשים עם צרכים מיוחדים. אנחנו בבית של רונית מרגישים שהגיע הזמן לשנות את מעמדם בחברה ולהוביל אותם להשמיע את קולם הייחודי.

אחרי שנים של התפתחות אישית, החלטנו להקים קבוצת עבודה שבה החברים בבית של רונית יובילו לשינוי בחברה. קבוצת העבודה תיקרא: "אני ואתה נשנה את העולם" בהנחייתה של ליטל שקרוקה.

הקבוצה תגבש במהלך השנה חבורה של אקטיביסטים עם צרכים מיוחדים במטרה להשפיע על התפיסות הקיימות בחברה כלפי הקהילה שלהם.  

חברי הקבוצה יילמדו על שינוי חברתי, ובהמשך, באמצעות כלים יצירתיים כמו פוטו-וויס (עבודה דרך צילום החווייה והחלום של החברים), משחקים ויצירה ועוד – דרכם נזהה צורך משותף ואמירה חברתית משותפת-, כדי לבנות יחד תוכנית פעולה לצאת, להשמיע א קולם וליצור שינוי בעולם.

 

זהו התהליך שיהיה רגיש לקצב הנכון לקבוצה ומותאם ליכולות המגוונות של המשתתפים. בנוסף, לאורך השנה יצלמו ויתעדו החברים את התהליך שהם עוברים, את התחושות והמחשבות האישיות שלהם ואת הדרך הקבוצתית. מהחומרים האלו ניצור יחד סרט דוקומנטרי על מנת שמגוון רחב של אנשים יוכלו להיחשף  לעשייה ולאמירה.

 

ליטל, המנחה של הקבוצה מספרת על קבוצת העבודה:  

"אני ואתה נשנה את העולם" היא קבוצה שפועלת ביחד בשביל לשנות את העולם. טוב, לא את כל העולם אבל את החברה פה בארץ.  קבוצה שביחד יוצרת וחולמת על עתיד טוב יותר לאנשים עם  צרכים מיוחדים ופועלת ביחד כדי  שזה יקרה.

ביחד – נצלם, ניצור ונבנה חלום משותף אותו אנו רוצים לקדם במציאות חיינו, ונעשה את זה! המטרה היא לעשות שינוי בחברה, להגיד לעולם מה שחשוב לנו להגיד. החברה צריכה, יכולה וכדאי לה להסתכל בעיניים קצת שונות כלפי אנשים עם צרכים מיוחדים, ואנחנו נמצא את הדרך כדי שזה יקרה. נשמיע ונבטא בקול את מה שחשוב לנו וביחד – נשנה את העולם.  ניפגש עם אנשים שונים, נכתוב כתבות, נייצר סרט ביחד, נלך לכנסת – ונעשה כל דבר שנחליט עליו כדי לשנות את המציאות.

הרעיון להקמת הקבוצה הגיע מתוך הכרות עם החברים ב"בית של רונית". אני פוגשת בדעות מעניינות, בעושר גדול ובדברים כל כך יפים וחשובים. אבל אנשים שלא נפגשים עם הקהילה שלנו לא מכירים את היופי הזה. לא נפגשים ושומעים, וחבל. 

יש בחברה הישראלית דברים שקורים שהם לא הוגנים כלפי אנשים עם צרכים מיוחדים, ואלו דברים שצריכים ויכולים להשתנות. אנחנו, בתור קהילה חזקה ומגובשת ב"בית של רונית", יכולים לשנות אותם. 

אחת השיטות להגיד את האמירה החברתית החשובה, היא דרך צילום, אז איך עושים את זה? 

קודם כל מסתובבים ומצלמים את החוויה שלי בעולם.  דרך הצילום נראה את התחושות והחוויות שלנו, ואיך אנחנו רוצים שהדברים יהיו.

החברים ב"בית של רונית" משתתפים הרבה שנים בקבוצות חברתיות ויש להם מודעות חברתית גבוהה ויכולת ביטוי שפיתחו לאורך השנים. קיימים אנשים עם צרכים מיוחדים שלא רכשו את הכלים להתבטא ולבטא את הצרכים והאמירות שלהם. הקהילה שלנו תייצג קהילה שלמה של אנשים שאין להם את כל הכלים והיכולות האלו, ובעיקר אין להם את הביחד שיש אצלנו, המהווה כוח ואומץ לקום ולהשמיע את קולם. יש המון כוח באמירה משותפת של קבוצה ולא של בודדים.

אני רואה בקבוצה זו הזדמנות להשפיע על החיים והחוויה בעולם של הרבה אנשים. 

יש המון סיפורים על קבוצות שביחד יצאו ואמרו את מה שחשוב להם להגיד דרשו צדק ושוויון וקיבלו.

עכשיו תורנו. מוזמנים להצטרף.

דיכאון הוא לא רק כימיה –

העיתונאי ג'ון הארי סבל מדיכאון משנות העשרה לחייו, אבל בניגוד לרופאים שלו, הוא הגיע למסקנה שהסיבות לדיכאון וכך גם הטיפול בו, הם לאו דווקא ביולוגיים. התרופות, לדעתו, אף שהן מסייעות לחלק מהאנשים, הן לא הפתרון היחיד לצאת מהדיכאון.

הגישה של הארי טוענת, כי יש מספר צרכים בסיסיים שאם הם לא מסופקים באופן נכון, הם מובילים לדיכאון, ושינוי בהם, ובאורח החיים של האדם, יכול לעשות את ההבדל והטיפול.

הארי שסבל מדיכאון רוב חייו, היה מטופל בתרופות. לדעתו תרופות הן פתרון טוב משום שהן מאזנות את המצב הכימי במח המוביל לדיכאון, אבל חוסר האיזון הכימי יכול לנבוע גם מדברים הקשורים לאורח החיים שלנו ויש לנו שליטה עליהם. אחרי שהארי העלה את מינוני התרופות עד למקסימום והן הפסיקו לעזור לו, יצא הארי למסע שבו דיבר עם המומחים המובילים בעולם כדי להבין את הסוד של מי שהצליחו להתגבר על דיכאון.

הארי גילה במסע שלו 9 סיבות שונות לדיכאון וחרדה, שבאות הרבה פעמים יחד.

הסיבות הראשונות הן באמת ביולוגיות, אבל בטיפול נכון ניתן לדעתו להתגבר גם על הנטייה הגנטית לדיכאון.

יתר הסיבות הן סיבות שצריך פשוט להעלים אותן ולהילחם בהן, לדוגמא: בדידות, תחושת חוסר שליטה בעבודה, או חוסר ביציאה לטבע. הדרך להילחם בתופעות האלו אינה כדורים, אלא טיפוח של קשרים חברתיים, החלפה של מקום עבודה, או יציאה יזומה תכופה יותר לחיק הטבע.

 

הצרכים האלו, שצריכים להתקיים ולהיות מסופקים כדי להימנע מדיכאון הם צרכים פסיכולוגיים בסיסיים בעיני הארי. כמו שאדם צריך אוכל, שינה, מים, הוא צריך גם משמעות בחייו, תחושה של שליטה, או הרגשת שייכות. אלו צרכים פיזיים שאדם חייב כדי להתקיים, ואלו צרכים פסיכולוגיים שהוא חייב ובלעדיהם הקיום שלו בסכנה.

 

הארי מדבר על האבסורד ההיסטורי שכאשר לאדם היו קשיים להשיג את הצרכים הפיזיים כמו מזון או מחסה, הצרכים הפסיכולוגיים דווקא היו מלאים כמו המשפחה, השבט, מסגרות חברתיות חזקות כמו הכפר, או משמעות שמגיעה מחיים דתיים. היום, בעולם המערבי, כשהצרכים הפיזיים קלים להשגה וקיימים כמעט לכולם, דווקא הצרכים הפסיכולוגים הפכו למצרך נדיר כאשר החברה הפכה חילונית יותר, אינדיווידואליסטית יותר וקהילתית פחות, והמשפחה הולכת וקטנה.

את החשיבות של המשמעות בחיים, הארי מספר דרך סיפור על רופאים ויאטנמים שאמרו שלהם יש תרופה לדיכאון – פרה. הסיפור הוא על מגדל אורז שאיבד את רגלו, ולא יכול היה להמשיך לעבוד בשדות האורז, ובעקבות המצב, כשהוא ללא תעסוקה, פרנסה, משמעות ושליטה בחייו, נכנס לדיכאון ולא הסכים לצאת מהמיטה. הרופאים החליטו לעשות לו "הסבה מקצועית" קנו לו פרה, והפכו אותו לרפתן. לאחר זמן קצר, הדיכאון נעלם.

 

הארי מציין שני גורמים מרכזיים לדיכאון: הגורם הראשון – בדידות שאותה ניתן לפתור בהקמת קהילות וקבוצות חברתיות, המייצרות אינטראקציה, מטרה ומשמעות באמצעות בניית פרויקטים שחשובים לחברי הקבוצה, ונותנים להם תעסוקה ומשמעות ביחד ובכך ממגרים את הדיכאון.

הגורם השני הוא תרבות הצריכה המערבית שנותנת את התחושה השקרית שכסף-רכוש-מעמד ורושם הם המפתח לאושר, ואחרי שאדם משקיע ומשיג אותם הוא מגלה שהם לא כאלו. אין פה יציאה נגד צריכה וחיים נוחים, רק המלצה לזכור שאלו הם חיים נוחים, לא מאושרים דווקא. לתת ממד רוחני לדברים חומריים, היא טעות שמובילה לדיכאון.

במחקר שהארי מדווח עליו, רק עצם השיח על הרגעים בחיים של צעירים ובוגרים שגרמו להם לתחושת מטרה ומשמעות, ואיך אפשר להגדיל את כמות הרגעים האלו, כבר עשו שינוי בערכים של האנשים, והרחיקו אותם מהדברים שגרמו לדיכאון, כמו רכישה של דברים, פרסום ברשתות החברתיות כדי לחכות לפידבק וכו'.

 

על פי הארי הדיכאון פעמים רבות מקורו מבחוץ, מהדרך שבה אנחנו חיים, ואם רק נקשיב לעצמנו ונעשה את השינוי הדרוש, נוכל לצאת מהדיכאון. התיקון אינו שלנו, אלא של הדרך שבה אנחנו חיים את החיים.

 

 

רישום לשנת תש"פ – תשפ"א ב"בית של רונית"

אין ספק שאנו בתקופה מוזרה ומיוחדת במינה בכל המובנים – תקופת הקורונה מביאה לפתחנו לא מעט דברים טובים, מעבר לכל הבלבול, אי הוודאות, החרדה הקיומית והסבל האנושי. 

גילינו כמה אנחנו חזקים וגמישים ומסוגלים להיות ביחד גם מרחוק, כמה המקום הזה חשוב לכולנו ואיזה חלק גדול הוא ממלא בחיים של כולנו. אין ספק שזה בזכות הבסיס האיתן והחזק שבנינו יחד.

עם כוחות מחוברים ותקווה גדולה, אנו יוצאים לשנת פעילות נוספת – שימו לב לשינויים שעשינו בגלל הקורונה במרחבי העבודה ואופן הפעילויות, חוגים חדשים צמחו ופעילויות אהובות כמו נסיעות לחו"ל ומסיבות יחכו כשהקורונה תעזוב אותנו. עם זאת, נצא לטיולי בוטיק מהממים בארץ…

צפויים לנו עוד ימים מורכבים ומאתגרים, ואנו בטוחים שלא משנה מה יהיה, נעבור את זה ביחד, ונמצא את הדרך שלנו להמשיך להיפגש ולשמור על קהילת הבית. 

השנה נחגוג את פסטיבל אקומוגלי השנתי שלנו בצורה וירטואלית ובהפקה מיוחדת, פסטיבל ללא קהל. זה יקרה ביום חמישי, 17/9, בשעה 19:30. בבקשה, שמרו את התאריך ביומנכם. ניפגש כולנו במשדר מיוחד דרך הזום. תשלח הזמנה מסודרת.

השנה נקדם פתיחת דירות נוספות בגישה אלטרנטיבית בניהול "הבית של רונית" ובליווי תעסוקתי – בהתאם לגישה הייחודית שלנו – המעוניינים מוזמנים לפנות למשרד לקבלת פרטים.

בהזדמנות חגיגית זו – זר של מילות אהבה ותודה לצוות שלנו. אין מילים לתאר את המסירות, הגמישות ואת הלב הרחב של כולם שממשיך ללוות את החברים והמשפחות. אין כמוכם בעולם!

ועכשיו – לשנת הפעילות הבאה – מצורף פירוט הפעילויות והחוגים החדשים:

⏺לחברים קיימים, ההרשמה לשנת הפעילות הבאה מתחדשת באופן אוטומטי – נא להסדיר רק תנאי תשלום.

⏺למי שמעוניין בשינוי, נא לפנות למשרד ולעדכן.

⏺ כל הפעילויות שלנו, עד להודעה חדשה, מתקיימות תחת הוראות משרד הבריאות בנוגע למס. אנשים, שמירת מרחק, מסיכות, מדידת חום וחיטוי. נמשיך לעקוב אחר ההנחיות ונעבוד בהתאם.

שמרו על מרחק פיזי, אבל קרבה גדולה בלב,

באהבה

הבית של רונית

תנועה וצבעים – איך עושים נפלאות עם כל החושים

בין כל החוגים המיוחדים שיש לנו בולט חוג אחד מיוחד – תנועה בצבעים עם טל זהר.

החוג מבוסס על שיטה תנועתית ייחודית בשם תדרים בתנועה שפותחה על ידי רוית יסעור ועברה התאמה לעבודה עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים אצלנו במרכז על ידי המנחה טל זהר. השיטה מחברת בין התנועה שלנו, לבין הצבעים השונים שלכל אחד מהם איכויות אחרות והם קשורים לאלמנטים שונים – למשל האדום קשור לאדמה, אש, אומץ לב והוצאה לפועל, הירוק לעומתו מחובר לאוויר, קלילות וצמיחה.

לכל אחד מהצבעים מוזיקה מתאימה המשקפת את מה שהוא משדר, ואת האיכויות העומדות מאחוריו.

ומה עושים עם כל המידע הזה? רוקדים.

ומה עושים בחוג?

"אחרי שהחברים למדו את כל הצבעים" ומה עומד מאחורי כל אחד מהם, והכירו אותם היטב, "מספרת טל, מנחת החוג", אני מחברת לכל צבע מוזיקה, ואז אנחנו רוקדים יחד. הריקוד הוא ריקוד חופשי או ריקוד לפי הנחיה, ולאורך כל המפגש אנחנו ממשיכים בלמידה וחידוד, ומגבירים מודעות לנושאים שונים."

"חלק מהמוזיקה היא ללא מילים, והיא פחות מוכרת, וכך החברים נחשפים לצלילים חדשים, לסגנונות שונים ואחרים, וחלק מהשירים הם שירים מוכרים. אני מקפידה שהשירים עם המילים יהיו לפחות בשתי שפות שונות, לפעמים יותר, כדי לחשוף אותם גם לשפות אחרות ואיך הן באות לידי ביטוי במוזיקה.

בדרך כלל יש לכל מפגש נושא, והמוסיקה מותאמת אליו. למשל, היו לנו נושאים כמו רגשות. דיברנו על שמחה ועצב, אהבה, שחרור, והיו נושאים אחרים כמו שלום, חלומות, משפחה, מים. אנחנו מתייחסים גם ללוח השנה, והחגים למשל הם גם נושא, היו נושאים שקשורים ישירות למה שאנחנו עושים כמו מוסיקה וריקודים מהעולם. לפעמים אני משלבת בלמידה ובחוג גם חפצים שעוזרים כמו חישוקים, בדים, צעיפים צבעוניים, בלונים וכד', ובכל מפגש אני מאפשרת לחבר אחד לבחור את שיר הפתיחה או הסיום של החוג."

טל עצמה הגיעה לתחום של תנועה בצבעים מתוך אהבת הריקוד "ריקוד זה הדבר הכי אהוב עלי בעולם. מאז ומתמיד רקדתי. כילדה רקדתי כל יום – בלט, ריקודי עם, ריקודים מכל הסוגים. בהמשך ניסיתי שיטות שונות של עבודה תנועתית וכשנחשפתי לעולם המודעות העצמית לפני 20 שנה התחלתי לחבר בין שני התחומים. 

כבר שנים רבות שאני תרפיסטית ועובדת בגישות המתמקדות בגוף ככלי לריפוי ובאינטגרציה בינו לבין שאר האינטליגנציות. בשנים האחרונות אני גם מנחת קבוצות בגישה אינטגרטיבית.

על העבודה ב"בית של רונית" טל אומרת: "הקבוצה התגבשה במהלך השנה. חגגנו יחד חגים וימי הולדת באמצעות הריקוד, אנחנו מתמודדים עם אתגרי הקורונה, רוקדים עם מסכות, מסייעים אחד לשני להתגבר על משברים, לפעמים מישהו מגיע עם מצב רוח רע ועוזרים לו לעבור את זה ולשפר, לשחרר. הרבה פעמים נכנסים מוטרדים עצובים או עצבניים ויוצאים שמחים ומשוחררים. היו שיחות תוך כדי ריקוד בהן החברים שתפו שהתנועה מרגיעה אותם ושהזמן הזה הוא שעה של שקט ושפיות, ניתוק מכל הרעש בחיים שלהם. זמן איכות עבור עצמם…"

אז נכון שהריקוד בצבעים כולל הרבה מאוד ריקוד, אבל תנועה בצבעים מתאים לכל אחד, לא רק למי שיש לו רקע או כשרון בריקוד, מה שכן צריך, אומרת טל, זה להיות מחובר לגוף ולתנועה באופן כללי, אחרת קצת קשה יותר בהתחלה, וזה יכול ליצור התנגדות.

עוד משהו שצריך שיהיה הוא מידה מסוימת של נכונות ופתיחות להתנסות במשהו קצת אחר ורצון ללמוד ולהתנסות. זה לא עוד חוג שבו יושבים ועושים דברים, יש פה למידה מתמשכת, יש פה חיבור לאינטואיציות, לתחושות ורגשות, וצריך סקרנות, ויכולת לצאת מהמסגרת המוכרת.

ומה החוג הזה נותן לחברים בסופו של דבר?

טל אומרת שהיא רואה התמסרות גדולה יותר של החברים מאז תחילת החוג, שיתוף פעולה והבנה גבוהים יותר. היא מרגישה שהם התקדמו מאוד ביכולת שלהם לשחרר ולפרוק ולהתנסות בתנועה חופשית, משהו שלרוב האנשים מאוד קשה בהתחלה.

"אני מרגישה שהם מסוגלים יותר להיכנס פנימה לעבודה ללא מילים. צורות ביטוי לא מילוליות חשובות מאוד לכל אדם, בטח לאדם בעל צרכים מיוחדים, ובטח למי שההתבטאות המילולית יותר מורכבת לו. אני רואה שהם מוכנים להתנסות ולחפש תנועות חדשות, מחוברים יותר לגוף, לרגשות ולתחושות שלהם. מזהים לבד את ה"צבע ", התדר של המוסיקה ואת האיכויות." 

טל אומרת שחלקם התקדמו כל כך שממש הפנימו את מפת הצבעים, והיא חלק מהם עכשיו.

נכון שתנועה בצבעים היא גישה שעוזרת ומקדמת אנשים עם צרכים מיוחדים, אבל היא יכולה לעזור לכל אחד. אפשר להשתמש בגישה כאורח חיים וכמורת דרך בתהליכי חיזוק ושינוי שונים. 

כל תדר/צבע מסייע לנו בהתמודדות שונה בחיים: אתגרים, מערכות יחסים, קבלת האחר, מיומנויות חיים כמו תקשורת, עזרה בביצוע משימות, הרגעה והרפיה, שינוי דפוסים מעכבים ואמונות מגבילות, חיבור לשמחה, ביטחון והנאה, חיבור לפשטות ולטבע. הגישה מתאימה גם לעבודה רגשית עמוקה מאוד ותרפויטית. ניתן לעבוד על תהליך ריפוי, ניתן לעבוד עם ילדים, נוער מבוגרים וגיל הזהב.

אם אנחנו חושבים על זה, מה יכול לשמח את הלב של כל אחד יותר מאשר צבעוניות וריקוד, ואם בדרך גם עושים עבודה עצמית, נפתחים, ומתחברים לעצמנו, אין טוב מזה.

 

את החוג מדריכה עם טל שרון כהן הנהדרת, שמתנדבת אצלנו במרכז. תנועה בצבעים עם טל זהר

פעם בשבוע בימי שלישי ב"בית של רונית"

החל מספטמבר ב"בית של רונית"

שלוש ארבע לעבודה – למה זה כל כך קשה למיוחדים שלנו?

הזכות לעבודה יציבה על פי בחירה  אישית, וההזדמנות לקבל עבודה כזאת הן חלק מההצהרה על זכויות אדם, הן בגלל שמדובר בפקטורים שיש להם השפעה ישירה על זכויות כלכליות, והן משום השפעתן על המצב החברתי, הנפשי והבריאותי של האדם.

המאמר עוסק בנושא היכולת של אנשים עם צרכים מיוחדים למצוא ולהחזיק עבודה באופן יציב לאורך זמן, מדבר על הקושי שלהם לעשות זאת למרות שמדובר בזכות בסיסית. בעולם, אחוז האנשים עם צרכים מיוחדים שנמצאים במעגל העבודה קטן באופן משמעותי לעומת אנשים עם מחלות או מוגבלויות אחרות, וכמובן לעומת האוכלוסייה הכללית (בבריטניה – 23.9% לעומת 49.2% לעומת 80.9% בהתאמה), וזאת למרות חקיקה ופרקטיקות שהוצאו בנושא.

יתרה מכך, הרבה מהאנשים האלו מועסקים בתנאים גרועים, במפעלים מוגנים עם משכורות שלא ברור עד כמה הן בכלל חוקיות. פרקטיקת המפעלים המוגנים עומדת עכשיו לדיון בשל טענות לתנאים גרועים, ולסגרגציה שהיא מייצרת לאנשים המיוחדים.

אבל כשמדברים על השוק החופשי, צריך לבדוק את נושא יציבות העבודה שאנשים מיוחדים מגיעים אליה, כי למצוא עבודה זה חשוב, אבל חשוב יותר להחזיק בה לאורך זמן.

כדי למצוא עבודה ולהחזיק בה לאורך זמן, מרבית האנשים המיוחדים זקוקים לשירותי תמיכה – בחלקם ניתנים רק בשלב הראשוני של העבודה, ובחלקם לאורך כל הזמן שבו האדם המיוחד עובד במקום מסוים, ולא כולם מקבלים את השירות הזה. רק אחוז קטן באמת מוצאים עבודות בשוק החופשי, ומצליחים להחזיק בהם, ודווקא האנשים המתאימים ואלו שזקוקים לכך במיוחד, לא תמיד מקבלים את האפשרות להיכנס לעבודות בשוק החופשי.

עבודה יציבה בשוק החופשי מעניקה לאדם המיוחד הרבה יתרונות: בתחום ה well being שלו, בדימוי העצמי והיכולות העצמאיות בחיי היום יום, וגם בעבודה עצמה, בתוצרים וביכולות שהוא מגלה בעבודה.

מחקרים רבים בנושא השגת והחזקת עבודה של אנשים מיוחדים בשוק החופשי בודקים פרמטרים אישיים של האדם עצמו, ואינם בודקים את המחסומים שמציבה המערכת ובכך מונעת מהם להשתלב בעבודות בשוק החופשי.

במחקר הזה נעשתה בדיוק הבדיקה הזאת – חסמים מערכתיים וחברתיים שמונעים מאנשים מיוחדים להשתלב בשוק העבודה החופשי

נבדקו עובדים בשלושה סוגים של מקומות עבודה – העסקה פתוחה, העסקה מוגנת, והעסקה במיזמים חברתיים. נבדקו הדרך שבה העובדים חיפשו, מצאו תחזקו או שינו את התעסוקה שלהם. המחקר נעשה בראיונות של 51 משתתפים בגילאי 20-60.

על פי המחקר עלו כמה תמות בנושא חיפוש, מציאה ושמירה על מקום עבודה בשוק החופשי: הגדרה מצומצמת של חיפוש עבודה – העזרה והתמיכה שהם קיבלו לרוב התמצתה בלעזור להם לחפש מודעות דרושים ולא בלשפר ולעבוד על הכלים אותם יצטרכו כדי לקבל את העבודה בסופו של דבר ולהיות תחרותיים על המשרות. וכן לא עסקה בללמד אותם כיצד עליהם לפנות, להציג עצמם, להגיש קורות חיים ולתת את התמיכה הפיזית, כמו לבצע בשביל המועמד שיחות טלפון ולסייע באתגר המנטלי.

השירותים האלו אינם נותנים הכשרה מקצועית תוך כדי חיפוש העבודה, בניסיון לקבל משרות שהן מעל משרות הבסיס שלא מצריכות הכשרה, וגם אלו שמצאו עבודות בסופו של דבר דרך השירותים האלו, לא עבדו בעבודות שהם רצו, או שהתאימו להם בהכרח.

 

הנושא השני שעלה במחקר הוא גישה מזלזלת ומייאשת של השירותים המקצועיים ושל המעסיקים, בדרך כלל בהקשר של התפיסה שלהם את מגבלות האדם המיוחד או היכולת שלו להשלים את החלק האדמיניסטרטיבי של חיפוש העבודה. התפיסה הזאת של המעסיקים או אנשי הגיוס המקצועיים גרמה לייאוש בקרב האנשים המיוחדים כשחיפשו עבודה, והשפיעה על המשך חיפושי העבודה שלהם.

אחת הסיבות לתפיסה זו של מעסיקים ומגייסים היא האמונה, כי אנשים מיוחדים יכולים לבחור והם לא באמת חייבים לעבוד. זו גם הסיבה שהם מקבלים בקלות יחסית תקופות ארוכות של אבטלה בתוך קורות החיים שלהם.

תפיסה זו גורמת לחלק מהאנשים המיוחדים להתייאש וללכת לעבודה במפעלים מוגנים ולו כדי לא להישאר מחוץ לשוק העבודה לזמן ארוך מדי.

 

 

 

חסמים לשמירה על עבודה בשוק החופשי

האנשים המיוחדים שרואיינו למחקר דיברו על הקושי לשמור על מקום העבודה שלהם בשוק החופשי, כשרוב הסיבות ישבו על סטיגמות ואפליה, החל מתחושת חוסר הערכה כלפי העבודה שלהם ועד אפליה ברורה.

בחלק מהמקרים חוסר ההערכה היה מהקולגות, מה שיצר חיכוכים ובסופו של דבר עזיבה, ובחלק מהמקרים מדובר על תפקידים שלא היו מוערכים מספיק, או שהאדם המיוחד הרגיש שהם קטנים עליו, מה שהוריד את המוטיבציה שלו להישאר בתפקיד לאורך זמן.

אפליה מעודנת

הרבה מהאנשים המיוחדים במחקר הרגישו שבאופן מכוון לוקחים אותם בעיקר לעבודות שירות וקמעונאות,  תחומים שנתונים לשינויים רבים ואינם יציבים במהות שלהם עם חוזים קצרי מועד. בנוסף חלקם הרגישו שגם מתוך העובדים בתחומים האלו, הם מופלים בכך שהם הראשונים להיפגע ברגע שמגיעים השינויים.

אפליה ברורה 

נחקר אחד סיפר על האשמה בגניבה שלא היה אחראי לה. אמנם מדובר על מקרים נדירים, ועדיין עובדים עם צרכים מיוחדים יכולים להיות מושא לאפליה ברורה במקרים של "הפלת אשמה" על האדם המיוחד במקום העבודה כמטרה קלה.

לסיכום

בעקבות הבהרה של המחסומים המערכתיים הקיימים עבור אנשים מיוחדים כדי למצוא עבודה ולהישאר בה, קיימים כמה דברים שניתן לעשות כדי לשפר את המצב:

  • לשנות את הגישה של הגורמים המסייעים במציאת עבודה ובתמיכה באנשים מיוחדים בקבלה לעבודה, כך שיעזרו להם לדעת כיצד לחפש עבודה, ולהרחיב את היכולות המקצועיות שלהם
  • להבהיר לשירותי ההשמה ולמעסיקים את החשיבות שיש לתעסוקה של אנשים מיוחדים, כדי שיבינו שלא מדובר במשהו שולי בחייהם
  • לחנך את הקולגות, האדמיניסטרטורים והמנהלים של אנשים מיוחדים כדי שיחוו פחות התנהגות סטיגמתית ואפליה בעבודה

כל הדברים האלו צריכים לקרות באמצעות הנחיות וחקיקה ברמה אישית, ברמת הארגונים העוסקים בכך, וברמת המדינה.

יש לחשוב על פיתוח מדיניות מובנית שתתמוך באנשים מיוחדים ותעזור להם לשמור על מקום עבודתם, כמו תפקידים שיש להם פוטנציאל לקידום והתפתחות ומיועדים לאנשים כמוהם, תפקידים שיהיו מגוונים מספיק, ובכך יהפכו את מקומות העבודה האלו לקבועים יותר, או מבנים ותנאים אירגוניים היכולים לתמוך ביכולת התעסוקה של עובדים כאלו, להנגיש מידע על יחסי עבודה, איגודי עובדים וזכויות העובד.

דרך נוספת היא לאכוף דרישות על מעסיקים ושירותי השמה לאנשים מיוחדים למדדי הצלחה בתחום ההעסקה של אנשים מיוחדים, כמו מדדים שבודקים לא רק קבלה לעבודה, אלא גם השארות בה, מה שיוביל לליווי טוב יותר לאורך זמן, הדגשת החשיבות בהרחבת הידע על חיפוש עבודה והרחבת הידע המקצועי שלהם בכדי להרחיב את ההתאמה שלהם למגוון גדול ומגוון יותר יותר של משרות.

 

 

 

אנשים מיוחדים והקורונה – כל מה שצריך לדעת

אחד הדברים הקשים בתקופת הקורונה, היא העובדה שמדובר בוירוס חדש, שמייצר מחלה חדשה, ולמרות שעברה כמעט חצי שנה מאז התפרץ אל חיינו, עדיין יש דברים רבים שאנו לא יודעים עליו. המחקר על השפעתו על הבריאות ותחומי החיים של אוכלוסיות שונות נמצא בחיתולים, ועדיין יש כבר מסקנות וניירות עמדה מסודרים. אחד מהם הוא המחקר המביא את הקשר בין אנשים עם מוגבלות שכלית, ווירוס הקורונה החדש.

הסיכון לחלות בקוביד 19 –

אנשים מיוחדים נמצאים בסיכון גבוה יותר לחלות בקוביד 19 בגלל שהם בדרך כלל סובלים מבעיות פיזיות, נסיבות חברתיות ששונות מאנשים רגילים, וגם בגלל המגבלה בהבנת המצב וכיצד צריך לפעול בהתאם.

רבים מהאנשים המיוחדים, הם אנשים עם מחלות רקע, כולל מחלות לב, בעיות מטבוליות מולדות או בעיות נשימתיות, וזיהומים נשימתיים הם הגורם המוביל למוות אצל אנשים אלו. בנוסף, הם סובלים הרבה פעמים מעודף משקל שנחשב אף הוא לגורם סיכון.

מבחינה חברתית, הרבה מהם גרים במקומות שבהם חיים עוד אנשים, כמו הוסטלים, דירות שיש בהן 4-8 אנשים שמגיעים ממשפחות שונות, ולכן מייצרים באופן קבוע אינטראקציה עם הרבה אנשים שאינם משפחה גרעינית, מסגרות דיור כאלו חושפות אותם למגוון גדול יותר של אנשים, ויותר אנשים שנמצאים בקבוצות סיכון. אחרים גרים עם הורים מבוגרים שנמצאים אף הם בקבוצות סיכון.  

בנוסף הם נפגשים עם מטפלים רבים יותר לאורך השבוע, אם מדובר במטפלים מקצועיים, או בבני משפחה מטפלים ובכך מגבירים את המגע החברתי שלהם.

ממחקר שנעשה בזמנו על שפעת החזירים, נראה שהמטפלים מהווים במסגרות הדיור האלו את הסיכון הגדול ביותר לדיירים כנשאים של הזיהומים והחדרתם למסגרת.

בתקופת מגיפה, אנשים מיוחדים, מתקשים בביטוי עצמי ובהסתמכות על אחרים כדי לשמור על ביטחונם

התנהגות חדשה, הנדרשת במצב של מגיפה, כמו שמירה על היגיינה, ריחוק חברתי, או בידוד עצמי יכולים להיות להם קשים להבנה, ולפעמים גם ליישום והטמעה באורח החיים שלהם.

לאנשים המיוחדים קשים גם השינויים בשגרה שאליה היו רגילים עד עכשיו, ושינויים כאלו מעלים גם את רמות הסטרס. יחד עם הצפת המידע בנושא המחלה והמגיפה שיוצרים חרדות בפני עצמם, רמות הסטרס והחרדה של האדם המיוחד עולות במצבים כאלו, ומורידות את היכולת שלהם לפעול על פי כללי ההתנהגות החדשים.

מתוך כל אלו אנחנו מבינים שהעברת האינפורמציה מאוד חשובה לאנשים המיוחדים. כדי לשמור על עצמם, הם חייבים לדעת את הכללים, את הדרכים שבהן המגיפה עוברת, וכמובן לדעת מה לעשות כדי להפחית את הסיכון. העברת המידע יכולה להתבצע דרך המטפלים שלהם – משפחה או מטפלים אחרים, או דרך הנגשה של המידע ליכולות האורייניות שלהם.

במצב כזה, כמו המגיפה, האנשים בתפקוד הגבוה יותר, נמצאים בבעיה גדולה יותר. ביום יום שלהם הם חיים בקהילה, ומקבלים תמיכה קטנה יחסית, וזה דבר טוב, הם עצמאיים, אבל במצב כזה, שמצריך שינויים משמעותיים, ומהירים בשגרת החיים, ובאופן ניהול החיים החברתיים, העובדה שהם הרבה פעמים לא גמישים מספיק לשינויים כאלו, יחד עם הסטרס שזה מייצר אצלם, והעובדה שיש להם תמיכת  טיפול מעטה, יכולה לייצר בעיה.

ההיענות שלהם לסגר למשל יכולה להיות בעייתית אם הם אינם מבינים את החשיבות והמשמעות שלו, ולכן שיטות של תקשורת אפקטיבית כדי להסביר להם את המצב יכולות לעזור מאוד בהטמעה שלו בחיים שלהם.

בתקופת המגיפה, כשהבינו את חשיבות העברת המידע המונגש, נוצרו מדריכים מונגשים מבוססי תקשורת אפקטיבית. המדריכים נוצרו על ידי ארגונים לא ממשלתיים והתנדבותיים, והופצו בפורמטים נגישים לכולם לשימוש של מטפלים ואנשי מקצוע שונים.

(מצורף למאמר הזה לינק למדריך מונגש לשונית שקיים באתר משרד הבריאות, ומדריכים מונגשים שונים אחרים)

גם המטפלים הישירים, ובני המשפחה נשאו במצב הזה בעול גדול, המעבר מטיפול שהתחלק בין אנשי מקצוע ומשפחה, לטיפול של המשפחה בלבד הטיל עול כבד על המשפחות גם כלכלית וגם מנטלית, ונוצרה הבנה שבלי תמיכה במצב הזה של הגופים השונים שמטפלים באנשים המיוחדים בשגרה, המשפחות יפנו לאשפז את בני המשפחה המיוחדים.

עוד דבר שצריך לקחת בחשבון הוא שבמצב כזה שהוא מתוח מלכתחילה, יחד עם המצב האישי של אנשים מיוחדים, שהרבה מהם חווים, חרדות, פרנויה, או OCD שיגרום להם להיצמד לחדשות ולצרוך מידע ביתר על המחלה, כל אלו יחד, יכולים להחמיר מצבים פסיכיאטריים קיימים, או לייצר חדשים, ולגרום לשבירה מנטלית של האנשים המיוחדים. בנוסף, כשהרבה התערבויות וטיפולים בתחום בריאות הנפש, שהיו יכולים לטפל או לאזן את המצב הזה, לא קיימים בנמצא בגלל ההפסקה של טיפולים פנים אל פנים, אין גם מי שיאזן ויטפל במצב המנטלי המחמיר של האדם המיוחד.

מתוך כל החשיבה הזאת, והמידע שנאסף, ההמלצה למטפלים באנשים מיוחדים היא לא להיפגש איתם יותר מדי פנים אל פנים כדי להוריד את הסיכון להדבקה שלהם, שגם ככה הוא גבוה יחסית, והם נמצאים בקבוצת סיכון. מצד שני, בגלל שהם עדיין צריכים את הטיפולים והתמיכה, דווקא במצב הקיים, צריך לנסות להטמיע את הטיפולים וההתערבויות השונות באמצעים טכנולוגיים עד כמה שניתן. ברור שלא כולם נגישים לטכנולוגיה או יכולים לעשות בה שימוש, אבל במצבים שזה אפשרי, זה הפתרון הנכון והטוב יותר מאשר טיפול פנים אל פנים, או הפסקת הטיפול והתמיכה בכלל.

המצב הנוכחי יכול לגרום לשינוי התנהגותי לרעה של האדם המיוחד, גם בגלל שינויים בשגרה שלו, וגם בגלל הפסקה או ירידה בטיפול התומך שיש מסביבו במצב רגיל. המצב הזה יכול להביא להסתמכות על יתר על תרופות כדי להחזיק את האדם המיוחד במצב טוב יותר, מה שמנוגד לתפיסה הרגילה שקוראת להוריד את ההסתמכות על תרופות בטיפול באנשים מיוחדים

.עוד נקודה שחשוב לשים לב אליה היא נושא הפגיעה והאלימות שחווים אנשים עם צרכים מיוחדים. אנשים כאלו נמצאים בסיכון להתנהגות מתעללת ואלימות גם במצב רגיל, אבל במצב של מגיפה וסגר, כשהאלימות המשפחתית עולה בכל מדד, ואפשר לראות את זה גם אצלנו, יש חשיבות גדולה אפילו יותר לשימת לב, ויצירת הגנה לאנשים מיוחדים, כדי שלא יחוו אלימות בתקופה הזאת. במצב כזה, כשיש פחות פגישות פנים אל פנים של המטפלים עם האנשים המיוחדים משתנה היכולת להעריך את מצב הביטחון האישי של האדם המיוחד, וצריך למצוא דרכים אחרות להבין האם הוא נמצא תחת ניצול או אלימות, ולשכלל את התקשורת איתו כדי לקבל ממנו סימנים למצב כזה.

צריך לזכור שגם אמצעי התקשורת שלו הוגבלו, ויש לו פחות הזדמנויות ומפגשים עם אנשים כדי להתלונן על מצב כזה.

ההשלכות לטווח הארוך של הוירוס מבחינה בריאותית או נפשית עדיין אינן ידועות עד הסוף, וגם לא איך הוא ישפיע על האנשים המיוחדים. מה שכן ברור הוא שהמטפלים יצטרכו לפתח דרכים חדשות לטיפול, לשכלל וללמוד אותן היטב כדי להגיע לטיפול מיטבי גם בצורות להם לא היו רגילים לפני כן

נושא האוריינות הטכנולוגית של הצוותים ושל האנשים המיוחדים יצטרך לתפוס מקום מיוחד, ויהיה צורך להזניק אותם אל העולם הטכנולוגי כדי לשמר את הטיפול המיטבי, ולתת להם את מה שהם צריכים בדרכים חדשות ויצירתיות.

מחקר רב יצטרך להיעשות כדי להבין מה הן הטכנולוגיות הנכונות והמתאימות, ומה הן הפלטפורמות היעילות ביותר כדי להעביר אליהן את הפעילות

מעבר למחקר יש שני גורמים שיכולים להיות חשובים לפעם הבאה –

  1. יצירת מידע ברור מונגש לאנשים ה מיוחדים ולמטפלים שלהם בכדי לייצר מיד חינוך לזיהוי ההדבקות ולהתנהלות למניעת הדבקות
  2. שירותי הרווחה הם המפתח לניהול משבר כזה, להעברת המידע באופן הטוב ביותר, ולהפעלת אופציות להמשך טיפול יעיל גם בתנאים מגבילים, ולעזרה למטפלים העיקריים ולמשפחות במצב שנוצר, ומצד שני בשמירה על ביטחונם של האנשים המיוחדים גם מרחוק.

והכי חשוב, בהערכות הבאה למצב דומה או למגיפה, חשוב מאוד שאנשים מיוחדים, בני המשפחה שלהם והמטפלים שלהם יישמעו, ולא יתעלמו מהם ומהצרכים שלהם, כדי שהחברה תוכל להעצים אותם לעמוד במקרה כזה שוב בעתיד.

 

הנגשה לשונית של כללי ההתנהלות בזמן הקורונה –

https://www.gov.il/BlobFolder/reports/corona_simple_info/he/corona2_simple.pdf

הנגשות נוספות ומידע

https://www.gov.il/he/Departments/Guides/corona_accessible_info

המאמר המלא

https://www.cambridge.org/core/services/aop-cambridge-core/content/view/EE2156045429D885B49CBBBEBA5A96C5/S0790966720000452a.pdf/covid19_and_people_with_intellectual_disability_impacts_of_a_pandemic.pdf

 

 

הבית של רונית בזמן קורונה

היכולת שלנו להסתגל לשינויים היא כוחנו הגדול. זה נכון עלינו כיחידים, וזה נכון עלינו כארגונים. אין ספק שתקופת הקורונה אתגרה אותנו להביא לכדי מימוש את הכוח הגדול שבנינו כאן ב"בית של רונית".

 

כאשר המגיפה התחילה, היינו בעיצומו של תהליך התפתחות והתרחבות של העמותה, פרויקטים שונים יצאו לדרך ונעצרו כתוצאה מהקורונה. העצירה המוחלטת שנכפתה עלינו, הכריחה אותנו לחשב מסלול מחדש, ולהבין, שעם כל הרצון הטבעי שלנו לגדול, להגיע לכל מקום, להפוך משמעותיים יותר בחיים של האנשים המיוחדים, השליחות האמתית מתרחשת כאן, אצלנו בבית, עם החברים שלנו שזקוקים לנו עכשיו, אולי יותר מתמיד.

בחודשיים האחרונים גילינו בצוות שלנו נאמנות ויצירתיות, סבלנות אין קץ, יכולת הסתגלות, והמון אהבה ונתינה, תוך שאנו עושים תהליך לא פשוט, בזמן קצר, כדי למלא את הצרכים של הקהילה שלנו.

הדבר הראשון היה המעבר לעולם הטכנולוגי. זה אינו מעבר פשוט, לא בשבילנו ולא בשביל החברים, החל מההבנה של מה הפלטפורמות הנכונות שיתנו את התועלת הגדולה ביותר כדי להישאר בקשר, דרך ההדרכה והלמידה של פלטפורמות אלו, וההליכה עם החברים, יד ביד, כדי להביאם לאוריינות המתאימה, כך שלמרות שאנחנו רחוקים, נישאר קרובים.

השתדלנו למלא את הצרכים של כל אחד ואחת, ובעיקר עשינו הכל כדי להמשיך כמה שיותר פעילויות וקבוצות חברתיות, לעתים בשינוי סגנון, ואף להוסיף עליהן פעילויות חדשות ואחרות.

לאף אחד הסגר הזה לא היה קל. הריחוק מהחברים והמשפחה, השעמום הגדול בלהיות סגור כל היום בבית, יחד עם החרדה מהוירוס והדיווחים מסביב לשעון, לא תורמים לבריאות הנפשית של אף אדם, בוודאי לא אדם מיוחד, ששינויי השגרה קשים לו, והבדידות חמורה אצלו.

כדי לשמור על שגרה ושפיות – עשינו כמה דברים  –

פתחנו את "קו הבית" לחברים ולבני משפחה, כדי להעניק אוזן קשבת, תמיכה והכוונה. תודה לגילה שניהלה בחודשים אלה את הקו, ענתה לחברים שנזקקו לנו, הקשיבה ותמכה.

הקבוצות החברתיות –

עמוד השדרה של עבודתנו לכן היה ברור שאנחנו חייבים להמשיך לקיים אותן בשביל החברים. בימים כאלו של סגר, חרדה, ניתוק חברתי, ללא עבודה וללא מסגרות אחרות, הצוות שלנו היה שם בשביל החברים. בהתחלה, עשינו מפגשים טלפוניים או בווטסאפ, עם הזמן עזרנו לחברים להתחבר לתוכנת הזום, ולאט לאט העברנו את הפעילות של הקבוצות החברתיות לזום. המפגשים היו מאוד משמעותיים – דיברנו על המצב, על התחושות, יצרנו אינטראקציה בין החברים, ויצרנו מקום שבו הם יכולים לדבר על הקשיים והתחושות, לפגוש פנים מוכרות וידידותיות, ובמקביל ללמוד לייצר אינטראקציה חברתית באמצעים דיגיטליים.

ענבר ארז, סמנכ"לית "הבית של רונית":

זה היה אתגר טכנולוגי מאוד לא פשוט גם לצוות ובטח לחברים, ולהפתעתנו הרוב המוחלט הצליח וגילה מיומנות – הרצון של החברים עודד את הצוות להמשיך להנחות מפגשים ולהתגבר על כל המגבלות שהזום הביא איתו.

למדנו איך לדבר בתורות, פיתחנו את יכולת ההקשבה והריכוז שלנו, עסקנו בנראות שלנו – חברים שבמפגשים ממשיים היו סגורים ומופנמים, יצאו אל האור דווקא במפגשי הזום, שכנראה הרגישו יותר בטוחים עבורם.

עסקנו בנוכחות שלנו – מכיוון שאין את הגוף הפיזי הנוכחות של האחר היא רק דרך המסך ורק סביב הפנים, מה קורה כשאני רגע קם לסגור את החלון? כשאני מתכופף ופתאום לא רואים אותי? כשאני עושה תנועה מסוימת? כמה חשובה הזווית שבה רואים אותי? הנוכחות שלנו כקבוצה היתה תלויה באופן בו הנחנו את עצמנו מול המסך. לחלק מהחברים החשיפה היתה גבוהה מדי, לחלק היא עשתה נפלאות.

הכרנו את הסביבה בה כל אחד נמצא – בבית ההורים, בחדר הפרטי שלו.

גילינו כולנו כמה הקשר ביננו ממלא וחשוב ומהווה עוגן וכדברי אריה המתנדב: "חמצן לכולנו".

שוחחנו ועבדנו על בניית סדר יום עבור החברים, שמירה על קשר רציף יומיומי עם הצוות ועם החברים, הדגשנו תכנים של Self Care – כיצד אני שומר על עצמי, כיצד אני מרומם את מצב הרוח שלי? בנינו מנטרות מעודדות, והכנו את עצמנו ליום שאחריי, לשינויים שעוד יגיעו וכיצד נצלח אותם."

החוגים –

החוגים הקבועים, ככל שיכלו עברו לקבוצת פייסבוק ייעודית וסגורה שפתחנו לחברים. שליו העביר חוג טאי צ'י שבועי, ענת המשיכה לבשל בחוג המטבחון בלייב בפייסבוק, כולל מתכונים מיוחדים לקראת החגים כמו חרוסת לפסח, ומתכונים אחרים כמו קציצות טונה, חמדה עשתה חוג אמנות ויצירה שבועי עם החברים בלייב, והכינה איתם מנדלות ויצירות, דור מחוג כלבנות טיפולית, העלתה שיעורים של פקודות בסיסיות לכלב, ועוד.

ענת חיון, שמדריכה את חוג המטבחון, חוג בישול בימים כתיקונם, העבירה את הפעילות כולה בהתחלה ללייבים בפייסבוק ואחר כך גם ל 2 מפגשים בזום. היא הכינה עם החניכים מתכונים שונים, כולל מתכונים לחג, כמו חרוסת לפסח, מספרת:

"את המצרכים שצריך להכין מראש כדי לבשל איתי יחד, שלחנו להם בהודעות לפני. בסך הכל החוויה הייתה טובה, היו מפגשים יותר טובים ופחות מוצלחים, אבל אני חושבת שבתקופה של הסגר החמור, כשלא היה להם שום דבר אחר, החניכים מאוד חיכו למפגשים הווירטואליים שלנו, ושמחו עליהם, ואני יודעת שהם גם ניסו להכין חלק מהדברים. בסופו של דבר, בשבילי, אין תחליף למגע אנושי, למפגש פנים אל פנים ולחברותא, אבל כשאין אפשרות לעשות את זה, העולם הווירטואלי בהחלט נותן מענה"

סרטונים שהעלו מדריכי החוגים ומתנדבים

פעילויות נוספות –

מילאנו את קבוצת הפייסבוק בפעילות של מתנדבים ומנחים יקרים, שהתנדבו להביא לנו פעילויות בלייב בפייסבוק שחלקן הפכו למסורת חדשה ודיגיטלית –

שמוליק העביר בכל בוקר 10 דק' של התעמלות בוקר, כדי לשמח את החברים ולהזיז קצת את השרירים בימים של סגר

ישראל הקריא סיפורים נהדרים, חלקם מיועדים לחגים כמו הסיפור של יציאת מצרים לקראת פסח וחלקם סיפורים קלאסיים, וההיענות של החברים לשמיעת הסיפורים הייתה גדולה.

אמרל העלתה סרטונים של סידורי פרחים ויצירה

ליטל העבירה סרטונים על חיבור לטבע בתקופה הזאת של האביב שהחל לפרוח בחוץ, והביאה לנו מראות וריחות מהשדות והגינות, כדי לגוון את הבתים בהם היינו סגורים

רמי אירגן לנו צפיות בסרטים משותפים דרך הפייסבוק

גלעד יצר לנו מסורת חדשה של חידונים בזום בסופי השבוע, חידון על הקולנוע ישראלים, על המוזיקה ישראלית ועוד (מחכה לציטוט של גלעד ותובנות שלו על הדברים)

רמי וגלעד יחד ייצרו את מה שאפילו אנחנו לא האמנו שיכול לקרות – מסיבות ריקודים.

וכך, התאספנו 3 פעמים כדי לחגוג יחד, לרקוד, ולפגוש חברים.

כל אחד בבית שלו, אבל תודות לטכנולוגיה, כולנו יחד. חגגנו במסיבת ריקודים גדולה, עשינו יחד סדר פסח, חגגנו את שבועות, והכל יחד, אבל במרחק בטוח.

למדנו והבנו את היכולות והמגבלות של כל אחד מהתחומים. חלק מהחוגים והפעילויות עברו לזום, חלק נשארו בפייסבוק כסרטונים או לייבים, ועם הסרת המגבלות, החזרנו חלק מהפעילויות למרכז עצמו, כמובן על פי התנאים וההנחיות המלאות של משרד הבריאות והרווחה, כשאנו שומרים על היגיינה, מרחק חברתי, מדידת חום, ורישום כניסות.

ראשונים חזרו חוגי הכושר והפעילות הגופנית, ואחריהם גם יתר הפעילויות והחוגים.

תקופה המלמדת אותנו להתפתח, להתחדש ולאמץ את מה שעבד בשבילנו. אז נכון, מתחילים לחזור לשגרה ולפעילות במרכז, אבל כבר עכשיו אנחנו עובדים על לפתח ולפתוח את קבוצת הפייסבוק שהייתה אבן שואבת לחברים בזמן הסגר, ודרכה למדנו שיש בהחלט צורך חשוב להעלות תכנים גם בפייסבוק ולשמור על קשר עם החברים גם שם, ולכן, נמשיך להעלות תכנים, לשפר ולקדם את הקבוצה, כדי שתשמש את החברים בין המפגשים במרכז, ותהיה מקום מפגש וירטואלי לכולנו.

פעילויות שונות שנעשו בזום, יעברו חלקן לעולם הפיזי, וחלקן ימשיכו להתקיים בזום, לטובת החברים וכחלק מהשירותים שהמרכז נותן להם.

צוות הבית של רונית כולו עובד מתוך תחושת שליחות, והיה ברור לנו מהרגע הראשון, שבמקום שבו החברים צריכים אותנו הכי הרבה, אנחנו נהיה שם בשבילם ונמצא את הדרך לעשות הכל כדי לא להשאיר אותם לבד בתקופה המאתגרת הזו.

אנחנו מאמינות שאתגרים מביאים איתם יצירתיות, וכך פעלנו לאורך המשבר.

אפשר לומר שעכשיו יותר מתמיד אנו מוכנים לכל משבר שיבוא אלינו.

נשמח לשמוע מכם – חברים, הורים, מטפלים וידידי הארגון, איך חוויתם את הפעילות שלנו בזמן משבר, כדי להבין ולשפר לפעמים הבאות.

רק בריאות ואהבה,

רונית וענבר

איך נשמור על ילדנו המיוחדים בצל הקורונה

הילדים שלנו מפחדים מכל מה שהם לא מכירים, מדברים מוזרים כמו קורונה, מהחדשות בטלוויזיה עם מספרים מכל העולם, מהשיחות של ההורים והאנשים סביבם, מכל האוכל שפתאום ממלא את הבית, מזה שמישהו מההורים לא הולך לעבודה, מהשקט ברחובות, מהתמונות ברשתות התקשורת, ומכל זרם המילים והאנרגיות המתוחות שהם חווים. כל אלה מעוררים חרדה קיומית עמוקה אצל ילדינו, והנורא מכל, שמרביתם לא מבינים את גודל הסכנה או גודל האסון. בזמן כזה, מתעוררות אצלם השאלות: מה קורה פה? ולמה כולם דואגים ומפחדים כל כך? ומה קרה לחיים שלי? למה הכול נעצר והשתנה והשתבש? מה שהם חווים ורואים זה את הפחד האוניברסלי שהולך ומתעצם סביבם.

עלינו לתת לפחד שלהם (שהוא בדרך כלל תוצאה ישירה של הפחד שלנו) לגיטימציה ומקום מכובד. משפט כמו: "את צודקת מתוקה, זה באמת מפחיד" יכול לתת אמת למראה. כן. זה מפחיד. משפטים שלא רצוי להגיד: "זה שום דבר מתוקה, הכול בסדר". לדבר אמת, להנגיש נכון את המידע באופן כללי. אולי: "חמוד, זה נכון שכל העולם וגם אנחנו נמצאים במצב מוזר, המון אנשים חשובים מטפלים במצב ואנחנו צריכים רק להיות יחד, לשמור על עצמנו (להסביר בפשטות איך: לחטא ידיים, לשמור על ניקיון, לא לתת לאף אחד חוץ מהמשפחה הקרובה לחבק אותך…) ולעבור את התקופה הזאת הכי טוב שאפשר. בוא נחשוב יחד איך אנחנו יכולים לעשות את זה"?

זה הזמן לשבת יחד ולהכין תכנית שתלווה אותנו בכל הזמן הזה. מומלץ להכין תכנית שבועית ולהעתיק אותה לכל שבוע נוסף שיגיע. התכנית תכלול את כל שעות הערות של ילדינו. מרגע שהם מתעוררים ועד שהם הולכים לישון. רק תכנית ממוסגרת (ומוקפדת לדעתי), על פיה נעבוד כולנו (כמשפחה), תשמור על ילדינו במצב של רוגע ותימנע רגרסיה רגשית, התנהגותית וחברתית.

הרציונל לתכנית כזו היא כדי לנסות, עד כמה שניתן, לייצר שגרה מסוימת לילדינו המיוחדים. אפילו דבר אחד קבוע ביום יכול לעשות את העבודה.

זה גם זמן מצוין לעבוד על תפקודים לעצמאות וחיזוק יכולות.

 

רעיונות לבניית תכנית: הרעיון הוא לבנות תכנית עם שעות ולנסות לא לחרוג ממנה. מסגרת של פעולות, לפי שעות, מאורגנת ומוסכמת על כולם. כמובן, שכל תכנית צריכה להיות מותאמת ליכולות ולצרכים של ילדינו.

אני מניחה שכולכם יודעים את רוב הדברים שאני כותבת כאן, ובטח יש לכם עוד המון רעיונות להוסיף. יחד עם זאת, אני יודעת שרובנו, במצבי סטרסט וחרדה כמו בימים האלה, מאבדים לרגע (כמוני) את היצירתיות והפחד משתלט. משתפת אתכם ברעיונות כדי להקל מעט.

  • בבוקר – התארגנות (סידור המיטה ופעולות הבוקר), הכנת ארוחת בוקר ביחד ועריכת השולחן.
  • לדאוג לפינת יצירה עם בר של חומרים (הרבה חומרים. לא להתקמצן): ציור, צביעה, מנדלות, קולאז' משפחה, יצירה משותפת או לבד אם ניתן.
  • עבודה משותפת בבית: קיפול כביסה, ניקוי אבק, סידור ארון מטבח וכל דבר שילדינו יכולים לעשות, להתחיל ללמד את המיומנות.
  • סדנת בישול: מבשלים יחד דברים קלים, אופים עוגיות.
  • ארוחות צהריים וערב: מכינים יחד את השולחן, אולי גם מאכלים קלים, עורכים שולחן, מגישים, מפנים ומארגנים.
  • שיעור ספורט: אפשר להמציא, אפשר להסתכל בסרטונים, והעיקר להניע את הגוף. אפשר לשים מוזיקה ופשוט לרקוד, לשחרר את הגוף, להשתולל.
  • פינת המשחקים: קלפים, פאזלים, משחקי קופסא, משחקי חשיבה וכו'.
  • לעבוד יחד על עץ המשפחה. זמן מצוין להכיר יותר טוב את כל המשפחה המורחבת.
  • לחשוב על מיומנויות לתפקוד עצמאי שניתן לעבוד עם ילדינו. לבחור 2-3 מטלות ולחזור עליהן כל יום, רצוי בשעה קבועה. אפשר לקרוא לזמן הזה: זמן לעצמאות, או זמן להתקדמות.

קהילה מיוחדת ויקרה ללבי מאוד, כל מה שנותר לנו הוא לשמור על קירבה בלב, לנשום עמוק, לנסות עד כמה שאפשר להתחבר לאהבה שלנו לילדינו ולעצמנו.

אני אתכם בכל נפשי ולבי,

באהבה, רונית

זכויות הורים מיוחדים בזמן קורונה

זכויות עובדים שהינם הורים לילדים ובוגרים עם אוטיזם בצל מגפת הקורונה

 עמותת אלו"ט הוציאה מידע לגבי זכויות הורים לילדים ובוגרים במצב המעורפל שנכנסו אליו, בעקבות מגיפת הקורונה, מוזמנים להעזר.

מהו סל ימי ההיעדרות לו אנו זכאים לשם סיוע והשגחה על ילדינו בתקופה זו ועל רקע משבר הקורונה?

 היעדרות של 18 יום לצורך השגחה, ליווי וסיוע אישי – חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) – תשנ"ג- 1993 מעניק לכל עובד (בתנאי שצבר ותק של שנה במקום העבודה) שהינו הורה לילד או בוגר עם אוטיזם זכאות לסל ימי היעדרות מוגדל בהיקף 18 יום המיועד לסיוע אישי לילדו (על חשבון ימי מחלה או ימי

החופשה שנצברו לו – לפי בחירתו.)

התשלום עבור ימי המחלה יהיה בשיעור של 100% למן היום הראשון.

בנוסף, כל עובד שהינו הורה לאדם עם אוטיזם זכאי ל 52 שעות היעדרות בשנה על חשבון המעסיק – לצורך סיוע אישי לילד, בתנאי שאותו סיוע או טיפול נובע ממגבלתו ולא ממצב בריאותי אחר (לדוגמה, ניתן לממש שעות אלו עבור טיפול בילד באפיזודה של התקפי אפילפסיה הקשורה במגבלתו, אך לא לצורך טיפול

בשפעת או צינון.)

  • כל אחד מן ההורים זכאי למכסה של 18 ימי העדרות ו52- שעות היעדרות בשנה על חשבון המעסיק.
  • אחד ההורים רשאי להשתמש בימים או השעות הזקופים להורה השני, ולנצל עד כפל השעות והימים

104( שעות או 36 ימים,) בתנאי שההורה השני לא נעדר מעבודתו/מהעסק שלו בימים ושעות אלו בגין

אותה הסיבה (לצורך סיוע וטיפול בילד בשל מגבלתו,) והסכים להעברת השעות.

הסדר זה חל גם על הורים גרושים, בהסכמת הגרוש.

  • ניתן להיעדר לשעות בודדות או חלקי ימים ולקבל עליהם את התשלום היחסי. לדוגמה, ניתן להישאר עם

הילד בבית למשך 4 השעות הראשונות של היום, ולאחר מכן להתייצב לעבודה – עבור יום זה יקוזז חצי

יום מחלה (או חופש) בלבד, ומשולם שכר רגיל עבור יתר השעות בהן התייצב ההורה לעבודה.

  • אין צורך בהצגת אישור מחלה ספציפי לימי ההיעדרות בפני המעסיק אלא אך ורק אישור רפואי המפרט

כי לילד מגבלה קבועה המצריכה סיוע טיפול וליווי אישי, פעם אחת בלבד לאורך תקופת ההעסקה.

האם הזכאות קיימת גם לעובדים במשרה חלקית ?

הזכאות ל18- ימים על חשבון ימי מחלה או חופש, נשארת זהה גם במקרים בהם מועסקים במשרה חלקית,

בתנאי שההורה אכן צבר מספיק ימי מחלה או חופש.

הזכאות ל52- שעות על חשבון המעסי ק כן תלויה בהיקף המשרה. כך לדוגמה, אם הנך עובד/ת בחצי משרה,

תהי/ה זכאי/ת ל26- שעות היעדרות בלבד.

האם ניתן לצבור זכאות משנה לשנה? הזכאות ל- 18 ימי חופש או מחלה ניתנת לצבירה – כלומר, הורה יכול לממש עד 18 יום בשנה על חשבון ימי מחלה וחופש שצבר לאורך תקופת העסקתו ומשנה לשנה, וכן לממש 18 יום נוספים מתוך מכסת ההורה

האחר על חשבון אותם ימי מחלה/חופש צבורים. הזכאות ל52-  שעות ההיעדרות על חשבון המעסיק אינן ניתנות לצבירה, קרי המכסה מתאפסת בכל שנה

קלנדרית.

האם כאם יחידנית / אב יחידני יש לי סל זכויות מיוחד? כן. לאמהות חד הוריות / הורים יחידנים לילדים ובוגרים עם אוטיזם קיימת זכאות אוטומטית לכפל השעות והימים הקבועים בחוק – 104 שעות היעדרות על חשבון המעסיק ו36- ימי היעדרות על חשבון ימי מחלה או

חופש אשר נצברו. הורה שהילד נמצא בחזקתו הבלעדית יכול לקבל את כפל השעות בכפוף להצגת פס"ד של בית המשפט לענייני

משפחה הקובע כי לו החזקה הבלעדית על ילדו ולא מתקיימים הסדרי ראייה עם ההורה הנוסף.

האם המעסיק רשאי לשאול אותי על מגבלתו של ילדי? האם אני מחויב/ת למסור לו מידע בנושא?

לא. המעסיק רשאי לדרוש פרטים מזהים של הילד בלבד – שם מלא, מס' ת.ז, ותאריך לידה.

האם מעסיק רשאי לפטר אותי במהלך ניצול ימי המחלה/חופש אלו?

לא. לא ניתן לפטר עובד במהלך ניצול סל הימים השעות הנ"ל.

כיצד באפשרותי לממש את הזכות למול המעסיק?

יש להיעזר בטפסי ההצהרה של הנציבות לשוויון אנשים עם מוגבלויות (אישור רופא עבור ילד עם מגבלה,

הצהרת הורה יחידני / אשר הילד בחזקתו הבלעדית, טופס העברת סל ימים/שעות מהורה אחד למשנהו,

וכיו"ב – לחצו כאן להורדת הטפסים)

שימו לב! אם נתקלתם בבעיה או בקושי במימוש זכויותיכם המפורטות בזכותון זה–- אנא פנו למרכזים

למשפחה של אלו"ט לקבלת ייעוץ והדרכה:

 b_lauren@alut.org.il  03-6706077  > מרכז

family-j@alut.org.il

02-5665294

ירושלים >

family-n@alut.org.il family-s@alut.org.il

04-9885590

08-6431528

צפון >

דרום >

family-a@alut.org.il 052-4237535 > הערבית החברה

 

למידע נוסף:

דף מידע בנושא היעדרות מן העבודה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות (אוגוסט )2018

ימי מחלה לצורך סיוע אישי של הורה לאדם עם מוגבלות באתר "כל זכות"

חוק דמי מחלה ימי היעדרות מן העבודה באתר אלו"ט

שינויים בפעילות בעקבות המצב

תכנית הפעילויות לשבוע 15-19 במרץ 2020

הפעילויות שמתקיימות הן:

יום ראשון     –     

יתקיימו כוחו של קול ושיר, הכוונה לזוגיות

                        קבוצות העצמה ותפוח – באופן מקוון

יום שני   – 

 17:30-18:30 – תנועה בצבעים עם טל – פתוח לכולם (עד 10 אנשים) – נא להירשם במשרד

                        קולית – אצל גדעון בהוד השרון

                        קבוצת העצמנגו – באופן מקוון

יום שלישי     –

      אימון כושר ואורח חיים בריא + טאיצ'י

                        קבוצת הדובדבן – בהנחיית חמדה

יום רביעי     –

       אילוף כלבים

                        קבוצת התמר

                        קבוצת הרימון – באופן מקוון

יום חמישי     –

      סטודיו לאמנות עם חמדה – פתוח לכולם (עד 10 אנשים) – נא להירשם במשרד

הפעילויות שמתבטלות הן:

דרמה ותיאטרון, מטבחון 1 + 2, תנועה בצבעים, אמנות עם חדוה, טיול ג'יפים.

מה זה ביטוח סיעודי?

כאשר החיים מזמנים לנו אתגרים כמו מחלה קשה, תאונה, או התמודדות עם צרכים מיוחדים, חשוב שתהיה לנו תמיכה מקצועית, חברתית, קהילתית, אבל גם חשובה מאוד המשענת הכלכלית שצריך במצבים כאלו. הרבה מהעזרה המקצועית, והתפעולית, עולה הרבה מאוד כסף.

אחד הדברים היקרים בתחומים האלו הוא הצורך בשירותי סיעוד. המחיר של עובד זר יכול להגיע ל- 10,000 ₪  בחודש וגם יותר מזה, וזה קורה לא רק לאנשים זקנים, אלא גם במצבים אחרים, אם באופן זמני, או באופן קבוע, ושירות זה אינו כלול בסל הבריאות הציבורי.

ביטוח סיעודי יכול להיות פתרון, גם אם חלקי, להתמודד עם הקושי הכלכלי הזה, שלפעמים נופל עלינו בהפתעה, וללא הכנה מוקדמת.

 

ההגדרה של אדם כסיעודי כוללת הערכה ליכולת שלו לבצע חלק מפעולות היום יום, והאם האדם נזקק להשגחה. ביטוח לאומי אמנם מממן חלק מהעלות, אם עומדים בקריטריונים שלהם. רבים משתמשים בביטוחים פרטיים, אם דרך קופות החולים ואם ישירות מול חברות הביטוח. הבעיה שהזכאות לקבלת הגמלה הזאת תלויה במסמכים רפואיים של המבוטח, חוות דעת רפואיות, הערכה תפקודית של אנשי מקצוע ועוד, וברור שהמטרה של חברות הביטוח היא לדחות כמה שיותר תביעות כאלו, והם לא ששים לשלם.

 

 

מה צריך כדי להיות מוגדר כזכאי?

  • מצב בריאותי ותפקוד ירודים כתוצאה ממחלה, תאונה או ליקוי בריאותי, שגורם לכך שהמבוטח לא יכול לבצע לפחות 50% מפעילויות יומיות כגון: לקום, לשכב, להתלבש, להתרחץ, לאכול, להתנייד ועוד
  • מצב בריאות של תשישות נפש שנקבעה על ידי רופא מומחה

 

 

כאשר מגיעים למצב שבו צריך לתבוע את הקצבאות האלו, נתקלים בקושי בירוקרטי וגרירת רגליים, שמתישים את התובע. תוסיפו את המצוקה הכללית שנמצאים בה כשניגשים לתבוע גמלה כזאת, אם מצוקה נפשית, אם מצוקה פיזית של זמן, ויכולת להתרכז בנושא הזה ולנהל מאבק משפטי, וברור שרק חלק, אולי קטן, מהאנשים שזכאים לגמלאות וקצבאות מקבלים באמת את מה שמגיע להם.

אז מה הפתרון? לפנות לגורמים מקצועיים שיכולים לעזור לכם להגיש את התביעה, שיודעים לעמוד מול הבירוקרטיה, ויכולים להתעקש על מה שמגיע להם.

קהילת הבית של רונית, יוצאת בשיתוף פעולה עם אמנון רגב ומציעים לכם בדיקת תיק למיצוי זכויות ולמציאת כספים המגיעים לנו, ללא עלות. הייעוץ החינמי יהיה בנושאים הבאים:  נזיקין, רשלנות רפואית, אובדן כושר עבודה, מיצוי זכויות, נכות כללית, פגיעות רכוש, ייפוי כוח מתמשך, צוואות, ירושות ואפוטרופסות.

באם תמשיכו עם המשרד לתביעה של הזכויות, התשלום יתבצע אך ורק מכספי התביעה שיהיו בחשבון הלקוח, ובכל מקרה כפי שיוסכם מראש.

 

אל תהססו לפנות:

אמנון רגב

0544365496

amnon.regev@gmail.com

יוליה שנקר – עורכת דין ונוטריון050-7262731  / 03-5247730

.shankar.adv@gmail.com

 

התועלת הרב מימדית של הנתינה

הנתינה, כמו האהבה, היא נושא רומנטי, פסיכולוגי, ביולוגי וקיומי. רבות דובר ונחקר, ועדיין כך, בנושא הנתינה, ודווקא בחיינו העכשוויים היא מככבת במחקרים רבים: מחקרי מוח, פסיכולוגיה ונפש, רפואה, וכן במחקרים רבים הנעשים במטרה לשפר את איכות חיינו. בהגדרתה, הנתינה היא הענקת דבר מה למישהו אחר, ללא רצון בקבלת תרומה. זו הגדרה מאוד מצומצמת למה שהנתינה באמת עושה ומניבה, ומי שידע זאת היטב היה גנדי שאמר כי הדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא ללכת לאיבוד בשירות האחר. כל המחקרים, ללא יוצא מן הכלל, מצאו תועלות רבות לנתינה עבור הנותן, מה שאומר שלתת זה הרבה יותר שווה מלקבל.

מחקרים מדברים על נתינה:

  • הנתינה מפעילה אזורים במוח הקשורים להנאה, קשרים חברתיים ואמון באחרים
  • הנתינה גורמת לאנדרופינים במוח שלנו להשתחרר, ומעצימה בכך את תחושת השמחה והאושר
  • נמצא כי לאנשים העוסקים בתמיכה חברתית יש לחץ דם נמוך יותר מאשר לאחרים
  • אנשים מיואשים מהחיים שעסקו בנתינה, שיפרו את הרגלי חייהם והחזירו את התקווה והשמחה לחייהם
  • זוגות שעזרו יחד לזוגות אחרים, שיפרו את הזוגיות שלהם והעלו את רמת האושר שלהם
  • מחקר בהרווארד גילה, כי נתינת תרומה כספים למישהו השפיעה על רמת האושר של הנותן, יותר מאשר כשהשקיע אותו עבור עצמו
  • מתנדבים באופן קבוע דווחו כי בריאותם הפיזית טובה יותר, הרבה מהם דווחו על שיפור ברווחתם הכללית וירידה משמעותית במתח והלחץ בחייהם
  • הנתינה מעלה את הביטחון העצמי שלנו, מעניקה לחיינו משמעות, מעצימה את הערך שלנו בפני עצמנו ובפני אחרים.

דרווין דיבר על כך שהנתינה תורמת לנו משום שהיא קשורה להישרדות הקבוצה, וכן שאהדה ואמפתיה לאחר, מאפשרת לכל שבט או קבוצה להמשיך ולשרוד גם ברגעים קשים. כשאנו נותנים מעצמנו משהו לאחר, מתעוררת בנו תחושה טובה של שיתוף פעולה עם העולם.

כל המחקרים מראים על תוצאה דומה: נתינה מועילה לנותן בכל היבטי חייו ותועלתה רב ממדית ומשמעותית לשיפור איכות חיינו. המדהים הוא, שתועלתה נראית במובהק גם בנתינה לצמחים ולבעלי חיים.

יותר ויותר ברור, כי ככל שאנו נותנים יותר, כך יש לנו יותר… יש האומרים כי הנתינה מעניקה לנו מוטיבציה להיות יותר טובים, יעילים ונדיבים. מבחינת כל הדעות – זה הרבה מאוד לעצמנו.

מבחינה חברתית, נתינה מעודדת שתוף פעולה וקשרים חברתיים, אמון הדדי וחיזוק הקשר. היא מאפשרת לנו לקבל אחרים ולראותם באופן חיובי יותר, והיא מדבקת. נתינה, כמו אהבה, עשויה לעורר השראה אצל האחר להתנהג באופן דומה – לתת.

הגמול האולטימטיבי של הנתינה הוא תחושת המשמעות וההשפעה על חייהם של אחרים. כשאנו מתנדבים ועוזרים לאחר, אנו יוצרים עולם טוב יותר יחד עם עצמי שמח, מסופק ובריא יותר. זהו מעגל המסייע לנו ליצור מעגל של נתינה הדדית המחזק את תחושת הקהילתיות והשייכות.

האבולוציה ההתפתחותית פיתחה גמול ביולוגי-פסיכולוגי-חברתי להתנהגות אדיבה. יש הטוענים, כי אנחנו לא עוזרים לאחר כדי להרגיש טוב יותר, אלא כי עזרה לזולת היא בגנים שלנו...

ובנימה אישית: מאז שאני זוכרת את עצמי הנתינה היא חלק מחיי. גדלתי בבית שהנתינה לא הייתה כלל וכלל ערך שהנחילו לי הורי ומשפחתי, ההיפך. מה שהפך את הנתינה לחלק מחיי, למהות נפשי ורוחי – הוא התגמול על הנתינה. כבר כילדה זיהיתי את התגמול הרב המגיע עם הנתינה לאחר ועם השנים הלכתי ופיתחתי את פעולות הנתינה שלי, עד שהפכו כולן למפעל חיים. יכול להיות שהנתינה, בחיי האישיים, הפכה להיות העוגן ההישרדותי שלי, האופן שבו יכולתי להתקיים בעולם ולהרגיש בחיים.

לפעמים אני חולמות על דברים שהייתי רוצה לתת לעולם, ולצערי אינני יכולה. לכל אדם שנותן יש את המגבלות שלו, ויש להכיר בכך. בשנות העשרים והשלושים שלי הייתי בטוחה שבכוחי לתת הרבה יותר, שזו אחריותי אם טוב או רע בעולם – מרוב נתינה ורצון לתת הלכתי לאיבוד. היום, שנות אור מאז… אני חיה את הנתינה, נושמת אותה, יודעת אותה ומברכת עליה – באופן שמיטיב עם חיי, עם הסובבים אתי, ואני רוצה לקוות – שגם עם העולם.

פשוט – לתת…

בהזדמנות זאת, אנחנו רוצים להודות לכל המתנדבים הרבים שסובבים אותנו בבית של רונית. בלעדיהם כל העשיה הנפלאה למען האנשים המיוחדים לא הייתה קוראת

נסו גם אתם להתנדב במשהו שקרוב לליבכם. לא תאמינו כמה תפיקו מזה

כישורים חברתיים לנוער מיוחד – כלי חשוב להתפתחות אישית

כישורים חברתיים הם מאתגרים במיוחד לאנשים על הרצף ולאנשים עם מוגבלות שכלית, ולכן טיפול חברתי התנהגותי הוא חלק מכל תוכנית טיפולים שניתנת לאנשים עם הצרכים המיוחדים.

נושא הטיפול ביכולות ובכישורים החברתיים של אנשים מיוחדים, הוא נושא בפני עצמו שעוסקים בו באופן ספציפי, ומחקרים מראים שכדי שילדים אלו יוכלו להתנהל באופן טוב במשפחה, בבית הספר ובקהילה, ולהיות שותפים בפעילויות של כל המסגרות האלו, חייבים לתת להם תמיכה טיפולית בנושא הכישורים החברתיים, לאורך כל הדרך. הפועל היוצא מכך הוא שכל נושא השילוב תלוי באופן מלא בתמיכה בכישורים חברתיים של אנשים אלו.

 

מחקרים נוספים מראים שלאנשים על הרצף, נושא הכישורים החברתיים חשוב אפילו יותר מאשר בשילוב בקהילה, או בתפקוד בחברה, ומשפיע גם על תוצאים כמו פציעה עצמית, אגרסיה, ואירועים פסיכו פתולוגיים אחרים.

אז מה הם בעצם כישורים חברתיים?

 

הצלחה בכישורים חברתיים על פי מאמר זה, תלוי בשלושה גורמים – באדם עצמו, בתגובה של הסביבה אליו ובקונטקסט החברתי. הצלחה בכישורים חברתיים היא היכולת לבצע התנהגויות שייצרו את התאום בין השלושה. מדובר על תגובות וורבליות ולא וורבליות, המשפיעות על התפיסה ועל התגובה של אנשים אחרים אליך בזמן שאתה מתקשר איתם. קשר עין, הבעות פנים, יציבה, מרחק מהאנשים מסביב ומחוות גופניות, וורבליות – כמו למשל טון הדיבור, העוצמה ובהירות הדיבור – כל אלו צריכים להתאים את עצמם לסיטואציה ולאדם אתו אנחנו מתקשרים, ומשפיעים על הרושם שאנחנו משאירים על אחרים, ועל התגובה שלהם אלינו. אנשים נורמטיביים עושים את כל ההערכה והפעולה שבאה בעקבותיה באופן אוטומטי, בלי לחשוב, אך מדובר פה בפרמטרים רבים שיש לשלוט בהם תוך כדי הערכה מחודשת בכל דקה של הסיטואציה וגמישות גדולה בתגובה שלנו אליה. עבור אנשים שהדבר לא בא להם באופן טבעי מדובר בסט כישורים מורכב מאוד, שיש בו שכבות רבות מאוד, וכיוונון מורכב של כל שכבה כזאת בכל דקה מחדש יחד עם אינטגרציה מושלמת של כל הנתונים. מצד השני, אדם צריך גם לדעת לקרוא את התגובות מהצד השני כדי לעשות את הכיוונון הזה של ההתנהגויות שלו, להבין תקשורת מילולית ולא מילולית של מי שעומד מולו, כדי להעריך נכון את הדרך בה נכון לו להגיב.

תוסיפו לזה מצב נפשי, סביבה תרבותית מסוימת עם כללי התנהגות ספציפיים לחברה מסוימת, ומדובר בכישורים מורכבים ביותר.

 

חסר בכישורים חברתיים יכול לנבוע מבעיה ברכישה של כישורים כאלו, או מבעיה ביישום כישורים כאלו במצבים חברתיים. אלו שני דברים שכל התערבות לשיפור כישורים חברתיים צריכה לקחת בחשבון. גם ללמד את הכישורים האלו באופן שיתאים לאנשים מיוחדים, וגם לתרגל אותם כל הזמן כדי ללמוד ליישם אותם במצבים הנכונים. כמו שראינו, כישורים חברתיים הם יכולת מורכבת מאוד, ולכן תרגול הוא חלק בלתי נפרד מהיכולת להגיע למצב שבו יש שיפור משמעותי בכישורים אלו. לכן, גישות ההתערבות לפיתוח כישורים חברתיים לוקחות היום בחשבון שרק ללמד את האדם המיוחד כישורים חברתיים, אינו מספיק. חשוב שבכל התערבות שמטרתה שיפור הכישורים החברתיים יהיו אלמנטים של תרגול היכולות של פיענוח חברתי בסביבה חברתית, תרגול של שליטה עצמית וגם מתודות של תרגול רוגע והפגת לחצים.

 

בדיקה של כישורים חברתיים נעשית בכלים שונים, החל מראיונות, דרך שאלונים, סולמות דירוג, מבחנים ותצפיות.

 

ומה לגבי טיפול ושיפור של כישורים חברתיים?

רוב העבודה בנושא כישורים חברתיים נעשית אצל ילדים בגיל צעיר, ואכן כדאי להתחיל את הטיפול ביכולות החברתיות בגיל צעיר ככל הניתן, אבל, המשך התמקדות בטיפול בכישורים חברתיים לא נעצר בגיל הילדות המוקדמת, אלא ממשיך לאורך כל החיים. מחקרים מראים שהקשיים החברתיים של אנשים על הרצף או אנשים עם מגבלה שכלית לא נפתרים עם ההתפתחות שלהם והגדילה, בניגוד לתסמינים אחרים. בעקבות המידע הזה, פותחו תכניות התערבות בנושא כישורים חברתיים לנוער על הרצף, ועם מוגבלות שכלית ובסקירות שנעשו נראה שהן יעילות מאוד. הנטייה היום היא לייצר תכניות התערבות מולטי דיציפלינריות, בניגוד לתוכניות התערבות חד ממדיות שהיו נהוגות כמו מודלינג, אימון, תוכנית חיזוקים חיוביים, תוכנית לתרגול פתרון בעיות וכו'.

 

אחת השיטות שמשלבות את כל הדברים האלו במקום אחד היא עבודה בקבוצות השווים – קבוצה של נוער, בגילאים דומים, ברמת תפקוד דומה, עם הנחיה של מנחה מוסמך, שבה גם לומדים את הדברים, גם מתרגלים את הדברים וגם מקבלים פידבק חי מהאנשים האחרים בקבוצה על ההתמודדות.

 

בשנים האחרונות פותחו כלים שונים המאפשרים מדידה של תוצאות סוגי ההתערבויות השונות. אם פעם היו המחקרים בונים את מדד השינוי על פי דיווחי ההורים, היום יש סולמות מדידה, מבחני הערכה וכלים נוספים הנותנים לנו מדדים ברורים יותר וברי השוואה ליעילות של כל אחת מתוכניות ההתערבות. הכלים האלו הופכים את המחקר בתחום לברור יותר, וההתערבויות בתחום לבני נוער מראות יעילות גדולה וחשובה בהתפתחות של אנשים עם קשיים בכישורים חברתיים.

 

אנחנו ב"בית של רונית" מבינים את החשיבות והיעילות של קבוצות חברתיות לטיפוח כישורים חברתיים כבר בגיל הנוער, ולכן אנחנו פותחים החודש קבוצה חדשה בבית של רונית – קבוצת נוער ללימוד, תרגול ועבודה בשטח של כישורים חברתיים לבני 15-18. מוזמנים ליצור אתנו קשר בנושא

09-7442376

sec@habaitshelronit.org

טיולי בוטיק לחו"ל עם "הבית של רונית"

השנה תכננו ואירגנו שני טיולים מיוחדים, שניהם מותאמים לאנשים עם צרכים מיוחדים, ובנויים במיוחד כך שהם יוכלו להנות, וגם לתרגל עצמאות רחוק מהבית

תוכלו לבחור באחת משתי האפשרויות 

  1. טיול נופש של נופים, חופים, וסיורים בכפרים פסטורליים באי אנדרוס ביוון
  2. או טיול קלאסי לעיר הרומנטית והיפיפיה ורונה באיטליה, שם גם תשתתף הקבוצה של הבית של רונית כמשלחת לפסטיבל "האתגר הגדול" לשנת 2020, פסטיבל שמתקיים כבר 25 שנה ומוקדש לאנשים עם צרכים מיוחדים. 

אז יש לכם בחירה לא קלה לעשות, ואנחנו כאן כדי לעזור להם לבחור

האתגר הגדול 2020 – טיול בעיר ורונה

העיר ורונה ידועה בעיקר בתור עירם של רומאו ויוליה. המחזה של שייקספיק, שזכה לגרסאות שונות לאורך השנים, ושהביא את הרומנטיקה לקצה גבול היכולת, מספר את סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של רומאו ויוליה. אבל ורונה היא לא רק אהבה בלתי אפשרית, זו היא עיר יפיפיה, שבה מבנים עתיקים מהאימפריה הרומית ובראשם הארנה – שהוא אמפיתאטרון הרומי, השלישי בגודלו בעולם, ארמונות מפוארים מתקופת הרנסאנס ועוד.

אבל ורונה היא גם המקום שבו מתקיים הכנס הבינ"ל לאנשים מיוחדים – "האתגר הגדול 2020".

כנס "האתגר הגדול" מתקיים השנה בפעם ה 25, והוא יהיה בסימן "צמצם רווחים – כבד שונות והבדלים" ומטרתו העלאת מודעות לאנשים עם צרכים מיוחדים ושילובם וקבלתם בחברה.

"הבית של רונית" משתתף בפסטיבל הצבעוני והמקסים זו השנה הרביעית, והוא הנציג הישראלי לפסטיבל הבינ"ל המרגש הזה, וכלל הופעה של מקהלת "קולית" על הבמה המרכזית של הפסטיבל.

 

סביב המשלחת שלנו לפסטיבל בנינו טיול מאורגן, מותאם לאנשים מיוחדים. אז חברים, בואו והצטרפו אלינו לטיול מקסים בעיר ורונה המיוחדת, בה נסייר ברחובות הרומנטיים, נראה את החנויות הייחודיות, נשב בבית קפה ונאכל הרבה אוכל איטלקי ניסע גם ליום טיול מחוץ לעיר לפארק סיגורטה המרהיב, עם 18 האגמים שבו, הטירה הציורית והנופים המרהיבים.

אבל גם, תצטרפו אלינו לשלושה ימים של פסטיבל נפלא שכולו מוקדש לאנשים מיוחדים, בואו לייצג את האנשים המיוחדים מישראל בארועים, במופעים, בארוע משחקי הספורט והמוזיקה, ובמצעד המרהיב של כל משתתפי הפסטיבל ברחובות העיר. בואו איתנו, לייצג בכבוד את האנשים המיוחדים ולהכיר חברים מיוחדים מכל אירופה, ולהרים את הראש בגאווה על כך שאנחנו חלק מקהילה עולמית.

 

הטיול לורונה יתקיים ב 29/5-3/6/2020

רוצים להצטרף אלינו לטיול בעיר היפה ורונה, וכחלק מהמשלחת לפסטיבל האתגר הגדול?

צרו קשר

הבית של רונית

09-7442376

sec@habaitshelronit.org

הבית של רונית – טיולי בוטיק בחו"ל, לאנשים מיוחדים האוהבים את העולם29

חופש ונופש באי אנדרוס ביוון

האי אנדרוס נחשב לאי הירוק ביותר במזרח יוון. הוא שופע מפלים, הרים ירוקים פריחה מקסימה ונהרות.

האי שופע גם כפרים ציוריים ובינהם מסלולי הליכה יפיפיים

אנדרוס נראה כמו חופשה בגן עדן, עם 80 חופים נפלאים וכמובן אוכל יווני משובח, והרבה שקט ורוגע, כמו שרק ביוון אפשר למצוא. אל האי אנדרוס מגיעים בהפלגה מאתונה באוניה מפנקת, ואחרי שעתיים בלבד, תמצאו את עצמכם במקום הציורי והמקסים הזה.

אז חברים שלנו, החלטנו שאין מקום טוב יותר כדי לארגן לנו חופשה יפיפיה ומפנקת. הצטרפו אלינו במאי, לטיול נופש לאי אנדרוס.

בטיול נשהה בכפר נופש יוקרתי בלו ביי, שם ננוח, נשתכשך בבריכה ,אבל גם נטייל באי אליקנדרו שליד כפר הנופש, נאכל בטברנה יוונית על החוף, ונטייל בנופים הנפלאים של האי.

הטיול לאי אנדרוס ביוון יתקיים ב 3-8/5/2020

רוצים להצטרף אלינו לטיול שכולו נופש לכיף, מותאם לאנשים מיוחדים?

צרו קשר

הבית של רונית

09-7442376

sec@habaitshelronit.org

הבית של רונית – טיולי בוטיק בחו"ל, לאנשים מיוחדים האוהבים את העולם

מוזמנים להוריד את פירוט הטיולים המצורף בקובץ למטה, להחליט לאן תרצו ליסוע, ולהתקשר למשרד להרשם

 

לתוכנית המלאה של הטיול לאי אנדוס

http://www.habaitshelronit.org/wp-content/uploads/טיול-לאי-אנדרוס-ביוון.pdf

לתוכנית המלאה לטיול לורונה

http://www.habaitshelronit.org/wp-content/uploads/טיול-לוורונה-ופסטיבל-האתגר-הגדול-2020.pdf

מקהלה עליזה

מקהלת "קולית" היא מקהלה לאנשים עם צרכים מיוחדים הפועלת אצלנו ב"בית של רונית". בשבע השנים האחרונות מנהלת את המקהלה המוזיקאית והזמרת לימור בלס.

 לימור, איך מתנהלת המקהלה?

"מספר החברים במקהלה משתנה משנה לשנה. יש מצטרפים, יש עוזבים, זו מסגרת יוקרתית אך תובענית, ועם כל מצטרף חדש יש תהליך של בדיקת התאמה. מעבר לאודישן הראשוני יש בהמשך בדיקת היכולת לעבוד בקבוצה ולהתאמן באופן סדיר על-מנת להגיע להישגים. כרגע אנחנו עומדים על 8 חברים.

אנחנו מקהלה שמופיעה בארץ ובעולם, בכל מיני סוגים של מסגרות ומקומות מגדול ועד קטן, מפסטיבלים שונים בארץ ובחו"ל, דרך מועדוני הופעות דוגמת זאפה, ועד להופעות בבתי ספר ובפני קבוצות וארגונים שונים.

מה הסגנון של המקהלה? מה יש בהופעה שלה?

לקולית מספר סוגי מופעים, לכל מופע יש את הקסם שלו והחותם שהוא משאיר.

הופעה יכולה להיות 4 שירים, ויכולה להיות באורך מלא של שעה- שעה ורבע.

היא יכולה להיות אינטימית, בה רק קולית ואני על הבמה, שרים בליווי שלי על הגיטרה האקוסטית, והיא יכולה להיות מופע מרהיב וגדול של להקת נגנים שמלווה אותנו, ואנחנו מארחים אומנים גדולים דוגמת ברי סחרוף.

מכיוון שחלק מחברי קולית גם מנגנים על כלים מסוימים, פעמים רבות אנחנו משלבים קטעי נגינה שלהם במופע. אז הם עוזבים לרגע את תפקידם כזמרים על-מנת לבצע קטע נגינה.

מה שמייחד אותנו בתור מקהלה זו העובדה שאנחנו מקהלה יוצרת, ותמיד נשלב, ביחד עם השירים המוכרים שאנחנו שרים, את היצירה שלנו, שבאה לידי ביטוי הן בשירים מקוריים לגמרי, והן ברעיונות יצירתיים לעיבודים הווקאלים והמוזיקליים לשירים.

איך נבחרים השירים להופעה?

בעוד שאני מנהלת המקהלה, הרעיונות והשירים המקוריים אינם מגיעים רק ממני, יש לחברים המון מקום להביע את עצמם הן בשירים שהם כותבים והן ברעיונות, ואני בוררת ולוקחת את מה שטוב ומתאים, ויש המון. הם מאוד מוכשרים.

אותו דבר בנוגע לבחירת השירים המוכרים שאנו לומדים, אני מביאה את השירים והם תמיד מוזמנים גם להביא רעיונות ומה שנראה לי מתאים אני לוקחת. באופן כללי אני בוחרת  שירים שאני אוהבת, וזה כולל הרבה שירים שלא שומעים בדרך-כלל מקהלות מבצעות, כמו הרבה שירים בסגנון הרוק והרגאיי, בוסה נובה ועוד. אני משתדלת להתרחק כמה שיותר משירים בנאליים ששומעים הרבה מקהלות שרות, או שירים שחורשים עליהם, או עם נושאים נדושים.

בתור יוצרת שהטקסטים הם דבר עיקרי אצלה, אני תמיד בוחרת לקולית שירים עם טקסטים חזקים ואמיצים, שלפעמים גורמים אפילו להנהלה במרכז לנוע רגע באי נוחות, ובסוף תמיד מתבררים כדברים הכי מרגשים. לשמחתי נותנים לי במרכז המון חופש ואהבה וסומכים עליי.

איך הגעת לעבוד עם קולית? מאיפה הרעיון לעבוד במקהלה עם אנשים עם צרכים מיוחדים?

חברה טובה שלי, שירי גולן, היא יוצרת וזמרת ומורה מופלאה לפיתוח קול, שלימדה באופן פרטי כמה מחברי המקהלה. כשהיא שמעה שמחפשים מנחה למקהלה, הציעה לי לבדוק את הנושא.

לשאלתך, לא עלה לי בראש לפני זה לא הרעיון לעבוד עם מקהלה, ובכלל לא הרעיון לעבוד עם אנשים עם צרכים מיוחדים. רציתי עיסוק נוסף בתחום המוזיקה, ההצעה הגיעה פתאום לפתחי, ואמרתי יאללה נראה במה מדובר.

נפגשתי עם רונית חיון, מקימת ומנהלת המרכז, לקפה, ותוך 5 דקות ידעתי, שלא משנה מה, עם האישה הזו אני חייבת לעבוד. מעולם לא שמעתי לפני זה מישהו מדבר בתשוקה כל-כך גדולה על העבודה שלו. ואני, תשוקה וניצוץ בעיניים זה הדבר שהכי קונה ומושך אותי.

רונית, מצידה, גם נדלקה עליי, על "עיוור". על אף שהגעתי חסרת ניסיון לחלוטין בניהול מקהלות, ובטח שחסרת ניסיון בעבודה עם צרכים מיוחדים, גם היא החליטה במהירות שהיא רוצה לעבוד איתי.  שתינו הקשבנו לאינטואיציה.

איך את עובדת איתם ובמה זה אחר ממקהלות רגילות?

לא עבדתי עם מקהלות אחרות, אבל מה שאני משערת ששונה, זה שעם מקהלות אחרות ההתמקדות היא בעיקר בפן המוזיקלי והיצירתי, ובעבודה עם החבר'ה יש משקל עצום לפן האנושי והטיפולי.

לחברים במקהלה שלל עצום של קשיים ומגבלות, ושלל עצום של חוזקות, ובמקרה של המקהלה אחד התפקידים העיקריים שלי זה לגרום להם להתמקד ולהעצים את החוזקות על אף ועם המגבלות.

הצורה בה אני עובדת איתם משתנה מיום ליום, מחודש לחודש, משנה לשנה. בעבודה איתם יש צורך כל הזמן לעצור ולבדוק, להתבונן לשאול – מה עובד? מה לא עובד? זו עבודה מאוד מאוד דינמית, שנעה בין התרגשות עצומה ותחושת עילוי, לתסכול גדול והרגשה של שיעמום ותקיעות.

כאשר הצד אנושי טיפולי נמצא במצב תקוע, גם המוזיקה במצב תקוע. ואין יותר מתסכל מזה.

לכן אין לנו אפשרות לקפוא על השמרים, לא לי ולא להם. אנחנו חייבים כל הזמן להמציא את עצמנו מחדש ולמצוא את הדרך להתקדם. וכשאנחנו מוצאים את הדרך זה מוביל לפריצות דרך מדהימות ומרגשות, שתמיד תמיד באות לידי ביטוי הן במקהלה והן בחיים האישיים של החברים. שהרי השירה היא ראי הנפש.

האם יש ריבים על סולואים? אגו? ,

זה נושא שבחרתי לעקור מהשורש, ולפמפם להם ללא הפסקה עיקרון אחד מאוד פשוט:

בעבודה שלנו אין פרטים, אין "אני", יש רק את קולית, מקהלה אחת שמה שהכי חשוב זה איך היא נשמעת, ולא איך כל אחד מאתנו נשמע.

בתחילת כל מפגש אני עוברת איתם על הכללים של המקהלה, ושניים מהכללים מדגישים את העיקרון הזה:

-הכלל הראשון: אף אחד לא אומר: "אבל לי אין סולו". בכל פעם שאני מחלקת סולואים אני עושה זאת אך ורק לטובת השיר ואיך אנחנו נשמעים בכללי. בנוסף אני מאוד "קרה" וחותכת בנושא הזה. אם ניסיתי קטע סולו או תפקיד מסוים עם מישהו וזה לא עובד טוב, אני חותכת ומעבירה את התפקיד למישהו אחר, והחברים מקבלים זאת ואימצו את הגישה שלי.

-הכלל השני: אף אחד לא אומר "אבל אני עשיתי טוב". אני מזכירה להם ללא הפסקה, שאין שום ערך לאיך שהם שרים באופן אישי, אם המקהלה בכלליות לא נשמעת טוב. יש המון עזרה ביניהם, גם במהלך השירה בשיעור כשהם מזכירים אחד לשני תפקידים, וגם במהלך השבוע שהם נפגשים להתאמן ולתמוך אחד בשני.

מה החזון שלך בעקבות הפרסום של להקת שלווה, לקולית?

האמת שהחזון שלי לא ממש קשור ללהקת שלווה. מאז ומתמיד, או לפחות מאז שהתחלנו להופיע על במות, האמנתי בכוח של קולית להגיע רחוק. אני רואה ומרגישה תגובות נדהמות של אנשים אליהם, אני חווה את היכולת שלהם להשתפר ולהתקדם. החלום שלי עבורם מתחלק לשניים:

הראשון הוא לראות אותם לא מפסיקים להשתפר, כל הזמן משכללים את היכולות שלהם, תמיד להתגבר על אתגרים חדשים.

השני הוא – להופיע כמה שיותר, להיות מקהלה עובדת, להפיץ את האור וההתרגשות שהם מביאים איתם לכל הופעה. אין לשער כמה שהחבר'ה האלה אוהבים להופיע, הם מאושרים כשיש להם הופעה, עומדים בנחישות בכל העבודה הקשה שזה מביא איתו, ואף אחד לא נשאר אדיש לזריחה הזו.

את חושבת ששלווה שינו את היחס למקהלות ולהקות כמו קולית? את מרגישה את זה?

אני חושבת ששלווה בעיקר הביאו את העניין הזה למודעות, לקדמת הבמה. מבחינת יחס אני לא ממש מרגישה שוני, אבל אנשים כנראה זקוקים לשים את הדברים במשבצות מוכרות, אז שלווה כן יצרו בתודעה של אנשים את המשבצת הזו. אנשים שאני מספרת להם עלינו אומרים לי עכשיו "אה, כמו שלווה". אני לא מרגישה בנוח עם ההשוואה כי אנחנו מאוד שונים משלווה, אבל אם זה נותן לאנשים קצה של מושג להיאחז בו, יכול להיות שזה עושה לנו שירות טוב.

מה את חושבת פעילות כזאת של מקהלה נותנת לחברים בה?

אינסוף דברים. אנסה למנות כמה:

  • אמונה בעצמם וביכולות שלהם. החברים מתמודדים ביום יום עם המון קשיים, הקשורים גם למציאות הפיזית שהם צריכים להתמודד אתה וגם למציאות הפנימית הרגשית שלהם. בשני המקרים, הדברים שהם מתמודדים איתם גדולים ומורכבים יותר מאדם ממוצע. המקהלה גורמת להם ברמה הראשונה לשים לשעתיים בשבוע את כל המורכבות והקשיים בצד ולהתמקד במוזיקה, לשים דגש ואור על מה שהם טובים וחזקים בו. ברמה השנייה, הקשיים שעולים בתוך המקהלה תמיד מקבלים התייחסות ודרך לעבוד איתם ולהתגבר עליהם. זה גם מעלה את הערך שלהם בפני עצמם בתחום הספציפי הזה, וגם מקרין על שאר התחומים בחיים שלהם. יש להם גאוות יחידה.

הופענו בערבי התרמה שונים, לא רק למען מרכז אלא גם למטרות אחרות. ברגעים האלו הם הופכים מאלו שזקוקים לעזרה, לאלו שמעניקים אותה. וזו מתנה עצומה.

  • מקום ביטוי. כפי שציינתי אנחנו מקהלה יוצרת. בתור שכזו, יש לחברים מקום לבטא את היצירתיות שלהם, אם היא באה במילים, או לחנים, או ניגונים או רעיונות עיבודיים.
  • הכי בפשטות: מתנת המוזיקה. למוזיקה יש כוח ריפוי עצום.
  • חיזוק תחושת האחריות האישית: לרבים מהחברים, בגלל המגבלות שלהם, יש אנשים בחיים שעוזרים להם ועושים עבורם הרבה דברים. העניין הזה, על אף שמגיע ממקום טוב, הרבה פעמים מחליש בהם את תחושת המסוגלות והאחריות האישית. אני לא נותנת לזה מקום וכל הזמן דוחפת אותם לקחת אחריות על התפקידים שלהם, על האופן בו הם מתאמנים, ובכלל לקחת אחריות על המקהלה. זה תהליך מאתגר ביותר גם עבורי וגם עבורם, אבל לאט לאט הם לומדים שיש להם יכולת.
  • התמודדות עם פחדים: הפחד עוצר אותנו בהמון מקומות בחיים, וגם בשירה. לבטא את עצמנו באמת זה דבר מאוד מפחיד ונתקל בהרבה התנגדויות, שבאות לידי ביטוי בכל מיני דרכים, מלשיר בשקט ובלי נוכחות, ועד לשיר בצעקות ונוכחות מוגזמת. העבודה שלי איתם במקהלה גורמת לנו לפגוש את הפחדים האלה וללמוד להתמודד איתם, לאזן אותם, להגביר או להחליש או כל דבר שצריך כדי ללמוד להקשיב ולבטא את הקול האמתי שמבקש להתבטא.

את מרגישה שמשהו אצלך השתנה בעקבות העבודה איתם? מה את חושבת שלמדת מזה?

העבודה עם קולית היא למידה מתמדת ושינוי בלתי פוסק. אני רוצה להתמקד בדבר אחד מאוד מעניין שמשליך על המון תחומים.

העבודה איתם היא ראי קשוח ובלתי מתפשר. יש לחבר'ה האלה תכונה שנשמעת נפלא, אבל בפועל היא אחד הדברים שהכי קשה לנו להתמודד איתם: הם מעניקים אהבה ללא תנאי.

האהבה הזו נותנת בהתחלה קרקע מאוד נעימה ובטוחה לעבוד עליה, כשהגעתי אליהם לראשונה, מלאת פחדים וחששות כי הייתי חסרת ניסיון, מיד האהבה שלהם פוגגה את החששות שלי ואפשרה לנו לצאת לדרך עם המון שמחה והתרגשות.

אך ככל שהתהליך מעמיק, אני מגלה אמת מאוד כואבת על עצמי: אני לא באמת מאמינה שמגיעה לי אהבה ללא תנאי.

ואני קולטת שלא משנה מה אני אעשה, ואיך אתנהג, וגם אם אתעצבן ואהיה מגעילה אליהם כי הם עצבנו אותי, או כי היה לי יום רע, וגם אם אתן לאגו שלי לנהל את העניינים ולא אגלה חמלה, הם עדיין ימשיכו לאהוב אותי. ולתת לי את כל הלגיטימציה להתנהג בכל צורה שאני מתנהגת.

וזה עוד יותר מעצבן אותי. אני מגלה שככל שעובר הזמן והם מגלים כלפיי יותר ויותר אהבה, ויותר מהללים ומשבחים אותי, זה מתחיל לעצבן אותי, ואני רוצה להגיד להם "די!! תפסיקו לאהוב אותי כל-כך!! אני לא עד כדי כך מדהימה שצריך לאהוב אותי ככה!"

אבל זה לא יעזור. האהבה שלהם היא נתון בלתי משתנה.

ולכן אני מוצאת שהדבר שצריך להשתנות נמצא בתוכי. אם אני רוצה להרגיש ראויה לאהבה שלהם, אני זו שצריכה לשנות את מה שבתוכי שמרגיש שאינו ראוי.

האחריות לאיך שאני נוהגת כלפיהם היא עליי בלבד. הם לא יתנגדו ויתמרדו. אני לא רוצה לומר בזה כמובן שהם אינם מתמרדים ומתנגדים בחייהם, הם בהחלט עושים זאת כשהם מרגישים צורך לעמוד על מה שחשוב להם, ואנחנו מאוד מעודדים את זה. אבל ברגע שהם החליטו שהם אוהבים ומרגישים אינטואיטיבית -והאינטואיציה שלהם מאוד חזקה – שהאדם רוצה בטובתם, כמו שהמצב אצלנו, הם יסמכו ויתמסרו באופן טוטאלי. אך גם אצלי, כמו אצל רוב בני האדם, כשאני אוהבת ורוצה בטובת מישהו, לפעמים הדרך לשם רצופה מכשולים ואגו ופחדים שלי עצמי. הסיטואציה מולם מאלצת אותי שוב ושוב לשים את האגו והפחדים בצד, ולצעוד בדרך האהבה, כי רק כך אני מרגישה ראויה לאהבה שלהם, ובאופן פלאי, זו הדרך היחידה שבה הדברים באמת מתקדמים.

יש מתנה יותר מופלאה מזו?

להזמנת הופעות ופרטים על מקהלת קולית 

https://מקהלת_קולית.vp4.me/קולית

 

זה בגלל הלקות

מאת:רונית חיון – מקימת ומנהלת מרכז "הבית של רונית"

האם אני יכולה לדעת אם זה בגלל הלקות ואני נוטה להניח על מצע הלקות התנהגויות שאינן מיטיבות עם האדם עם הלקות, בהתחשב בכך, שלעתים אנו נמנעים מלהתייחס להתנהגויות מסוימות אצל אחרים בגלל שהם עם צרכים מיוחדים. אני, העוסקת במלאכת שיקום האדם עם הלקות, מתקשה לעתים להבחין בין התנהגויות "מעכבות-חוסמות" התפתחות ושיקום, לבין מכלול אופני התנהגות הנובעים ישירות מהלקות.
התנהגות "מעכבת-חוסמת", כמו התנהגות "נוקשה-חזרתית", הנן התנהגויות החוזרות על עצמן בדרך כלל, ואינן מותאמות לגיל האדם או לסיטואציה, והן נגזרות של פירוש מעוות את המציאות ושל אי יכולת להתאמה אישית וחברתית. התנהגויות אלה מתקבעות אצל אנשים עם צרכים מיוחדים וקיים קושי רב לשנותן או לחדול מלהשתמש בהן. לרוב, מתקשה האדם עם הלקות לבצע סינון התנהגויות והתאמה. כמו כן, קיים הקושי להאמין שניתן אחרת ויש עוד אפשרויות.

שנים רבות אני עוסקת בשיקום אישי וחברתי של האדם עם הלקות והשאלות שמעסיקות אותי לא מעט הן: האם התנהגות "מעכבת-חוסמת" היא תמיד תוצאה של הלקות? האם יש סיכוי שזו התנהגות נרכשת או נלמדת ושהיא תוצאה של גורם משני ללקות, או גורם אחר בכלל? האם התנהגות "נוקשה-חזרתית" נובעת מהלקות עצמה, או שהיא קשורה למבנה האופי, הלמידה והחינוך הסביבתי של האדם? האם יש קשר ישיר בין התנהגות מסוימת ללקות? ואם לא, מאין היא נובעת? כיצד אדע לקדם אותו ללא ידיעה ברורה של סיבת התנהגות כזו?

ראשית, עלי להבין מה גורם לאדם עם הלקות להתנהג באופן כזה או אחר. מה הסיבה לכך, והאם קיימת סיבה.
הרי תשובה לשאלה הזו משנה לגמרי את אופן העבודה.

מחקרים ואבחונים רבים עוסקים במשמעות ההפרדה בין התנהגויות לבין ללקות מסוימת. כלומר: ניסיון לסווג התנהגות מסוימת ללקות מסוימת. בעבודתי עם מגוון רחב של לקויות, מצאתי כי התנהגויות מעכבות התפתחות אישית וחברתית באות לידי ביטוי אצל אנשים על קשת רחבה של לקויות מכל הסוגים. מרבית ההתנהגויות הללו דומות ובאות לידי ביטוי באופן כמעט זהה בקשת הלקויות. אבחנה זו הביאה אותי לחקור את הנושא ולתהות על מקורו. אף על פי שלרבים מהם התנהגויות שאינן תואמות את גילם, ולכולם לקות כזו או אחרת, למרות זאת, עלה בי ספק לגבי מקור ההתנהגות והתקשיתי לחבר אותה תמיד ללקות ולעבוד לפי אבחנה זו.

שחזור ההתנהגות שוב ושוב, למרות מפגשי הדרכה רבים שהעמיקו בהבנת ההתנהגות, לא הביאו לתוצאה הרצויה – שינוי ההתנהגות או חדלונה. החלטתי לנסות להוביל תהליך שינוי התנהגותי (אישי-חברתי) בלי "להתחשב" בלקות באופן מוחלט ויחיד, לקחת את הלקות בחשבון אך לא לראות אותה כגורם ההתנהגות. להחלטה זו התלוותה המחשבה שיש בכך סיכוי לכישלון. החלטתי לקחת את הסיכון. זהו תהליך הנע על הציר בין אי הידיעה והאומץ לפעול. סמכתי על ארגז הכלים שלי, הגדוש שפע רב של ניסיון וכלים יצירתיים להוביל את התהליך, ויצאתי לדרך. התוצאות הפתיעו ורגשו אותי.


אני מאמינה שהחיפוש בין כל מה שיש ברשותי למען שיפור חייו של האדם עם הלקות, היא הנכונה. אם אני לא יודעת בוודאות את הסיבה (ואין ידיעה ברורה אף פעם בעצם) אז אין בידי תשובה ברורה, ואולי טוב שכך, משום שהתשובות הברורות כביכול, או אבחונים ומחקרים הם אך ורק עוד כלי בארסנל המקצועי שלי, ולא הדבר עצמו המוביל והקובע. מתוך הבנה זו, אני אשתמש בלקות ככלי עזר לשינוי (אבל על נושא זה אעמיק בפעם אחרת…).

מטרת התהליך: שינוי התנהגות חזרתית אשר השלכותיה גורמות סבל. התהליך החל בתווך והנגשה של תוצאות והשלכות ההתנהגות ופחות דגש על ההתנהגות עצמה. תוצאות התנהגות הן אלה הגורמות ניתוק חברתי וסבל אישי ואותן קשה מאוד לילדינו המיוחדים להבין. שוב ושוב חוזרת התנהגות מסוימת למרות שעות של ניסיון למידה לשנותה.
ככל שהצלחתי להבהיר ולתווך את השלכת ההתנהגות על מכלול חייו של האדם ועל הסובבים אותו, חל שיפור ניכר בהתנהגותו. זו דרך דיי סיזיפית לשינוי, משום שהחיפוש אחר תווך מתאים וקוהרנטי לשיקוף ההתנהגות, הוא מורכב וסבוך (וזה כן בגלל הלקות…). למזלי, באופן טבעי אני כלולה בסביבתו "הנפגעת" של האדם אתו אני עובדת, דבר המאפשר לי להנגיש מודל אמיתי של התוצאה הישירה של התנהגותו. גם אם קרתה התנהגות פוגענית כלפי או כלפי אדם אחר, לדוגמא: דיבור מעליב ופוגע שאינו הולם תקשורת בינאישית, שקרים, אי עמידה במחויבות הדדית, זלזול וחוסר כבוד וכדומה, אני יכולה לשקף את הצד השני, הנפגע, באופן שיבהיר את ההשפעה הישירה של ההתנהגות. מודל היחסים בינינו, לטוב ולרע, הוא הגשר עבורו ליחסים עם אחרים.

בשלב זה הדגש אינו על התחושה והסבל של האדם עצמו, אלא מה קורה מחוצה לו. זה השלב בו אפשר לדבר בחופשיות על "הסימפטומים", מבלי להתעכב על "המחלה". ביחד נתבונן על ההשלכות, כמו שני אנשים המתבוננים לעומק בציור מרתק. מה אנחנו רואים? איזה סיפור יש כאן? עוברים על כל פרט ופרט, מפרקים את הציור לגורמים, לא מתעלמים משום קו וגוון מכל צדדיו. ואז שואלים: אם זה מה שאנחנו רואים ומבינים, מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? 

ברגע שהצלחנו לחבר בין ההשלכות להתנהגות עצמה, בדיוק בחיבור העדין והשביר הזה, יכולנו לצייר את הציור שלנו  כמו שהוא נראה עכשיו, וכמו שהוא יכול להיראות. אחד הקווים המנחים אותי בתהליכים כאלה הוא תמיד להציע חלופה למה שרוצים לשנות. זה לא ממש מועיל להוביל שינוי התנהגות מבלי להציע חלופה מתאימה.

הציור (או כל תבנית יצירתית אחרת המתאימה) יבטא את הסימפטומים (ההשלכות) של ההתנהגות עצמה. חשוב לצייר את הציור האמיתי בצבעים המתאימים, מבלי "לעגל פינות". ככה בדיוק זה נראה! לאחר פירוק הגורמים השייכים להשלכות ואיסופן מחדש לתוך יצירה מובנית, נעבור לשלב הבא בתהליך: יצירה הפוכה. היצירה תבטא את הדבר ההפוך ליצירה הקודמת. כלומר: איך זה יכול להיות אחרת ומתאים? זוהי יצירה מרגשת ומקודשת לחלומות, לפנטזיות, לרצונות העמוקים ביותר (ככה אני רוצה להיות! אני רק לא יודע איך…). אני קוראת לזה: מפת החיים. אני אוהבת לצייר עם המודרכים שלי מפות חיים שונות, המשתנות בכל עת וצורך. חשוב לציין, כי מצאתי את הציור, הסכמות, המפות, הריבועים והעיגולים ככלי עזר משמעותי ומקדם בהדרכות. אני נעזרת בהם כדי להמחיש ולפרק מצבים שונים. המחשה כלשהיא חשובה ומסייעת לאדם עם הלקות להבין יותר.

היצירה ההפוכה מאפשרת ניכוס מחדש של ההתנהגות, מתוך חווייה של כוח (הנה אני יכול…) המאפשרת הזנה מחודשת למקום "המחלה" – וזה ההיפוך: האדם יכול לגעת ב"מחלה" מבלי להרגיש "חולה".

התהליך מוחזק זמן רב וחוזר על עצמו שוב ושוב (חזרתיות הכרחית) עד להטמעת ההתנהגות החדשה. לעתים יש צורך בשינוי חלק מהציור או הוספה והורדה של משהו, אך הוא מהווה בסיס איתן ומוביל לשינוי.

הכותבת: רונית חיון, מייסדת ומנכ"לית עמותת "הבית של רונית", מלווה תהליכי שיקום אישי וחברתי לאנשים עם צרכים מיוחדים, מנחה קבוצות בגישה אינטגרטיבית-הוליסטית, מדריכה אישית, ליווי הורים ובני משפחה, מנחה עמיתים.

טיפול באמנות

רבים מאתנו חש שאומנות היא כלי שפונה אל הנפש. כשמסתובבים בתערוכות, או במוזיאונים, נחשפים לצבעים, ליצירה, לעוצמת הרגש שמתבטאת הרבה פעמים ביצירות אומנות, אפשר להרגיש את הלב מתרחב, ואת הרוח שלנו נפתחת לחוויות חדשות.

אז מתברר שהתחושות האלו של חובבי האומנות מביננו הן מבוססות, ואומנות משמשת כלי בהרבה מאוד נתיבי חיים, כדי להגיע אל הנפש, כדי לתת לאנשים דרך לבטא את עצמם, וגם כדי לטפל ולשקם אנשים שנפגעו.

בתוך הכלים השונים ישנם אומנות טיפולית, אומנות שיקומית, וגם שילוב אומנויות. שילוב אומנויות הוא תפיסה הרואה באמנות אמצעי של האדם כדי לבטא את עצמו, כדי לשקף לו ולהעצים אותו, ובמקביל לפתח ולשפר את הכישורים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים. כשמדובר באנשים עם צרכים מיוחדים, הנושאים האלו הם חלק מתהליך התפתחותי, שאינו מסתיים, בדרך אותה הוא עושה כדי למצות את הפוטנציאל שלו ולשפר את היכולות שלו, כדי להגיע למקסימום עצמאות ויכולות בחברה.

אנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להפיק הרבה מתוכנית של שילוב אומנויות, ולשפר את הכישורים הקוגניטיביים והחברתיים שלהם, אבל גם לעבוד על כישורים סנסו-מוטוריים למשל, בעבודה עם חומרים שונים, להעצים ולשפר את הביטחון העצמי שלהם והמסוגלות העצמית הכל כך חשובה להתפתחות ולהתקדמות שלהם.

תוכנית כזאת של שילוב באומנות לא רק עוזרת לאדם המיוחד בהתפתחות האישית והחברתית, אלא מעשירה אותו ברמה האישית בפעילות יצירתית ומהנה, מרחיבה את אופקיו, פותחת לו כיוונים חדשים וידע כללי על אומנות ואומנים בכלל.

דרך האומנות יכול האדם המיוחד לבטא את עצמו במקום שאולי קל לו יותר מאשר שימוש במילים, שהרבה פעמים קשה לאנשים מיוחדים, ולחבר את הסביבה לעולמו הפנימי.

בסטודיו לאומנות שלנו, בהנחיית חדווה מאיר, מתקיימים מפגשים חווייתיים בהם יוצרים, נהנים ומתפתחים. המפגשים מתקיימים בקבוצות קטנות, באווירה נעימה תוך מתן יחס אישי לכל אחד. בסטודיו עובדים המשתתפים במגוון רחב של חומרים ויוצרים בטכניקות עבודה שונות המאפשרות לכל אחת ואחד ללמוד ולפתח גישה יצירתית משל עצמו, ובכך להביא לידי ביטוי עולם פנימי, מיומנויות ויכולות.

על כלבים ואנשים

לא סתם כלבים נחשבים לידידו הטוב של האדם. נכון שכיף להיות בעלים של כלב, תמיד נחמד שחוזרים לבית ומישהו מאוד שמח לראות אותך, וכלבים ידועים בכך שיש להם יכולת מנחמת בשעות משבר. את כל היכולות האלו ניתבו לעזרה לאנשים עם צרכים מיוחדים בכלבנות טיפולית.

כלבנות טיפולית כוללת אינטראקציות שמערבות רגשות רבים וכוללים חיבה, אמון, אהבה, ועוד הרבה מאוד רגשות ואינטראקציות שמייצרים יכולת לתרגל מערכת יחסים, הבעת רגש, ויכולת אמפתית וטיפולית של אנשים עם צרכים מיוחדים, שזקוקים לתרגול הזה כדי להתפתח חברתית.

כלבנות טיפולית כוללת בין היתר מפגש עם הצורך האנושי ב "הזנה ריגשית", צורך שאם אינו מתמלא יכול לייצר דיכאון, חרדות והידרדרות כללית בבריאות. האפשר לתת בחזרה לכלב – אהבה וחיבה, היא הזדמנות נהדרת לאפשר לאדם להתנהג בצורה אנושית וטבעית של דאגה ונתינה, ולאנשים מיוחדים לא תמיד יש מקומות לבטא את ההתנהגות הזאת. היכולת לתעל את הצורך בנתינה, אצל אנשים שחווים בעיקר קבלה הוא חשוב לבטחון העצמי שלהם, לתחושת המסוגלות שלהם ומוביל לבריאות נפשית ופיזית משופרת.

מהות הטיפול בכלבנות הוא מרחב טיפולי של אהבה וחיבה, ללא תנאי וללא שיפוט. הכלב אינו רואה מולו אדם בעל צרכים מיוחדים, הוא לא חש בשוני של האדם המטפל בו, ואוהב אותו ללא תנאי, ומעניק לו גם אהבה, וגם את המקום שבו האדם המיוחד יכול להעניק אהבה ללא מעצורים וחשש.

האפשרות להגיע למערכת יחסים בריאה ואינטימית עם הכלב, הופכת אותו לגורם מרכזי בסיוע ושיקום בני אדם. הטיפול כולל גם יצירת מחויבות הדדית, והכלב משמש כשותף חינוכי וטיפולי שבעזרתו ניתן להגיע למקומות מאוד עמוקים וקשים שבמקים אחרים אפילו מטפלים מוסמכים לא מצליחים להגיע אליהם.

הכלבנות הטיפולית מעניקה כלים וכישורים חברתיים שונים, שניתן לתרגל באופן פשוט יותר עם כלב מאשר עם אדם, פיתוח תקשורת, שליטה בכעסים, הגברת דימוי עצמי, שיתוף פעולה, גילוי אמפתיה ועוד. ובתור בונוס לומדים גם לטפל ולהכיר את עולם הכלבים.

הקרבה והטיפול בכלב תורם לעיצוב אופי ואישיותו של האדם, והופכת אותו ממטופל למטפל וממקבל לנותן.

הכותבת – דור רכטמן , מדריכה בכלבנות טיפולית באוכלוסיה עם מוגבלויות שונות. דור מדריכה את חוג הכלבנות ואילוף כלבים שנפתח החודש ב"בית של רונית" ובו מתקיימת פעילות של אילוף מעצים, למידת פקודות אילוף, טריקים, מסלול מכשולים ועוד. הפעילות מתבצעת עם כלבי בורדר קולי.

לרישום לחוג – 09-7442376

אבל אני, אוהב להיות בבית…

חלק ממעגל החיים של כל אדם ושל משפחתו, הוא כשהגוזלים גדלים ועוזבים את הקן. אצל חלק מהילדים זה קורה עם הגיוס לצבא, אחרים מושכים עוד קצת זמן בבית, אבל בסופו של דבר, כל ילד רוצה לפתח את עצמו כעצמאי וכבוגר, ולעזוב את הבית לחיים עצמאיים, וכל הורה רוצה לראות את הילד שלו, הופך לבוגר עצמאי ומתחיל את חייו ללא הבית המגונן של ההורים. במשפחות מיוחדות המצב דומה, אבל מורכב יותר.

כאשר האדם המיוחד, משפחתו, או שניהם מגיעים למסקנה שהוא צריך לצאת לדיור מחוץ לבית, אם כדי לפתח את עצמאותו, או כי הבית כבר אינו מתאים לצרכיו, עומדות בפניהם כמה אופציות. אין אופציה נכונה או לא נכונה, לכל אחד מהאנשים המיוחדים מתאימים דברים אחרים וזה תלוי כמובן במגבלה שלו, ברמת התפקוד שלו, וברמת ההכנה שקיבל לחיים עצמאיים, אבל המגמה לגבי דיור חוץ ביתי של אנשים עם צרכים מיוחדים עברה מהפך גדול בשנים האחרונות.

האופציות הקיימות היום הן –

  • מעון פנימייה – מקומות הנותנים לדיירים את כל השירותים במקום אחד: מגורים, בריאות, טיפול, תעסוקה ופנאי ועוד. המקומות האלו יכולים להיות גדולים במודל של כפר או קיבוץ למשל, או מקומות קטנים של כמה עשרות בודדות של אנשים. מקומות אלו מתאימים בדרך כלל לאנשים הזקוקים לטיפול תומך נרחב, ולא יכולים לחיות באופן עצמאי. כ- 8000 בוגרים עם צרכים מיוחדים גרים במקומות כאלו
  • הוסטל – מסגרת מגורים בקהילה, מיועדת לעד 24 אנשים בטווח גילאים קרוב. הדיירים בהוסטלים משתמשים בשירותי הקהילה בתחומי בריאות, תעסוקה ופנאי, גרים יחד ומקבלים תמיכה מצוות שנמצא במקום, כמו אם בית.
  • בית קבוצתי – מסגרת המיועדת לעד 16 אנשים הזקוקים לתמיכה חלקית, הם חיים בקהילה, ומקבלים את כל השירותים שלהם מחוץ למסגרת הדיור, אבל מקבלים תמיכה חלקית מצוותים של המוסד
  • דירות – פה מדובר על דירות בבניין מגורים רגיל בקהילה, שבהן חיים עד 6 אנשים ובדרך כלל פחות, מדובר במסגרת המתאימה לאנשים עצמאיים הזקוקים לתמיכה קלה בלבד. דירות אלו קיימות בפורמטים שונים בערים שונות, והן משמשות למגורים בלבד וחיים עצמאיים.

הרגע הזה שבו האדם המיוחד יוצא מהבית הוא צומת חשובה בחייו, וההחלטה מה מתאים לו, מה יעזור לו להמשיך את תהליך ההתפתחות האישית והחברתית שלו, בחירת האנשים שיהיו מסביבו בתהליך הזה, כשהוא נפרד מהמשפחה שהיא המקום הבטוח ביותר עבורו. מי יהיה שם כדי להגן עליו, ומצד שני לתת לו לפרוח.

עם השנים עולם הרווחה שינה מאוד את תפיסתו לגבי מסגרות דיור לאנשים עם צרכים מיוחדים, וברוח השיוויון וזכויות הפרט, ומתוך כוונה לתת מענה למגוון גדול של בעלי צרכים מיוחדים, מעודדים היום גורמי הרווחה דיור בקהילה על פני דיור במעון, ופיתוח מסגרות בקהילה כדי לתמוך באדם המיוחד ובמשפחתו בבניית תוכנית מותאמת אישית לכל אחד מהבוגרים.

חשוב להבין שמסגרת שאינה מתאימה לאדם, עלולה לא רק שלא לתרום לו, אלא לגרום לו נזק. אדם שנמצא בתהליך התפתחותי דרך הטיפולים והתמיכה שקיבל לאורך השנים בבית, בטיפולים הפרא רפואיים ובמסגרת מערכת החינוך, אם הוא נמצא במסגרת דיור שאינה מתאימה ליכולותיו ולפוטנציאל שלו, יחווה רגרסיה.

במחקר שנעשה באירלנד בדקו דיווח של אנשים עם מוגבלות החיים בסוגי דיור שונים או עברו מסוג דיור אחד לשני, על רמת איכות חייהם (well being), והתוצאות מראות שלאנשים שנמצאים או עברו לדיור מותאם אישית, יש דיווח עצמי על עליה משמעותית באיכות החיים, לעומת עליה פחותה באופן משמעותי מדיור מאורגן כמו בהוסטלים למשל, ומהמשך חיים עם המשפחה.

גם בסקירת המחקרים והמטה אנליזה הזאת, הראו תוצאות חד משמעיות עם תקפות ברמה גבוהה, של שיפור באיכות החיים, עם המעבר מכל סוג של דיור מוסדי, לדיור בקהילה.  על פי המסקנות של הסקירה רואים שיפור אצל אנשים הגרים בקהילה באיכות החיים הכללית, חופש, קבלת החלטות עצמאית, חיזוק קשרי משפחה, והזדמנויות לשילוב חברתי. יש חשש שהשחרור מצוות תמיכה קרוב יגרום לחוסר ביטחון, לחששות ולבידוד חברתי, אבל אלו דברים שעם תמיכה נכונה, אפשר למנוע אותם.

כמובן שמומלץ לבדוק ולבחון את כל האפשרויות לפני שמגיעים לרגע המכריע שבו האדם המיוחד ומשפחתו מרגישים בשלים לתהליך של היציאה מהבית. ישנם אנשים שונים שמתאימים למסגרות שונות, אך חשוב לזכור שהיום המערכת והמחקרים התומכים  בהם מראים שיותר ויותר אנשים חווים שיפור עצום ביכולות ובאיכות החיים דווקא במסגרות הקהילתיות, ובגלל שמדובר באנשים שונים עם צרכים שונים, מסגרות הדיור גם הן צריכות לעבור שינוי ולהציע פרסונליזציה של צרכי המתגוררים בהן. מסגרת בקהילה המעודדת שילוב בקהילה – חברתית ותעסוקתית יכולה להתאים אם מתווכים אותה ותומכים בה נכון. בכל מקרה, מסגרת דיור אינה רק 4 קירות, בשביל האדם המיוחד היא הזדמנות להתפתחות אישית וחברתית, והתנסות "על רטוב" בחיים עצמאיים והגדלת תחושת המסוגלות העצמית שלו.

מתוך הגישה האינטגרטיבית הוליסטית המנחה את עבודתנו עם אנשים מיוחדים כבר יותר מעשור, בנינו מודל אלטרנטיבי לדיור בקהילה, שלוקח בחשבון את הכיוונים אליהם צועד העולם כפי שמראים המחקרים. המודל שלנו מאפשר דירות בקהילה בהתאמה אישית על פי צורכיהם, יכולותם  ורצונם של הדיירים המיוחדים. מדיניות ניהול הדירה, בדיקת נותני השירות מתוך אנשי המקצוע, מינון ההדרכה וכל ההתנהלות בדירה עצמה מותאמת אישית לכל דירה על פי הדיירים שגרים בה, ונעשית בשיתוף מלא של הדיירים. הדיירים חופשיים לצאת ולבוא, שותפים לניהול משק הבית, והדירה היא מקום ללמידה לחיים עצמאיים והתפתחות אישית וחברתית. הדירות מקבלות הדרכה של צוות מקצועי, מוכשר ויצירתי ובו מנהל/ת  דירה, מנחה חברתי, מנהל תפעול, מדריכים, נטורופתית, מאמן כושר ועוזרת בית. במודל שלנו הדירה היא הבית, ויש בו בטחון, פרטיות, התחשבות ושיתוף מלא, וכמו בית אמיתי – זהו מקום המכבד אותי כאדם ומאפשר לי חירות אנושית.

עובדים ושווים

מחקרים רבים מראים את החשיבות הגדולה שיש לעבודה בשעות היום לאנשים עם צרכים מיוחדים, החל ממחקר שמראה עד כמה עבודה נתמכת שיפרה מיומנויות חיים ומיומנויות חברתיות של אנשים עם אוטיזם, והמחקר הזה שמראה עד כמה כל סוג עבודה, כולל מה שנתפס כעבודה למרות שהוא פעילות יום ללא שכר, יכול לשפר לא רק יכולות חברתיות אלא אף משפיע על בריאות הנפש, ועל תפיסת הבריאות הכללית של האנשים המיוחדים.

עולם התעסוקה לאנשים עם צרכים מיוחדים מתחלק לכמה סוגים –

  • תעסוקה נתמכת – תעסוקה בשוק החופשי במקצועות מתאימים ליכולות. את התעסוקה הנתמכת מלוות עמותות שגם עושות השמה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים ומתאימות להן את התפקידים הנכונים לכל אחד, וגם מלווה את האדם המיוחד ואת בית העסק שמעסיק אותו בתהליך הקליטה והלימוד בעסק עצמו.
  • מפעלים מוגנים – מפעלים המיועדים לאנשים עם צרכים מיוחדים, בהם עובדים רק אנשים עם צרכים מיוחדים בתפקידים המותאמים ליכולותיהם
  • מרכזי תעסוקה בתוך מעונות – מרכזי תעסוקה הנמצאים בתוך מסגרת המעונות של הדיור
  • מרכזי יום – תעסוקה והעשרה

בישראל חיים כ- 750 אלף אנשים עם מוגבלויות שהם 18% מכוח העבודה, ולמרות זאת, עדיין, אנשים עם צרכים מיוחדים חווים אפליה, קשיים במציאת תעסוקה, וחוסר הבנה מצד המעסיקים למצבם.

אז למה בעצם העסקה של אנשים עם מוגבלויות לא קורית בשוק החופשי?

מדינת ישראל הוציאה תקנות וחקיקה שונים שמטרתם לעזור ולחייב מקומות עבודה להעסיק אנשים עם מוגבלויות. למשל, החוק הקובע שמקומות ציבוריים או ממשלתיים גדולים עם יותר מ 100 עובדים מחוייבים להעסיק 5% מכוח העובדים כאנשים עם מוגבלויות. ההסתדרות ונשיאות הארגונים העסקיים חתמו על הסכם הקובע שיעור העסקה של 3% אנשים עם מוגבלויות בעסקים גדולים במגזר הפרטי, אבל החוקים האלו לא נאכפים ולא מיושמים.

לא רק שמצב לא משתפר, במקומות מסויימים הוא אפילו מחמיר. בנציבות שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות אומרים כי הם מוציאים מכתבי התראה לגופים ציבוריים שלא עומדים ביעדים, ואף צווי ייצוג הולם וזימונים לחקירה לכאלו שהתעלמו ממכתבי ההתרעה, אבל בשטח אנשים רבים עם צרכים מיוחדים אינם מוצאים לעצמם תעסוקה.

בכתבה ל- YNET התראיינו יואב מורן, מנכ"ל קרן נדל"ן המתמחה בפרוייקטים של תמ"א, ועדי ישראל שחברה אצלנו במרכז ועובדת אצל מורן, עולה תמונה לא קלה.

עדי מבחינתה מספרת על קשיים במציאת עבודה, אפליה במקומות שבהם עבדה לפני כן, ועל החשיבות הגדולה של העבודה בעיניה. מצד שני, מספר מורן שללא מנהלת משרד מיוחדת ומכילה שמלווה את עדי בהליך הקליטה והלמידה, היה קשה מאוד להעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים. אחד הדברים שעולה מהשיחה עם מורן הוא שחשוב מאוד להסתייע בעמותות שנותנות ליווי בקליטה של אנשים עם צרכים מיוחדים, ואפילו להקצות עוד ייעודי לליווי התהליך. אבל למרות הקושי טוען מורן, העסקה של אנשים מיוחדים בחברה תורם לחברה לא פחות מאשר לאדם עצמו, שיש בה הכנסה של אנרגיה חיובית למקום שמתמקד בדרך כלל בצדדים הקרים והשליליים של עולם העסקים, ועושה טוב לכל העובדים.

מעסיקים רבים חוששים לשלב אדם עם צרכים מיוחדים, הם לא בטוחים שיש להם הידע המתאים והיכולת לקלוט ולתת לאדם עם הצרכים המיוחדים את מה שהוא צריך במקום העבודה, הם לא בטוחים שהעובדים האחרים יוכלו להתמודד עם אדם כזה, ולא יודעים האם צריך לעשות שינויים בעסק כדי לקלוט אדם מיוחד, ובמה זה כרוך. לכן חשוב מאוד להעביר את הידע לארגונים על ידי הרצאות, סדנאות והעברת ידע, וכמובן חשובה התמיכה והליווי של העסק כדי שלא ירגיש לבד במהלך החשוב הזה לשינוי התרבות האירגונית שלו כולה.

בכתבה ב- YNET נותן גיל ויניש, הבעלים של "כל יכול", המעסיקים אנשים עם מוגבלויות במוקדים טלפונים כמה טיפים למעסיק שרוצה להכניס אנשים עם צרכים מיוחדים לעסק שלו:

  1. אפשרו מלווה בראיון העבודה כדי לעזור להבין את הפוטנציאל של המועמד לעבודה, שסיטואציה של ראיון עבודה קשה לו ולא מוכרת לו מספיק. נסו להוריד את סף החרדה מהריאיון על ידי סיור במקום, שיחה נעימה לפני ואווירה קלילה
  2. הכינו את הצוות לקליטת העובד המיוחד גם מקצועית וגם חברתית
  3. פצלו משרה לשני חצאי משרות – כך השעות יהיו גמישות יותר, ותהיה לעובד אפשרות לעבוד בחצי משרה, מה שלא ישחק לגמרי את הקצבאות שלו, וייתן לו יותר מוטיבציה לעבוד
  4. בנו את תהליך העבודה והיעדים באופן הדרגתי כדי לעזור לבנות את הביטחון העצמי של העובד ותחושת המסוגלות שלו

אבל לא רק לאדם עם הצרכים המיוחדים ולמקום העבודה עצמו חשובה ההעסקה הזאת, גם המשפחה של האדם עם הצרכים מיוחדים, שהיא חלק משמעותי ותומך כל חייו, רואה בתעסוקה שלו דבר חשוב מאוד, אם כדי לקדם אותו, לגרום לו אושר, או כדי למלא את חייו בעניין.

במחקר שבדק את היחס של המשפחות של אנשים עם צרכים מיוחדים לגבי העבודה שלהם עולה שרוב המשתתפים היו רוצים בעדיפות ראשונה תעסוקה במשרה חלקית בקהילה, במקום השני נמצאת תעסוקה מוגנת במשרה חלקית, אחריה משרה מלאה בקהילה, ורק בסוף, העסקה במשרה חלקית במפעל מוגן.

הדברים שהמשפחה ציינה כחשובים בעבודה בסדר יורד הם – סיפוק בעבודה, אינטראקציה חברתית, הזדמנויות ליצירת חברויות, והכי פחות חשוב היו הזדמנויות קידום, שכר ושעות עבודה רבות בשבוע. המשפחות גם הוסיפו את החשיבות שיש לעניין בעבודה, תמיכה במקום העבודה ואווירת הכלה וקבלה מהמקום ומהעובדים בו.

חוקים ותקנות חשובים כדי לייצר מסגור של חובת החברה לקבל ולהכיל אנשים עם צרכים מיוחדים גם בשוק העבודה, אבל בסופו של דבר, מקומות העבודה עצמם והתרבות האירגונית צריכים להשתנות, כך שהמערכת תדע איך לקלוט אנשים כאלו לשורותיה, איך לחפוף אותם וללמד אותם את העבודה, ואיך להפוך אותם לחלק מהצוות באופן טבעי כמו כל עובד אחר. נכון, המערכת תצטרך הסתגלות, תמיכה וליווי, אבל ככל שיהיו יותר עובדים בקהילה עם צרכים מיוחדים, גם העובדים האחרים, וגם הקהילה כולה, תלמד להתגמש אליהם, ולקבל אותם כשווים. שילוב בחינוך הוא רק צעד אחד לקראת חברה שווה ומכילה את השונה, תעסוקה היא הצעד המשמעותי השני שבו נכניס אנשים עם צרכים מיוחדים לתודעה החברתית והקהילתית של כולנו ונהפוך אותם לחלק מהחברה שלנו כמו שהם אמורים להיות.

להקשיב לילדינו

הקשבה היא אחד המשאבים שילדים הכי זקוקים להם. ילדים צריכים מקום שבו יוכלו לפתח מחשבות ודרכי פעולה, לפרוק רגשות כואבים, לשתף בשמחות ולהרגיש אהובים ומוערכים. אנחנו ההורים נמצאים בדרך כלל במעגל הראשון, הכי קרוב, שאליו הם פונים. לא פחות ממה שהם זקוקים למידע, לעצה, לפתרון – הם זקוקים להקשבה אמפתית, רגועה ולא שיפוטית – לא יאמן איזה רוחב מחשבה נפתח להם בתנאים האלו, ואיזה פתרונות יצירתיים הם מעלים לכל בעיה כמעט.

פשוט, לא? אלא שרובנו מתקשים להקשיב לאורך זמן לילדים – זה לא תמיד מעניין אותנו, הביקורת קופצת עלינו, אנחנו ממהרים לפתור בעיות ובעיקר כשהאתגרים שהילדים שלנו מתמודדים איתם שוברים לנו את הלב, עוד יותר קשה לנו להקשיב להם ולהכיל את כאבם. אנחנו כל כך רוצים שיהיה להם טוב, שדווקא במקומות שכואב להם אנחנו לא יכולים להקשיב, ושם הם צריכים אותנו במיוחד.

בנוסף לזה, אנחנו לא תמיד פנויים להקשיב – לא מעשית ולא רגשית. חוקי הפיסיקה הבסיסיים אומרים שלא ניתן להכניס חומר למיכל שהוא כבר מלא, והמיכל שלנו, כך נדמה – תמיד מלא! אנחנו עסוקים ועמוסים באינספור מטלות, מנסים לג'נגל בין הבית לעבודה, עייפים, מודאגים מהמצב הבטחוני והפוליטי בישראל, טרודים בדאגות כלכליות, דאגות לידלים ומה לא… לנו בעצמנו לא מזדמנת הקשבה שכזו למחשבות שלנו, ללבטים שלנו, לרגשות שלנו וגם הם נערמים ותופסים כל מקום פנוי. 

בואו נשבור את המעגל הזה!

בואו נפנה לעצמנו מקום

לרכוש כלים פשוטים ואפקטיביים: איך להקשיב לילדים בדרך שתעצים אותם? איך לפתח אצלם יכולת התמודדות רגשית עם קשיים? איך להיפטר מביקורת (ומה לעשות כשהיא מוטחת בנו)? מה עושים כשהילדים כועסים? עצובים? איך לחזק אותם בדרך יומיומית? איך אפשר לשחק יחד, בכל גיל? מה לעשות כשנתקלים בגזענות? בסקסיזם? בדיכוי בריאות הנפש?

ואיך נותנים לעצמנו את אותה מתנה.

טיול חורף 2019 בפראג – חג המולד

כמו בכל שנה, יצאה קבוצה של חברים ומדריכים מה"בית של רונית" לטיול חורף קסום, והפעם היעד הוא פראג. עיר עתיקה ויפיפייה שלקראת חג המולד, לובשת חג של אורות, קישוטים, ושווקים נהדרים. אז לא רצינו שתפספסו, את הכיף הגדול שאנחנו עושים שם

החברים שלנו בטיול חג המולד לפראג
קישוטי כריסטמס בכיכר ווצלאב
כיכר העיר העתיקה בפראג
בית הקברות היהודי העתיק
עץ חג המולד הגדול בכיכר ואצלב
שוק חג המולד המסורתי בעיר פראג

על הזכויות של אנשים וילדים עם צרכים מיוחדים

האבחון והטיפול בילד או בבוגר עם הצרכים המיוחדים הוא מסע עם אתגרים רבים, וכדאי שתהיו מודעים לזכויות שלכם, מפני שאתם אינכם לבד.

למשפחות מיוחדות יש זכויות רבות, וחשוב לדעת עליהן ולנצל אותן נכון כדי לשפר את מצבכם כמשפחה ואת מצב הילד או הבוגר עם הצרכים המיוחדים. משפחות רבות אינן מודעות לכל הזכויות שיש להן, ולא מנצלות אותן כראוי.

כדי לקבל את הזכאויות שלכם, חשוב גם לדעת איך להתנהל מול הארגונים השונים, החל ממערכת הבריאות, דרך ביטוח לאומי ורשויות הרווחה, שכל אחת מהן אחראית על תחומים אחרים שיכולים לעזור לכם ולתת תמיכה של טיפולים, ייעוצים ותמיכה כלכלית.

מערכת הבריאות למשל תיתן לכם טיפולים פרא רפואיים לשיפור מצבו של הילד, הטבות בקופת החולים, טיפולי שיניים במרפאות מומחיות, מימון ציוד ואביזרים רפואיים. מסגרות החינוך תומכות בסייעות, מסגרות מותאמות ומיוחדות, וכמובן יש קצבאות, הטבות מס והנחות, תגי נכה, פטור מתור, זכויות של הורים בעבודה, וכן עובדים סיעודיים למי שצריך.

בנוסף, ישנם מרכזי משפחה, נופשונים ופעילות פנאי הניתנות על ידי מסגרות הרווחה, או במקומות פרטיים, וסיוע בדיור.

המגוון גדול ורב, חלק מהזכאויות הן בצורת עזרה, תמיכה, פעילויות וטיפולים, חלקן הן בעזרה כספית, וחלקן מתבטאות בהנחות. כדי לדעת להתמצא בכל אלו צריך עזרה והכוונה.

במרחב ההורים בבית של רונית, תתקיים בדצמבר הרצאה של יהודית פרידמן קדם, מנכ"לית מרכז שיא ומומחית בנושא מיצוי זכויות של ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים.

אתם מוזמנים ב 15.12.19 להרצאה ללא תשלום, ברישום מראש במשרד 09-7442376

על מיניות וזוגיות אצל אנשים עם מוגבלויות

אנשים עם מוגבלויות הם קודם כל אנשים. אם אנחנו מסתכלים על החברה, התרבות, הערכים שבה, אפשר לראות שנושא הזוגיות והמיניות מהווה חלק מאוד חשוב באיך שהחברה המודרנית רואה את החיים של האדם. הרי החלוקה שלנו היא לעבודה ומשפחה.

אז כשאנחנו ילדים, המשפחה שלנו היא ההורים שלנו, אבל מה קורה כשמתבגרים? אז אנחנו מקימים משפחה לבד, ואת זה אנחנו עושים דרך זוגיות, שחלק גדול ממנה הוא גם מיניות. גם ארגון הבריאות העולמי רואה במיניות ובבחירה בדרך להביע אותה זכות בסיסית וחלק מה well being של האדם, כל עוד היא נטולת כפיה, אפליה, או אלימות.

הנושא הזה נזנח בכל מה שקשור לאנשים עם מוגבלויות לאורך שנים רבות. בדרך כלל עולם המיניות וזוגיות של אנשים עם צרכים מיוחדים נחקר ונבדק מתוך זווית הראיה של המשפחות או המטפלים המקצועיים.

במאמר שנסקור היום, אפשר לראות את התפיסות והעמדות של האנשים המוגבלים שכלית עצמם בנושאים האלו, ולקבל נקודת מבט חדשה על הנושא, וגם להבין מה צריכות להיות הפרקטיקות בתחום הפסיכולוגי והחינוכי בכל הנוגע לזוגיות ומיניות של אנשים מיוחדים.

הנושאים שעלו במחקר הם –

  1. אנשים מוגבלים שכלית שהשתתפו במחקר הביעו רובם עניין רב במערכת יחסים זוגית, אם במערכת הכוללת סקס ואם בכזאת שמורכבת מאינטימיות וחברות. למרות הנטייה לחשוב על אנשים עם מוגבלות כאנשים א-מיניים, המחקר מראה שהמציאות אינה כזאת ורובם זקוקים ורוצים מערכת זוגית, ותמיכה של הסביבה בה.
  2. הנחקרים דיברו על הקונפליקט בין הרצון במערכת אינטימית, לבין החששות מחוסר יכולתם לתפקד בה בגלל המגבלה שלהם, ומהחשש שינוצלו מינית. כאן עלו חשיבות החינוך המיני והזוגי לאנשים אלו, שאין להם מספיק ידע וחינוך כדי לדעת לתפקד בתוך מערכת זוגית ולזהות ניצול.
  3. נושא התמיכה – אנשים עם מוגבלויות זקוקים לתמיכה של הסביבה במערכת הזוגית שלהם, ובדרך כלל מקבלים בעיקר חששות, וצורך עז להגן עליהם במקום תמיכה שתצמיח יכולות זוגיות. הצורך לקבל מהסובבים ידע, העצמה ויכולת שליטה על קשר, במקום איסור ושלילה שלהם.
  4. הנחקרים דיברו על הקושי לקיים מערכת זוגית בגלל בעיית פרטיות שיש להם בחיי היום יום, והחוסר הזה בפרטיות שמונע מהם לקיים מערכת זוגית טובה ונכונה. התחושה שלהם היא שהסביבה לא מוכנה להכיר בדעות, בצרכים ובזכות שלהם להחליט על עצמם בכל מה שקשור לסקס וזוגיות.
  5. הנחקרים הביעו צורך גדול לשלוט בפן הזה בחייהם, יותר אפילו מאשר בדברים אחרים, אבל במקביל, הראו מחסומים רבים בדרך לשליטה על חיי הזוגיות שלהם, אם בדברים תפעוליים – כמו היכולת להתנייד לבד שמנעה מהם מערכת זוגית, אם בגלל ביטחון עצמי נמוך, או בגלל דעות שאין להם זכות לחוות מיניות וזוגיות, או כי מדובר בדבר "מלוכלך" שהם צריכים להתרחק ממנו. גם כאן הודגש הצורך הרב במידע, תמיכה והעצמה בתחום הזה, על ידי תוכניות מיוחדות.
  6. הנחקרים הביעו צורך ליחס אחר של הסביבה. ליחס שייתן להם לגיטימציה להביע את הצורך שלהם במיניות ובאינטימיות, שיאפשר להם להביא לידי ביטוי את המיניות שלהם, גם כשאינה הטרוסקסואלית, וגם לעזור להם לייצר יותר הזדמנויות להכרות עם אנשים חדשים שיכולים להיות פוטנציאל לפיתוח של קשר אינטימי. בהמשך, הביעו את הצורך שלהם במערכת תמיכה בזוגיות הכוללת הזדמנויות להבעה של אינטימיות, הדרכה וייעוץ, ותהליך תמיכה.

לסיכום, המחקר מדבר על שינויים ועל הצורך במחקר נוסף שצריל להיעשות בתחום הזוגיות והמיניות של אנשים עם צרכים מיוחדים בכמה רמות – מאקרו, מאסו, ומיקרו.

ברמת המאקרו מדובר על שינויים בערכים, בנורמות ובמדיניות של מוסדות, חקיקה ומטפלים בתחום הזה.

מבחינת חקיקה, חשוב לשמור על זכותם של אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים לאינטימיות, זוגיות והבעה של המיניות שלהם, ולמנוע אפליה בתחום הזה, כמו בתחומים אחרים. עדיין קיים המתח בין הרצון לתת להם את האפשרות, לבין החשש מניצולם.

חינוך הוא אופציה חשובה שתיתן להם מידע ויכולת ללמוד איך לנהל מערכת זוגית ואיך להביע את המיניות שלהם, ומצד שני תלמד אותם את הכללים כדי שלא ינוצלו או יעשו דברים נגד רצונם. צריכות להבנות תוכניות חינוך מיני ומיניות בריאה ייחודיות לאוכלוסייה הזאת עם יכולת להתאים לכל אחד מהאנשים עם הצרכים המיוחדים את הרמה המתאימה לו.

דבר נוסף הוא המטפלים שצריכים לצאת מהתחום האפור בהתייחסות לנושא, ולהפוך אותו חלק אינטגרלי מהתמיכה והליווי שהם נותנים לאנשים עם צרכים מיוחדים, באופן תהליכי כולל הסבר ותמיכה בקבלת החלטות.

ברמת המיקרו –  בהתייחס למעגלים הקרובים לאנשים עם צרכים מיוחדים – המשפחות, החברים, קבוצת השווים וכו', נראה שיש צורך ביותר תמיכה ועזרה בהבעת הצורך באינטימיות ובהבעת הצרכים המיניים. כאן עלה החסר במספיק מפגשים חברתיים כדי להכיר אנשים פוטנציאלים לקשר אינטימי, והסיבות לכך הן חוסר בטחון עצמי, בעיה עם הנראות העצמית והכרה במגבלה שלהם. לפעמים מדובר בתפיסות מהעבר שלהם בהתייחסות להתנסות מינית לא מוצלחת, או חוסר יכולת להביע את המיניות שלהם, ולפעמים פשוט בגלל שפיזית לא מזדמן להם להגיע למצבים שיכולים להוביל ליצירת זוגיות ואינטימיות.

יש חשיבות רבה בתמיכה החברתית והמשפחתית במיניות של האנשים עם הצרכים המיוחדים. חשיבות בעזרה שהם יכולים לקבל בהרחבת המעגל החברתי שלהם, ביצירת אינטראקציות חברתיות, ובנתינת לגיטימציה לכך שהם יצורים מיניים כמו כל אחד.

שילוב בקהילה, ומגע עם אנשים נוספים בסביבה שלהם, תבנה עבורם רשת חברתית, תמיכה והזדמנויות לחברויות ואפילו לזוגיות.

ברמת המיסו – חשוב שלאנשים עם צרכים מיוחדים תהיה נגישות טובה לטיפולים ותמיכה בבריאות הנפש, כמו בבריאות בכלל. גישה כזאת תאפשר להם להתייעץ, לקבל החלטות נכונות, ולהיעזר בתהליכים חברתיים.

לסיכום, ברור שכמו כל אחד מאתנו, אנשים עם צרכים מיוחדים מעוניינים בחברויות, מערכות יחסים משמעותיות ומערכות יחסים אינטימיות. מהצד השני אנשים אלו פגיעים יותר לניסיונות של ניצול לרעה, ולכן חשוב לייצר מדיניות מתאימה ומסגרת עבודה כדי להציע להם הגנה מסיכונים ופגיעה על ידי חינוך ופיתוח הידע שלהם לגבי קבלת החלטות בנושא מיניות והזדמנויות להבעה של המיניות שלהם. אי אפשר להמשיך בגישה הפטרנליסטית. משפחות, אנשי מקצוע ותמיכה מהווים תפקיד חשוב בביסוס היכולת של אדם כזה להגיע למיצוי כאדם מיני, שיכול להביע את מיניותו באופן בה יבחר.

בבית של רונית אנחנו רואים בזוגיות חלק משמעותי בהתפתחותו ומימושו של האדם המיוחד בבגרותו. במסלול הזוגיות שלנו קבוצת הכנה לזוגיות וקבוצת תמיכה בזוגות. בנוסף, ערבי הכרויות מיוחדים ומותאמים הפתוחים לכולם.

צרו אתנו קשר 09-7442376

הורים מיוחדים מאוד – על הורות מיוחדת ומה היא נושאת איתה

אף אחד לא חושב שהוא יצטרף למשפחה של ההורים המיוחדים כשהוא מדמיין את משפחתו העתידית. העובדה שאתה הורה לילד עם צרכים מיוחדים היא רגע משנה חיים לכל אחד מאתנו, וכל אחד מגיב אחרת לרגע הזה, וגם מתמודד אתו באופן שונה. להיות משפחה מיוחדת משנה כל פן בחייך – את חיי הזוגיות, המשפחה, העבודה, ואת חיי היום יום. להורים מיוחדים יש נטייה להגנתיות יתר, לדאגה מוגברת ומעורבות ריגשית גבוהה, וכן תחושת אחריות, וכל אלו נמשכים לאורך כל חייהם.

למרות ההבדלים הברורים בין אנשים, מחקרים מראים, שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים, עוברים תהליכים דומים, וניתן לזהות שלבים של התנהלות מרגע ההבנה שיש לך ילד מיוחד, ועד החיים עצמם – שיגרת החיים של משפחה שהפכה מיוחדת.

הורות מיוחדת היא מסע מאתגר. דבר אחד ברור, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מתמודדים עם לחצים גדולים בהרבה מהורים לילדים בריאים, וזה בנוסף לניהול בית, עבודה, משפחה וכו'. לחצים אלו משפיעים דרמטית על השחיקה ההורית, נפשית ופיזית, ובמקביל משפיעים גם על איכות הקשר של ההורים עם ילדיהם, על הזוגיות ועל הקשרים עם חברים ומשפחה מורחבת.

הורות מיוחדת מתחילה עם האבחון. בתקופה הראשונה מדובר בעיקר בחרדה ובלבול, ולעתים כרוכה במשבר שעוברים ההורים כשמבשרים להם שיש להם ילד עם צרכים מיוחדים. הרבה מהם מרגישים רגשות של אכזבה, תסכול, בושה, אשמה וכעס, והשלב הראשון הוא להתמודד עם הבשורה.

מחקרים מצאו שישנם שלבים רגשיים החוזרים על עצמם בצורה כזאת או אחרת אצל כל המשפחות –

  1. שלב ההתנגשות – שלב ההלם והבלבול
  2. שלב ההכחשה – שבו מנסים לבטל את רוע הגזירה ולחפש תרופות או אבחונים שיפתרו את המצב
  3. שלב הצער – שלב של עצב, כעס וחוסר אונים, ואפילו דיכאון
  4. שלב הקבלה והפעולה – ההשלמה עם המצב ותכנון תכנית התמודדות

לא כולם עוברים את כל השלבים האלו, ולא תמיד לפי הסדר הזה, אבל אלו שלבים שרבים מההורים המיוחדים עוברים בתהליך.

במחקר של ראיונות עומק עם הורים לילדים מיוחדים עלו כמה תמות שמנהלות את חייהם –

  • תערובת של הנאה וצער – הורות כזאת היא מסע חיים, וכך הם חווים אותה. עם עליות ומורדות, שנראות כרכבת הרים, עם רגעי שיא של אושר ורגעי שפל של חרדה ודיכאון. ההורים תארו חוויות מתגמלות אל מול צער ושברון לב, וכולם הסכימו שההורות הזאת שינתה אותם כאדם והפכה אותם סובלניים ונדיבים יותר.
  • תשישות – גם בפן הפיזי וגם הנפשי, שנובעים מהעומס וההתמודדות עם בירוקרטיות וקשיים של הילד
  • שינוי בהורות – כמובן שילד כזה משנה את ההורות שלך ואת כל חייך, ההורים תארו השקעה רבה בילד המיוחד לפעמים על חשבון ילדים אחרים או הזוגיות שלהם
  • ביקורת מהסביבה ובדידות – העיסוק המתמיד בילד המיוחד מבודד את ההורים ומשאיר אותם ללא מעגלים חברתיים, בנוסף ישנה ההתמודדות מול החברה והסביבה שמגיבה באופן ביקורתי או שיפוטי על הילד ועל ההורים, מה שמבודד אותם עוד יותר ומרחיק אותם מהחברה הבריאה
  • עיסוק בעתיד – כמובן שהורים כאלו עסוקים הרבה בעתיד הילד. יש להם ציפיות ריאליות מהילד, אבל הדאגה לבגרותו, לקשיים שיחוו, למסגרת שתתמוך בו כשהם לא יהיו בן החיים, הם משהו שהם לא יכולים להימנע ממנו.

כל אחד מההורים מפתח מנגנון חוסן אחר כדי להתמודד עם הקושי, מחקר אחר מציג גורמי חוסן שעוזרים להורים מיוחדים להתמודד עם המצב –

  • שני סגנונות התמודדות הראו תוצאות טובות ביכולת ההורים להתמודד – התמודדות שמתמקדת במטרות שעומדות מולם, לשל לגייס עזרה מקצועית, או משפחתית, למצוא מסגרת חינוכית, לחלק תפקידים, או בקיצור להתרכז בתפעול של המצב בצד הטכני שלו, או התמודדות ריגשית שבה עוסקים ההורים בטיפול בתחושות הקשות על ידי שיתוף, קבוצות תמיכה, טיפולים אישיים מדיטציות יוגה וכ'ו
  • אופטימיות – כשמדובר על נטייה לצפות לתוצאות בזמן טיפול בקושי, ולא על התעלמות מקשיים או הכחשה של המצב. אופטימיות כזאת מייצרת מוטיבציה שמייצרת עשיה שמביאה אכן תוצאות טובות. אופטימיות משפיעה לא רק על ההורים ומייצרת אצלם תחושות טובות יותר, שמחה, ויצירתיות בטיפול במצב אלא גם משפיעה על הילד עצמו וההתנהגות שלו
  • תמיכה חברתית – חברים ובני משפחה הם גורמים חשובים מאוד בהתמודדות עם גידול ילד עם צרכים מיוחדים. גם ברמת השיחות, התמיכה הרגשית שחברים ומשפחה יכולים לתת, וגם בעזרה המעשית והתפעולית.
  • תחושה של שליטה – אם הורים מאמינים שיש להם שליטה על המצב והם יכולים להשפיע על התוצאות שלו, ובכך בעצם מאמינים שמה שהם עושים למען הילד אכן ייצר לו חיים טובים יותר בעתיד, מתמודדים עם המצב טוב יותר. תחושת השליטה בנויה משני גורמים – תחושת מסוגלות עצמית והערכה עצמית חיובית של ההורה, ורמת המידע שיש להורים על הבעיה איתה הם מתמודדים ועל האפשרויות שיש להם לטפל בה.

לא כולם יכולים לפתח חוסן כזה לבד, יש הורים הזקוקים להכוונה וייעוץ מקצועי כדי לפתח מנגנוני חוסן כאלו, אבל המנגנונים האלו חשובים גם להורים עצמם כדי להמשיך לחיות חיים טובים, שמחים ומלאים, וגם לילד עצמו שיוכל לקבל את התמיכה הנכונה מהוריו, ולפתח את הפוטנציאל שלו למקסימום.

בבית של רונית למען ההורים: השנה פתחנו מרחב הורים בו תקבלו הרצאות השראה וידע, מעגלי שיח בנושאים שמעסיקים אתכם, וגם קבוצת תמיכה בהנחייתה של תמי שמיר, מנחת קבוצות בשיטה אינטגרטיבית, שתיתן לכם כלי ייחודי לחיים אתו תוכלו לנהל באופן נעים יותר את החיים המאוד עמוסים ומתישים של הורים מיוחדים. מקום שבו אפשר יהיה לשתף ולפגוש אנשים שחווים את הדברים כמוכם ושותפים למסע דומה.

לעוד פרטים – 09-7442376

sec@habaitshelronit.org

על עצמאות ואוטונומיה של אנשים מיוחדים

כשהילד המיוחד הופך לבוגר עולה שוב ושוב השאלה: עד כמה צריך להגן עליו, כי הרי הוא לא כמו בוגר רגיל שיכול באופן מלא לדאוג לעצמו, לחיות חיים עצמאיים או להחליט החלטות מורכבות. מצד שני, עד כמה לשחרר ולתת לו את העצמאות והאוטונומיה האישית לגבי חייו, משום שבכל זאת, כבר לא מדובר בילד אלא בבוגר.

במאמר שפורסם ב 2014, עלה הדיון על האוטונומיה של אנשים עם מוגבלות שכלית, והתפיסות לגבי הנושא. המחקר האיכותני נעשה על ידי ראיונות ותצפיות של 41 אנשים מוגבלים שכלית בגילאי 26-66 באיסלנד.

המחקר בדק את התפיסה של העצמאות והאוטונומיה של הנחקרים, והעלה כמה מתודות ברורות בנושא הזה:

  • התפיסה של אדם עם מוגבלות שכלית – אין ספק מתוך הראיונות והתצפיות שהתפיסה של אנשים עם מוגבלות שכלית על ידי הסביבה שלהם משפיעה משמעותית על תפיסת האוטונומיה שלהם. הנחקרים המבוגרים יותר, שרובם חיו את חייהם במוסדות ייעודיים, מופרדים מיתר החברה במגורים, תעסוקה וחברה, ראו את העצמאות שלהם באור אחר. החוויה שלהם היא של אנשים שלא אמורים להחליט בשביל עצמם, ושהכי טוב להם שיתנו למטפלים להחליט בשבילם. לא כולם קיבלו את המצב הזה או אהבו אותו, אבל אלו שמרדו בו מצאו עצמם לא מקבלים את הטיפול והתמיכה המתאימים, כי מבחינתם טיפול שווה וויתור על העצמאות. גם אלו שחיו בבית ההורים,מתארים הרבה פעמים אפס יכולת החלטה על החיים שלהם כולל מה ילבשו, מתי ילכו לישון וכו'.

התפיסה של הסביבה את האדם עם המוגבלות כילד שצריך טיפול והגנה החמירה כאשר מדובר באנשים שנזקקו ליותר טיפול ותמיכה בחיי היום יום, דבר שיצר מערכת יחסים שאינה מתייחסת אליהם כאל אנשים בוגרים. הדיבור אליהם היה כאל ילדים, נעשו שיחות עליהם בנוכחותם שלא כללו אותם, וגם סדר היום שלהם נקבע להם מראש, בלי לתת להם שום אפשרות בחירה לגבי הפעילויות, או הדברים שיקרו להם במשך היום, דבר שלא עודד אותם לקבל החלטות לגבי עצמם ולפתח איזה שהיא עצמאות בסיסית.

  • גישה למידע – הרבה מהנחקרים אמרו שאין להם דרך לקבל החלטות עצמאיות כי אין להם את המידע הדרוש כדי לעשות אותן, החל ממידע שחסר להחלטות יום יומיות של חיי היום יום, ועד החלטות משמעותיות בחיים, בעיקר ההחלטה למשל מתי לעבור מבית ההורים ולאן. הם אינם מיודעים על זכויותיהם, אינם מעורבים בהחלטה על צורת המגורים, המיקום, או ההכנות שנעשות למעבר. הרשויות מדברות עם ההורים, אבל אינן מדברות איתם ולא שואלות אותם מה ההעדפות שלהם. המחקר מדבר על מקרים בהם הנחקרים לא היו מוכנים לעבור מהבית והועברו. או להיפך, רצו לצאת אבל לא ניתן להם. ההחלטה האם אדם מתאים לעבור ולגור מחוץ לבית נתונה לחלוטין לבני המשפחה והרשויות, ולאדם עצמו כמעט ולא ניתנת האופציה להביע את דעתו על היציאה מהבית, או לאן למרות שחוקית יש להם את הזכות לבחור.

בנוסף, אין להם את היכולת להחליט החלטות כספיות, בעיקר כי רובם לא מקבלים ישירות את המשכורות שלהם, ואין להם יכולת לקבל על עצמם התחייבויות כספיות כמו קניית דירה, ורובם נדרשים לבקש רשות על הוצאות כספיות שהם רוצים לעשות.

בגלל שלא סומכים עליהם, במקום לסייע להם לקבל החלטות על ידי לימוד ותמיכה, ההורים או המטפלים משתלטים על הכספים, ועושים את ההחלטות במקומם. במקום לתת להם חכה, ממשיכים לדוג להם דגים…

התמה האחרונה שחזרה על עצמה היא עזרה ראויה. אנשים שגרו בהוסטלים וקיבלו טיפול ועזרה מצוות מתחלף טענו שהשיטה הקשתה עליהם לקבל החלטות לגבי חיי היום יום שלהם, ובעצם מה שהכתיב את היום יום הוא טבלת זמנים גנרית של המקום, בלי יכולת לייצר לוח זמנים אישי לכל אחד לפי מה שמתאים לו. מוסדות כאלו גם נמצאים תמיד בחסר כוח אדם, מה שמוסיף לחוסר היכולת לתת תמיכה נכונה וראויה שתומכת בהעברת אינפורמציה וקבלת החלטות מיודעת של הנחקרים. לעומת זאת, נחקרים שקיבלו עזרה של אחד על אחד, לא היו צריכים להיות כפופים ללו"ז של המוסד בו חיו ולכן יכלו לקבל החלטות על החיים שלהם באופן קל יותר.

העובדה שבחלק מהמקומות הנחקרים לא ידעו את לוח התורנויות של הצוות כדי להחליט עם מי הם רוצים לעשות מה, או היכולת לבחור איש צוות שמתאים יותר להעדפות שלהם, למשל בבישול ארוחת הערב שלהם, פגע מאוד בתחושת העצמאות שלהם וקבלת ההחלטות.

בעיה נוספת שעולה היא נושא הפרטיות. צוות ומשפחה נכנסים לחדרים ולדירות של הנחקרים בלי לדפוק או לצלצל בפעמון, התחושה הזאת שכל אחד יכול בכל זמן להיכנס למרחב הפרטי שלך גם היא לא תורמת לתחושת הביטחון והעצמאות של הנחקרים.

הנחקרים דיברו הרבה על כבוד, לכבד את הבית שלהם, לכבד את הפרטיות שלהם, לכבד את הדעות שלהם ולא לרדות בהם בדברים שהם החיים שלהם. כשהצוות לא מראה כבוד, אין אמון של הנחקרים בצוות.

על פי המחקר הזה, הדרך שבה אנשים עם מוגבלות שכלית מקבלים החלטות, תלויה ביחסים שלהם עם המטפלים שלהם, ובאיכות התמיכה שהם מקבלים. ככל שהסביבה, הצוות המטפל והמשפחה יעודדו הבעת דעה, קבלת החלטות, וייתנו לאדם המוגבל את המידע שהוא צריך כדי לקבל את ההחלטות בחיי היום יום שלו, וברגעים החשובים בחייו, כך הוא יוכל לקבל יותר החלטות באופן נכון, ולפתח עצמאות ואוטונומיה. ככל שהסביבה תשתלט על ההחלטות של האדם המוגבל, תמדר אותו ממידע ותקבל את כל ההחלטות בשבילו, אם מתוך דאגה, או מתוך נוחות של הסביבה, כך הם ידכאו בו את היכולת לפתח עצמאות וקבלת החלטות, וייצרו אצל האדם דיכוי עצמי שבו הוא יחשוב שאין לו יכולת לקבל את ההחלטות האלו ויימנע מהן.

ההתלבטות עד כמה לשחרר ומתי, ואיך לדעת שהילד שלי לומד עצמאות ואוטונומיה מצד אחד, ומוגן מהצד השני, נמשכת כל חיינו כהורים מיוחדים. ביום שלישי ה 12.11.19, נקיים מעגל שיח בנושא עם הורים מיוחדים. בהשתתפות: רונית חיון –  מייסדת ומנכ"לית הבית של רונית, ואימא מיוחדת בעצמה, ענבר ארז – סמנכ"לית הבית של רונית ומנחת קבוצות בגישה אינטגרטיבית הוליסטית וד"ר תמר שילה – מומחית לחינוך מיוחד

לפרטים והרשמה – הבית של רונית 09-7442376

sec@habaitshelronit.org

לא צריך לנוח בקבר

כל מיכל זקוק לריקון מדי פעם. כשהכוס מלאה לגמרי, לא רק שאי אפשר למזוג לתוכה ולו טיפה אחת נוספת, אלא שכל תזוזה קטנה גורמת למה שבתוכה להישפך החוצה. כך גם המיכל ההורי שלנו: אנחנו מטפלים, מקשיבים, מסיעים, מכינים, מלמדים, דואגים, מוצאים פתרונות – שוב ושוב, יום אחר יום, לפעמים ליותר מילד אחד. יכולת ההכלה ההורית מעוררת השתאות והערצה, נדמה שהיא אינסופית, אבל היא לא. גם אנחנו מרגישים לפעמים כל כך מלאים (או כל כך מרוקנים) שלא נצליח להכיל אפילו טיפה אחת נוספת! גם המיכל שלנו דורש ריקון מדי פעם, וזה אפשרי ואפילו לא מסובך.  באמצעות כלים פשוטים ואפקטיביים ניתן "לפנות את המיכל" שלנו על מנת לפנות מקום וקשב לעצמנו ולילדים שלנו, למשימות היום יום ולחוויות החיים עצמם.

מכירים את הסיפור על האשה שנכנסת הביתה בסוף יום עבודה, אחרי שעמדה בפקקים והקשיבה תוך כדי לחברה במשבר, והילדים שלה מקיפים אותה בשאלות ובקשות: אמא, תקשיבי… אמא, תגידי לו… אמא, איפה נעלי הספורט שלי? אמא, אני רעבה!!! והאמא מחייכת, נכנסת למטבח, סוגרת את הדלת אחריה ונועלת במפתח. היא מעמידה קומקום, חולצת נעלים, מוזגת לה כוס תה, מרימה רגליים ויושבת לרגע בשקט עם עצמה. הילדים מתדפקים על הדלת: אמא, תפתחי! אמא! אמאאאא!!! מה את עושה שם?

אני? מחייכת האמא ועונה: אני מכינה לכם אמא.

אז בואו להכין לילדיכם אמא או אבא. בואו למקום להורים, מקום בו תוכלו למצוא אוזן קשבת ולבנות תמיכה הדדית שתאפר לכם להיות ההורים שאתם רוצים להיות לילדיכם.

הכותבת היא תמר ברנד שמיר – מנחת קבוצות בגישה אינטגרטיבית

לא להפסיק ללמוד – היתרונות של לימודים אחרי התיכון לאנשים מיוחדים

סקרנות האנושית היא תכונה ראשונית שקיימת אפילו אצל תינוק קטן, וככל שאנחנו גדלים ומתבגרים, הרצון והתשוקה לחקור, להבין, ללמוד דברים חדשים רק גדלה. מערכת החינוך אמורה לספק את הצורך הזה, ולהרחיב את ההשכלה של הילדים והנוער עד לסיום התיכון. בהמשך ישנן מסגרות לימוד המשכיות שונות כמו מכללות, אוניברסיטאות, לימוד מקצוע, לימוד באמצעות שיטת השוליה ועוד. הלימודים לא נועדו רק להרחיב את הדעת וההשכלה אלא גם לעזור לאנשים הצעירים לקבל כלים לחיים עצמאיים ופרנסה. כאשר מדובר על אנשים עם צרכים מיוחדים, ברגע שמסתיימות מסגרות החינוך, בגיל 18 אם מדובר בשילוב, או בגיל 21 אם מדובר בחינוך המיוחד, בעצם האופציות שיש להם להרחיב את השכלתם, למלא את הסקרנות הטבעית שלהם וגם לקבל כלים לחיים עצמאיים, מקצוע או פרנסה, הופכות להיות מוגבלות מאוד.

מחקרים שונים, ביניהם המחקר הזה, מראים את חשיבות המשך הלימודים אצל צעירים עם צרכים מיוחדים, ומצד שני, את העובדה שלא רק שאין הרבה כאלו, אלא גם המודעות אליהם, והגישה אליהם אינה קלה. המסקנות של המחקר הזה מדברות על העלאת מודעות למסגרות האלו בקרב אנשים עם צרכים מיוחדים, ועידוד של המדינה להירשם למסגרות האלו וללמוד בהן, וגם על גמישות והתאמה של מסגרות שונות, חלקן של חינוך מיוחד, וחלקן משולבות, כדי לאפשר לאנשים עם צרכים מיוחדים להשתלב בהן ביתר קלות.

בישראל, בניגוד לארה"ב, חלק מהתהליך כולל גם התגייסות לצבא, שהולכת ונפתחת היום בפני צעירים עם צרכים מיוחדים, ועדיין, המשך ההשכלה הוא צעד הכרחי כדי שיוכלו להשתלב בחברה, לעבור מסלול וחוויות דומים לאלו של בני גילם ה"רגילים", וגם כדי לתת להם ידע וכלים לחיים.

ב"בית של רונית" מבינים את חשיבות המשך הלימודים אחרי סיום בית הספר, ובדיוק בשביל זה הקמנו את המכללה שלנו – קורסים קצרי מועד הבנויים ומותאמים לצעירים ובוגרים עם צרכים מיוחדים, המעניקים השכלה כללית בצד כלים לחיים עצמאיים, על ידי מרצים עם ניסיון בעבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים.

אתם מוזמנים להיכנס לסילבוס הקורסים שלנו, להתרשם ולהירשם.

לאינפוגרפיקה של המחקר – https://scholarworks.umb.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1005&context=ici_researchtopractice

ליצור בכל מחיר – נפגענו ולא נכנענו

בחיים עם מוגבלות, תמיד מדהים לגלות את ניצחון הרוח על החומר, את ניצחון הרצון, והנפש הגדולה על הגוף המוגבל. אנחנו ב"בית של רונית", חווים את הניצחונות הקטנים האלו יום יום. אנחנו זוכים לראות את החברים שלנו לא נכנעים למגבלות של הסטיגמה שהחברה שמה עליהם, לא מתכופפים להגדרות הלקויות שלהם, וממשיכים לצמוח ולהתפתח.

אחת הדוגמאות המדהימות לניצחון כזה, היא אומני הפה והרגל – ארגון אומנים בן לאומי שמאגד תחתיו את האנשים שהגוף שלהם לא מאפשר להם להביע את האומנות שלהם, אבל הם עקפו את המכשול והמגבלה, ויוצרים את האומנות שלהם במקום בידיים, בפה או ברגל. הארגון העולמי הוקם בשנת 1956. עשר שנים לאחר מכן הוקם הסניף הישראלי שלו, ובארץ יש מספר גדול של אומנים נכים המציירים בפה או ברגל יצירות עוצרות נשימה ביופיין. אנשים שנולדו נכים או שנפגעו בתאונה, מחלה או מלחמה, שלא וויתרו והפכו לאומנים על ידי שימוש באיברים שבדרך כלל אינם מותאמים לציור כמו הפה והרגל.

באתר של ציירי הפה והרגל אפשר למצוא לא רק תעודות זהות של כל האומנים האלו, אלא גם גלריה של ציוריהם, וחנות שבה אפשר לקנות את היצירות שלהם.

החלטנו לצאת ולקבל השראה מאחד האומנים האלו בטיול בו ניסע לדרום הארץ, לאופקים, לסטודיו של יוחאי לוי,  צייר פה ורגל, למפגש מרתק ומעורר השראה. נראה סרטון, נסייר ונשמע הסבר על האומנות שלו.

הטיול יתקיים ביום שישי ה 25.10.19

לפרטים – 09-7442376

sec@habaitshelronit.org

אז איך השתלבתם בבחירות?

חלק משילוב של אנשים עם צרכים מיוחדים, חייב להיות גם במרחב הציבורי. הצבעה בבחירות, במדינה דמוקרטית, היא זכות וחובה של כל אזרח, אז למה אחוזי ההצבעה של אנשים עם צרכים מיוחדים נמוכים, ואיך צריך לשנות את זה?

למרות כל מה שאנחנו חושבים כשאומרים לנו את המילה שילוב, לא מדובר רק על מערכת החינוך. זה טוב ויפה להכניס ילדים עם צרכים מיוחדים לתוך מערכת החינוך, לתת לילדים להיפגש ביניהם, לייצר אינטראקציות, לגרום למערכת להגמיש את עצמה, את התנאים שלה… אבל זה לא מספיק.

כדי לייצר שילוב אמתי, צריך לשלב אנשים עם צרכים מיוחדים בכל מקום בחברה. זה נכון לגבי דיור – לתת להם את האופציה לגור ולחיות באופן עצמאי בתוך הקהילות שלנו. זה נכון לגבי תעסוקה – לגרום למעסיקים להעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים ולתת להם את התמיכה שהם זקוקים לה כדי שכולם יפיקו מזה את המרב. ככל שאנשים עם צרכים מיוחדים יהיו חלק אינטגרלי בכל מקום בחברה שלנו, כך השילוב יהיה טוב ונכון יותר.

במדינה דמוקרטית כמו שלנו, בחירות לכנסת, או אפילו בחירות מקומיות, הן חלק חשוב מאוד בשילוב של אנשים מיוחדים.

כי שילוב, הוא לא רק הנוכחות הפיזית שלהם, אלא גם היכולת להשמיע את קולם, להשפיע על מקבלי ההחלטות בדברים שחשובים להם, כמו כל קבוצת אינטרסים באוכלוסייה.

אבל, על פי המחקר הזה , מתברר שלמרות שהזכות להצבעה ניתנת לאנשים עם צרכים מיוחדים, הם לא מיישמים אותה, והשאלה שהמחקר מעלה היא – למה? ואיך אפשר לשנות את זה?

על פי המחקר שנעשה בארה"ב ובו ראיינו 28 אנשים בוגרים עם צרכים מיוחדים לגבי הבחירות הפוליטיות וההקשר שלהם לעולם התוכן הזה,  אנשים עם צרכים מיוחדים מעלים שלושה נושאים בהקשר של ההצבעה שלהם בבחירות:העובדה שהקול שלהם חשוב – ופה רובם מדברים על חשיבות ההצבעה של אנשים עם צרכים מיוחדים, ועל הרצון שלהם להצביע לא רק כדי לקדם את הגופים הפוליטיים שמייצגים אותם, או תומכים בזכויות שלהם, מהצד הפרקטי, אלא גם כדי להיות חלק מהחברה, למלא את הזכויות האזרחיות שלהם, כדי להרגיש חלק מהתהליך שכל האזרחים האחרים משתתפים בו, ובעצם, בעיניים שלהם זה חלק מתהליך השילוב בחברה

מה הם יודעים ומה הם רוצים לדעת – על פי הראיונות שנעשו הרבה מהמרואיינים דיברו על כך שלימדו אותם את האספקטים הטכניים של הצבעה, ופחות את העקרונות שעומדים מאחורי הצבעה פוליטית. הם כן מזכירים למידה על בחירה בדברים אחרים בחיים, אבל לא ניתן להם רקע על המערכת הפוליטית עצמה ואיך היא עובדת, על מערכת הבחירות ואיך היא עובדת, או על המועמדים והמפלגות עצמם, כדי שיוכלו לגבש דעה. רוב המרואיינים היו מעוניינים שייתנו להם את המידע הזה כדי להיות יכולים להצביע באופן מחושב

התמיכה והעידוד מהמטפלים והמשפחה שיש לה השפעה אדירה על היכולת שלהם להצביע. גם עזרה טכנית בהגעה ותפעול ההצבעה, וגם תמיכה בעידוד ללכת להצביע אפילו על ידי השאלה – האם תרצה להצביע.

רוב המרואיינים רצו להצביע, ראו את חשיבות ההשתתפות בהצבעה האזרחית כחלק מההשתתפות בהליך הזה, בלי שום קשר לעובדה שהם אנשים עם צרכים מיוחדים. מחקר כזה מוכיח את החשיבות שיש לאנשים עם צרכים מיוחדים להיות חלק מהליכים פוליטיים במדינה שבה הם חיים, לא רק כדי שקולם יישמע במערכת הפוליטית, אלא גם כאלמנט שמראה על שילוב שלהם בחברה הרגילה, וכסממן של אזרח שווה זכויות כמו כולם. המחקר גם מעלה את חשיבות הסביבה בתיווך ובתמיכה בהצבעה של אנשים עם צרכים מיוחדים, מה שמעביר את הכדור לסביבת המשפחות והמטפלים בתחום הזה, שעליהם מוטל להסביר, לעודד ולעזור פיזית לאדם עם הצרכים המיוחדים כך שיוכל לממש את זכותו במדינה דמוקרטית.

אם בית יקרה

מכתב מאמא לבחורה עם צרכים מיוחדים שיוצאת מהבית לדיור, אל אם הבית הלא מוכרת…

אם בית יקרה,

אני כותבת את המכתב הזה כאם לאם. אני כותבת אותו לא רק בשם עצמי, אלא בקולם של האנשים האהובים עלי על פני האדמה – אנשים עם צרכים מיוחדים.  את אשת מקצוע, תפקידך מהיום הוא לדאוג לבתי, אבל לא סתם, שם התפקיד שלך הוא – אם הבית, כי תפקידך הוא גם להיות לה מעכשיו לאם שניה. בשם התפקיד החשוב הזה שלך, חשוב לי לספר לך את הצד שלנו, ההורים לילדים מיוחדים. כשילדינו המיוחדים עוזבים את הבית, זה שונה מאוד מילדים "רגילים" שנעים עם החיים קדימה באופן טבעי. במקרה שלנו קורים שני דברים משמעותיים: האחד – מתרחש שבר ופירוק. בבת אחת המערכת הידועה, הרגילה, שלקח לנו שנים לבנותה, שעוטפת את ילדינו ומגינה עליהם, מתפרקת או משתנה כמעט לחלוטין. השני – אנו ההורים נאלצים לבנות מערכת אחרת, דיי חדשה, איתנה וחזקה לא פחות, שלוקחת בחשבון את העובדה החדשה והמבהילה – ילדינו חי מחוץ לבית, אבל גם לא. כהורים מיוחדים ברור לנו כי אנחנו, ורק אנחנו נשאר לעד ההורים של ילדינו המיוחדים – במלוא מובן המילה והמשמעות – בכל מקום שבו הם נמצאים. תפקידנו לעולם לא מסתיים.

גידול של ילד מיוחד הוא משימה גדולה ומורכבת, לעתים אנחנו נחלשים, לפעמים אנחנו זקוקים שמישהו נוסף יחזיק את המערכת הזאת אתנו. ואז, כשילדינו סוף סוף מוכנים ובשלים לצאת מהבית אנחנו מאמינים שעכשיו יהיה קצת יותר קל, קצת יותר חיים עבור עצמנו. נוכל לסמוך על אם הבית שתהיה שם בבית החדש שלהם. נרצה להאמין שתמיד תהיה שם יד מושטת עבורם כשהם זקוקים לה.

הניתוק הזה מהבת המיוחדת שלי, מפחיד מאוד. פתאום יש מישהו אחר שיקבע את דרגת האושר של בתי, את דרגת העושר הנפשי שלה. זו עומדת להיות את – אם בית יקרה. אני רואה הורים שעומדים נבוכים מול המערכת החדשה, בעיקר במצבים שבהם רוצים לבקש מאם הבית משהו, או חס וחלילה לבוא בדרישות לשינוי או טענות. כאן, אם בית יקרה, כאן הפצע הגדול שלנו ההורים. במקום הזה יושב הפחד הגדול שלנו מפני עתיד ילדינו. אנחנו הרי מבקשים את המיטב עבורם היום, ולאחר לכתנו מהעולם, והמיטב הזה נמצא בידייך עכשיו.

אישה אנונימית, לא מוכרת. אישה שזו עבודתה, אבל היא אינה האמא. אישה שלא מכירה את השטיקים הקטנים של הילדה, שכבר אינה ילדה, שלא יודעת מה הדברים שמנחמים אותה, מה הדברים שהיא צריכה בכל סיטואציה. אם הבית. שהשם שלך מכיל את כל מה שאני נתתי לה עד היום – אמא ובית.

זה המקום שלך, אם בית יקרה, להיות טיפ-טיפה במקומי. כל מה שאני מבקשת ממך זה לשמור על הקיים. לא לפגוע, לא לשנות, לא לשלוט, לא לקחת. פשוט לשמר ולשמור על מה שקיים בחייה של בתי. זה כל מה שאני מבקשת ממך. ואם תוכלי, אולי לקדם אותה טיפ-טיפה קדימה, לעוד קצת מזה. לעזור לפתח ולקדם את מערכות היחסים שלה עם עצמה ועם העולם באופן שהכי מתאים לחלומות שלה. שם הכי קשה לה. תאמיני לי.

מהות ההוויה שלה בחיים האלה, ומה שיקבע את איכות חייה, היא ההכוונה שלך למקומות הטובים של הלב, לחמלה, לקשר במגע, באינטימיות. זה המקום המבלבל ביותר שלה. האם תהיי שם יחד אתה בהתמודדות שלה אל מול כל מכשול? שם את יכולה להושיט יד ולעזור לעבור את שלב הפחד ולפתח חברויות, לשמור על קשר הדוק עם המשפחה. איפה הם יכולים לעשות את זה, אם לא בבית? הייתי רוצה, כל כך רוצה, שבתי לא תפחד לבוא בין זרועותייך, גם אם היא אישה בת ארבעים.

התקשורת של ילדינו עם אחרים היא המנוע של חייהם. הרבה פעמים הם מבינים את העולם דרכנו. איזה מודל היית רוצה לתת להם על העולם, אם בית יקרה? רק מתוך המודל הזה שתתני להם הם יצמחו. אנא, בואי נעשה הכול כדי שהצמיחה שלהם תהיה לתוך עולם עשיר יותר. כזה שרלוונטי וכדאי לחיות אותו.

עד כמה את מודעת לתלות של ילדינו ביחסים אתך – במה שתגידי, במבט שלך, בתנועות שלך? תלות היא לא מחלה. תלות היא אחד העוגנים למערכות יחסים. תלוי לאן אנחנו שואפים לקחת את התלות הזאת. האם נרצה שהם יהיו תלויים בנו בכול ותמיד? או שהתלות תהיה קשורה ביחסים בריאים בינינו? עד כמה ניזהר שלא לשלוט בהם?

כשילדינו המיוחדים מזהים שיש להם מקום בלב שלך, הם במיטבם! פתאום תגלי כמה הם חכמים ונבונים ומוכשרים ומדהימים. תנסי. זה פלא וקסם מה שהאהבה עושה איתם!

התפקיד שלך חשוב בחייהם של ילדינו. את יכולה להשפיע על חייהם לטוב או לרע. אנא זכרי שכל כלי יכול להרוס או לבנות. הכול תלוי במוטיבציה שלנו. מקווה שתבחרי בטוב.

כלוב קטן מדי

מצאתי את הטקסט המטריד והנפלא הזה הלקוח מתוך המחזה “The Boys Next Door” משנת 1989 (אחר סרט בשנת 1996). יש משהו בטקסט הזה, שאותו מדבר אחד הבחורים עם הצרכים המיוחדים, שהופך אותו למשמעותי וחשוב במציאות העכשווית. הוא מדבר על החריגות באופן כה בוטה ואמיתי והוא מכניס לתוך מסגרת ("כלוב קטן מדי") את חייהם של אנשים רבים, רבים כל כך, המקוטלגים כ"חריגים". הטקסט חושף את עולמם של אותם אנשים החיים בעולם "חריג" משלהם ומשוועים לאהבה ולהכרה. והנה הוא:

"אני ניצב לפניכם, אדם באמצע שנותיו, בחליפה מאוד לא נוחה, אדם שקיבולת המחשבה ההגיונית שלו נעה בין זו של ילד בן חמש לזו של צדפה. אני מפגר. אני נגוע. אני חולה מבפנים מכל כך הרבה שעות וימים וחודשים ושנים של בלבול, בלבול עמוק ומוחלט. אני מבולבל מברזים ומקלטים ומעליות ועיתונים ושידורים. לא תמיד אני יכול לזכור את השמות של ההורים שלי. אבל אני לא מתכוון להעלם. אני לא מתכוון לנבול לפניכם, רק בגלל שהכלוב שבניתם לי קטן מדי. אני לוסין פרסיבל סמית, ובלעדי, בלי המוח המעוות והנכה שלי, לעולם לא תשובו לפחד ממה שהייתם עלולים להיות, ממה שהעתיד אולי עוד מזמן לכם".

הטקסט ממגנט אותי. שוב ושוב אני קוראת אותו, כמהה לשבת בתוך הכלוב הזה יחד עם לוסין ולהידבק בנחישות שלו ובאומץ שלו. אני רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות כלוא בתוך כלוב קטן מדי, ולהישאר נחוש ואמיץ.

חצי מחיי אני עוסקת במחקר "החריגות" הזאת (מילה שמעולם אינני משתמשת בה, למעט כאן…), שנכנסה לחיי לפני 31 שנים. במקרה הפרטי שלי, זכיתי בחיי נצח טובים ומשובחים על פני האדמה, בזכות "החריגות" של בתי. דווקא "החריגות" המשונה והמפחידה הזאת, שינתה אותי לאדם חכם ונבון יותר, נדיב ואדיב יותר והכניסה לחיי משמעות ואיכות אנושית. אולי זו הסיבה שאני יכולה לפנות את מרב זמן החיים שלי לחקירת "החריגות" ולבניית מפעל חיים ופרויקטים למען אותם "חריגים" החיים בכלובים קטנים מדי…

תחשבו לרגע על כל התיאוריות המחשבות הסטיגמות האבחונים ההמצאות האגדות המרחפות בעולם "החריגות", החודרות לתאים המשפחתיים והאנושיים והמגדירות באופן קולקטיבי את "החריגות". ככה הלכה והתפתחה לה "אבולוציה חריגה" המובילה למחשבה ועשייה מסוימות. זה מה שאני מבין, אז ככה אני פועל. והנה לכם הכלוב הקטן מדי… עד כמה המחקרים והאבחונים שנעשים בנושא "חריגות" מתעמקים באדם עצמו, ביישותו השלמה על כל חלקיה, בתפיסת העולם המיוחדת שלו, באופן שבו הוא רואה את העולם בזכות חריגותו, בכישרונותיו וביצירתיות המיוחדת כל כך שלו, באופן שבו הוא נוגע בחיים, באופן שבו הוא נוגע בנו? האם חקרנו מספיק את נפלאות "החריגות", או שהאבולוציה שבנינו סביבנו מזדעזעת מהמחשבה שיש נפלא במשהו חריג?

מעולם לא השתמשתי במילה "חריגות" משום שהיא ריקה מכל רגש והווייה אנושית. חריג הוא מחוץ לתחום, הוא מה שלא נכון מתאים נורמלי שווה. הידעתם שיש חריגות משנית וחריגות עיקרית? במערכת החינוך בודקים את התלמידים לפי קטגוריות של חריגות (מפגר עמוק, מפגר גבולי) ועל פי האבחנה הזו בונים את תכנית העבודה איתם. מרגע שקבענו מהי "חריגות", בדיוק ברגע הזה, בנינו לילדינו המיוחדים כלובים קטנים מדי…

טוב, ברור שאבחונים יכולים להציל חיים, כמו שתרופה מסוימת עושה את זה. אבל האם זה אומר שזה כל מה שיש? שרק כך עלינו לפעול? שזו הדרך היחידה לחיים "חריגים"? אני לא מחפשת תשובות. כי אין לכך תשובות. אני מחפשת את הדרך לפתוח את המקובעות המחשבתית, לאתגר את החשיבה על "החריגות", להרחיב את העדשה דרכה אנו מתבוננים בה. מה אם יש שם עוד משהו שאף אחד לא סיפר לנו? האם יש אפשרות שנסכים לא לדעת ולא להבין את "החריגות"? מה אם לא שמנו לב ובנינו לקהילת "החריגים" כלובים קטנים מדי? האם יש לנו האומץ לראות את זה? האם יש לנו האומץ לשנות את זה?

אני פוגשת אנשים כמו לוסין, הרבה אנשים כאלה, שחיים בתוך כלובים קטנים וכולם, כמו לוסין, נלחמים להרחיב את קירות הכלוב שלהם. אין להם מושג איך לעשות את זה, הם "מפגרים" מדי כדי להיות מתוחכמים ושנונים ולהשיג את הכלים שיאפשרו להם לברוח מהכלוב הזה או לשנות אותו. הם כה תלויים במה שאנחנו חושבים ומאמינים עליהם ועל "החריגות" שלהם. הכלוב הקטן שלהם יכול להכיל רק את איפיון חריגותם המשנית או העיקרית, אך אין בו מקום לאדם עצמו. אז איך עוזרים לאדם "חריג" לצאת מתוך הכלוב הקטן שלו? זו שאלת המחקר שלי.

ברור שלא כל המקרים כאלה. ברור שלא. אבל לצערי אנחנו במיעוט. לחלוטין במיעוט. יש משהו גדול הרבה יותר שמתווה את דרך המחשבה והעבודה עם "החריגים". והדבר הגדול הזה מדאיג אותי ומטריד את מנוחתי. אחרת איך אפשר להסביר את התופעה שאדם יוצא ממשפחה נפלאה ואוהבת שהשקיעה בו את חייה ועובר למקום שבו מכניסים אותו לכלוב קטן מדי? איך אפשר להסביר את התופעה שבתוך משפחה בדיוק כזו, הוא חי בתוך כלוב קטן מדי? במקרים כאלה קורה משהו מעניין: האדם עצמו מתחיל להאמין בכל מה שמגדיר אותו כ"חריג" ובונה לו זהות אישית "חריגה". הנה לכם אנשים, שלא כמו לוסין פרסיבל, מתאימים עצמם לכלוב קטן וחיים להם בשקט, תחת כל המשאות ששמים עליהם בצורות של ברזים מקלטים מעליות עיתונים ושידורים… ואז הם מאמינים שככה זה. ואין מה לעשות. ואין אפשרויות אחרות.

אחד הדברים שאני משקיעה בו אנרגיה גדולה היא לשנות לאנשים האלה את תפיסת עולמם לגבי עצמם, לעזור להם לבנות את הזהות המהותית והאנושית שלהם. זהו אחד הדברים הכי משמעותיים שאני רוצה להצליח בהם, אם כי הוא אחד הקשים ביותר. לך תשנה לאדם את התפיסה שלו על עצמו! הא!

איך לברוא בילדינו עם הצרכים המיוחדים נפש בריאה?

רבים מהאנשים עם צרכים מיוחדים מפתחים במהלך חייהם בעיות כגון: חרדות חברתיות, פחד מקשר ומערכות יחסים (מלבד עם המשפחה), ניתוק מ"האני" שלהם – הזהות וההגדרה העצמית מעבר למוגבלות, ירידה דרסטית בדימוי העצמי, חוסר ביטחון בעצמם ובאחרים, מחשבות "נמוכות" בהקשר ליכולותיהם וכישרונם ואיבוד הקשר (או הימנעות טוטאלית) מגרעין הפוטנציאל הטבוע בהם.

חלקם מנותקים מהעולם סביבם והידע שלהם (הקולקטיבי והגלובלי) דל ביותר. חלקם אינם יודעים הרבה על הביוגרפיה שלהם: שורשיהם וההיסטוריה המשפחתית, ובעצם – מי הם באמת? מרביתם יודעים מעט מאוד על העולם.

עם השנים, הופכים חייהם למצומצמים – בתוכם ומחוצה להם. תלותם בבני המשפחה ובצוות המקצועי הסובב אותם, כמעט מוחלטת.

לדעתי, אין הדבר צריך להיות כך. אדם עם מוגבלות יכול לחיות חיים עשירים, פחות מצומצמים ולברוא בתוכו, עם עזרה נכונה, נפש בריאה.

בכולם, ללא קשר למוגבלותם, בדיוק כמו אצל כל בן אנוש, קיים גרעין פוטנציאלי שיש להזין, להעשיר ולהרחיב.

השנים הראשונות הן הקשות ביותר לנו, ההורים לילדים מיוחדים אלה. בנוסף לכך – עתידם ואיכות חייהם בידינו. תשומת לב להתפתחותם הנפשית והרוחנית חשובה ביותר מגיל צעיר ותבטיח, ברוב המקרים, את אושרם.

עם הכלים, הידע ואנשי מקצוע טובים, הזמינים לנו היום, נוכל לעזור לילדינו לגדול כאנשים בריאים בנפשם, על אף היותם עם מוגבלות.

הנה מספר טיפים שיסייעו לכם:

  • העשירו את ילדיכם במידע רחב ומגוון על עצמו. חזרו שוב ושוב על סיפורים מתקופת ההיריון, הלידה, התינוקות והילדות שלהם.
  • ספרו להם בפרטי פרטים על משפחתם המורחבת, על המורשת והשורשים.
  • העמיקו את הידע שלהם על העולם בסיפורים בעלי פרטים מעניינים המתאימים ליכולת הבנתם.
  • קרבו אותם לחייכם: ספרו להם על עצמכם – על הילדות שלכם, החלומות והחוויות שלכם במהלך חייכם.
  • שתפו אותם בהתלבטויות קלות (בהתאמה לגיל ולהבנה) ומעת לעת פעלו לפי הצעתם. הראו להם שדעתם חשובה, משפיעה ויוצרת שינוי.
  • האירו בהם צדדים וחלקים שאינם המוגבלות שלהם – היצירתיות שבהם, ההומור, המגע, הלב, החוכמה שלהם.
  • דאגו לשתף אותם בתכניות הקידום והשיקום שלהם. סמכו עליהם. תתפלאו עד כמה הם יודעים מה טוב עבורם. העניקו להם את הזכות לבחור ולהחליט יחד אתכם עבור עצמם.
  • דאגו לחיי החברה שלהם מגיל צעיר מאוד. עשו הכול למען חיי חברה עבורם.
  • אל תחששו לאתגר אותם מעבר ליכולות הנראות שלהם.
  • פעלו למען פיתוח כישרון ייחודי שלהם בכל דרך אפשרית.
  • לפחות פעם בשנה סעו איתם למקום חדש בארץ או בחו"ל. יציאה מגבולות המוכר והידוע תפתח ותרחיב את גבולות החושים והידע שלהם. דאגו להכין היטב את הטיול ביחד איתם על כל פרטיו.

מכללה לקורסים

לימודים והעשרה לאנשים עם צרכים מיוחדים

בשנה החדשה הבאה אלינו לטובה, אנחנו מגשימים כמה חלומות, שלנו ושלכם.

כבר זמן רב שאנחנו חולמים עליהם כחלק מהמרקם של המרכז שלנו:

במכללה  תוכלו לקבל לימודים והעשרה בתחומים מגוונים. הקורסים מועברים על ידי מרצים מקצועיים, בסוף כל קורס תוענק תעודה. הלימודים יתקיימו פעם בשבוע, וימשכו לאורך 12 מפגשים של שעה וחצי כל אחד.

אנחנו פותחים את הסמסטר הראשון של לימודי המכללה שלנו עם 4 קורסים – 

  1. קורס משפטים –  

    בהנחיית: עו"ד ענת עיון, מנחת קבוצות, עו"ד ומגשרת, בעלת ניסיון עם אנשים מיוחדים.

אתם אוהבים סדרות טלוויזיה על עורכי דין? תמיד רציתם לבדוק איך אתם נראים עם גלימה של שופט? קורס משפטים הוא בשבילכם.  בקורס נלמד מהו חוק? כיצד מחוקקים חוקים? וגם על חוקים רלוונטיים כמו חוקי  עבודה, קצבאות, וזכויות. וגם, נצא לסיור בבית משפט, נבין את עבודת עורכי הדין והשופטים, ונעשה משפטים לדוגמא.

ימי רביעי  17:30-19:00

12 מפגשים, התחלה ב- 6.11.19
עלות: 1,230 ₪ לכל הקורס. 
ניתן לחלק עד 5 תשלומים.


2.  תקן זאת בעצמך –

בהנחיית: גלעד דרסה – מדריך בעל ניסיון רב והנדימן מדופלם.

נשרפה המנורה, או שהמאוורר הפסיק לעבוד, ואתם לא יודעים למי לפנות? קורס תקן זאת בעצמך, ייתן לכם כלים, לטפל בדברים האלו בעצמכם. בקורס נלמד פתרונות מעשיים לתיקונים בחיי היומיום.

נכיר כלי עבודה וחומרים שונים, נבקר בסדנאות עבודה, ונלמד תליית תמונה, תיקון רהיטים, צביעה, שיפוץ, ופרויקט סיום אישי.

ימי חמישי 18:30-20:00

12 מפגשים, התחלה ב- 14.11.19
עלות: 890 ₪ לכל הקורס.
ניתן לחלק עד 4 תשלומים.

3.   אילוף כלבים –

בהנחיית: דור רכטמן – מדריכה בכלבנות טיפולית בעלת ניסיון עם אוכלוסיות מיוחדות.

אוהבים בעלי חיים, ולא יכולים לא לעצור ליד כל כלב שעובר לידכם ברחוב? מפחדים מכלב פודל קטן בגלל זיכרון מהעבר? בואו ללמוד כלבנות ולהתחבר לחברו הטוב של האדם….

נלמד פקודות בסיסיות באילוף כלבים, ליווי במסלול מכשולים ומשחקים. נתאמן עם כלבים ונלמד גם טיפול ואחריות על בעל חיים.

ימי רביעי 18:00-19:00

12 מפגשים, התחלה ב- 6.11.19
עלות: 830 ₪ לכל הקורס.
ניתן לחלק עד 4 תשלומים.

4.  קורס ניהול פיננסי –  

בהנחיית ישראל עמית – בנקאי ואיש פיננסים בעל נסיון בהדרכה ב"בית של רונית".

הקניית ידע והבנה במושגים כלליים בתחום הפיננסי והכלכלי כגון: תכנית חסכון, הלוואה, הנחה, תשלום, תקציב.  למידה ותרגול של שימוש נכון ומושכל בכסף וניהול תקציב אישי.

ימי שישי, פעם בחודש  09:30-11:30

11 מפגשים
עלות: 500 ₪ לנרשמים. (300 ₪ לממשיכים שנה 2)

ניתן לחלק עד 3 תשלומים.

לעוד פרטים על הפעילויות החדשות ב"בית של רונית", צרו איתנו קשר
בטלפון – 09-7442376
sec@habaitshelronit.org

מרחב הורים – חדש ב"בית של רונית"

בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, אנחנו מגשימים עוד חלום שכבר זמן רב שאנחנו חולמים עליו כחלק מהמרקם של המרכז שלנו: אתם ההורים.

מרחב הורים

קבוצת למידה ושיתוף להורים

במסגרת היחסים עם ילדינו, אנו זוכים לתת ולקבל אהבה עמוקה ומלאה, ללמד וללמוד, לגדול בעצמנו, לפתח את המנהיגות שלנו ולהשתאות לנוכח הצמיחה וההישגים שלהם.

לצד השמחה והסיפוק אנו חווים גם רגשות של בדידות, תסכול וכעס, ולא תמיד יכולים ומצליחים להיות ההורים שהיינו רוצים להיות ולספק לילדינו את כל מה שהם זקוקים לו.

לא מגיעה לנו ביקורת ואיננו זקוקים לעצות, אלא לאוזן קשבת ועין חומלת, למרחב שבו נוכל לחלוק הצלחות ואתגרים, לדעת ולהרגיש שאנחנו לא לבד, ולקבל כלים נוספים לביסוס הורות כנה, מפויסת ומיטיבה אתנו עם ילדינו.

"הבית של רונית" מזמין אתכם – הורים לכל הגילאים

 לסדרה של 16 מפגשי לימוד ושיתוף שיתקיימו בימי חמישי החל ב-7 בנובמבר, בשעות 19:00-21:00.

המפגשים יתקיימו בהנחיית תמר ברנד-שמיר, L.L.B מנחת קבוצות בגישה אינטגרטיבית

עלות: 220 ₪ בחודש להורה, 300 ₪ בחודש לזוג הורים, לחודשים נובמבר – פברואר

הרצאות ושיח עם מומחים וצוות "הבית של רונית"

בנוסף מתוכננות לנו הרצאות ידע, עם מידע פרקטי וחשוב להורים מיוחדים.

  1. עצמאות מול הגנההרצאה ושיחה עם ד"ר תמר שילה – מומחית לחינוך מיוחד, רונית חיון וענבר ארז – מייסדות ומנהלות "הבית של רונית" 

 על הקונפליקט המרכזי של  הענקת אוטונומיה מול הגנת יתר והשלכותיה  על התפתחות האדם עם הצרכים המיוחדים. 

12.11.19 בשעה 19:30

2. מיצוי זכויות – הרצאה של יהודית קדם מנהלת מרכז שיא

מה הן הזכויות המגיעות לנו כמשפחות מיוחדות וכהורים מיוחדים.

15.12.19 בשעה 19:30

3. השינויים בחיי הבוגרים המיוחדים – ד"ר תמר שילה –  מומחית לחינוך מיוחד, רונית חיון, וענבר ארז – מייסדות ומנהלות "הבית של רונית
 
 על השינויים בחיי הבוגרים בעלי הצרכים המיוחדים והשלכותיהם על התא המשפחתי – הרצאה ושיח.
 
30.3.19 בשעה 20:00

לעוד פרטים על הפעילויות החדשות ב"בית של רונית", צרו איתנו קשר 
בטלפון - 09-7442376
sec@habaitshelronit.org

שנה חדשה בבית של רונית

הבית של רונית פועל כבר יותר מ 10 שנים כמרכז חברתי התפתחותי לאנשים בוגרים עם צרכים מיוחדים.

לב הפעילות שלנו היא כמובן הקבוצות החברתיות, שנותנות מענה לתפקוד חברתי, ולתקשורת ועצמאות החברים, ומייצר להם סביבה דינמית ותומכת לתקשורת עם חברים

יש לנו בבית של רונית גם חוגים נפלאים שהם עוד הזדמנות לאינטראקציה חברתית, לפעילות פנאי מהנה, לפיתוח כישורים ייחודיים, וכישורי חיים. חוגים כמו המטבחון – שבו לומדים החברים בישול וקולינריה, חוג אומנות, טאי צ'י ועוד ועוד

גם הארועים שלנו הפכו את המקום למרכז החיים של רבים מהחברים, מסינרמי – הקרנות סרטים, דרך מעגלי השיח, המסיבות הנפלאות, וכמובן הטיולים בארץ ובעולם

אנחנו לא עוצרים, עם הרצון שלנו להיות "הכל במקום אחד" בשבילכם, אנחנו מקשיבים גם לצרכים שלכם, שומעים מה אתם, החברים שלנו, הקהילה שלנו, הייתם רוצים שיהיה אצלנו, ולכן השנה פתחנו עוד פעילויות, והרחבנו את מגוון השירותים שאנחנו נותנים בשבילכם.

בין יתר הדברים תוכלו למצוא – קבוצות חברתיות לנוער, מסלול זוגיות שתומך בהכנה ובזוגיות מיוחדת, חוגים חדשים, מכללה של קורסים , מרחב הורים ועוד ועוד.

רוצים לראות את כל מה שהכנו לכם? הורידו את חוברת המידע שלנו, צרו איתנו קשר, והרשמו למה שבא לכם

אנחנו מחכים לכם כאן עם לב פתוח, ויד מושטת.

הבתים של חיי

שלום חברים,

.במהלך חיי עברנו כמה בתים.

נולדתי בתל אביב. גרנו ברחוב ברודצקי, בקומה העליונה של בניין דירות משותף ללא מעלית. מינקות ועד גיל חמש הורי הרימו אותי בידיים כשעלו וירדו במדרגות, ובגיל חמש למדתי ללכת ומאז עליתי במדרגות בכוחות עצמי ובעזרת המעקה. אני זוכר שהיו לנו בבניין הזה שכנים נחמדים. למשל הייתה השכנה המבוגרת שגרה בקומה מתחתינו, אנני שמה. בכל פעם שהיינו עולים או יורדים מהבית, היא הייתה שומעת, פותחת את הדלת ומזמינה אותנו (אותי ואת אבא או אימא) להיכנס, פותחת את הארונית שמתחת לטלוויזיה ומציעה לנו שוקולד ודברים טובים. העניין הוא שלא תמיד היה לנו זמן לכך ולא היה לנו נעים לסרב, אז כשידענו שאנחנו ממהרים ניסינו לחלוף בשקט בשקט ליד דירתה, אך לרוב ללא הואיל. היה גם את מר גרינברג החביב שאירח אותי בביתו כשפעם הבייביסיטר איחרה לבוא לאסוף אותי מתחנת ההסעה כשחזרתי מבית הספר.

כשהייתי בן 12, עברנו לגור ברחוב בית צורי, בדירה בה גרו סבי וסבתי מצד אימא. ההרגשה הייתה מוזרה. אמנם לגור בבית שהיה לי מאוד מוכר, אך פתאום סבא וסבתא שכל כך היו מזוהים עם הבית הזה עבורי, לא גרים שם.

גם שם היו כל מיני שכנים. למשל היה את מר יעקבי שגר בקומה מתחתינו. הוא כל הזמן התלונן שאנחנו עושים רעש והיה מקפיד לעלות ולהפציר בנו שנהיה בשקט. לא זאת בלבד אלא שגם היה מתקשר כל הזמן לבקש שקט, באופן שקט במיוחד – בצעקות. הכי מצחיק היה שפעם אחת כשסבתא שלי (מצד אבא) הייתה אצלנו בדירה, מר יעקבי בא להתלונן, למרות שאף אחד מאתנו מלבד סבתא לא היה בבית באותה שעה. אני מניח שזה לא כל כך שכנע אותו אז…

כשהייתי בן 13, עברנו לגור ביוסטון שבמדינת טקסס בארה"ב, לצורך עבודה של הוריי. זה כבר היה חתיכת מעבר. נרשמנו לבית ספר עוד מהארץ אך כשהגענו לשם לא הסכימו לקבל אותי בטענה שאני לא תושב המקום. המנהלת המליצה שנלך לבית ספר אחר – יהודי, אך ויתרנו על התענוג כי הדגש שם היה לימודי עברית ולי לא היה צורך בכאלה. היה עוד בית ספר שהמליצו לנו עליו אך מכרים ישראלים שלנו אמרו שלא כדאי. אימא כבר התייאשה ואמרה לאבא שהיא ואני ניסע ארצה ושהוא יישאר שם עד שיסיים את מחויבויותיו. אבא אמר שאם חוזרים אז כולם חוזרים. לבסוף בחרנו ללכת לאותו בית ספר שהיה לכאורה לא ממש מומלץ והוא דווקא היה די בסדר. בית ספר של אפרו אמריקאים והיספניים וגדעון אחד קטן. אמנם היה בסדר בבית הספר הזה, אך היו גם קשיים. אחד הקשיים היה כמובן השפה. כשהגענו לארה"ב ידעתי מעט מאוד אנגלית ולאט לאט למדתי את השפה. בתחילה, אבא הכין לי טבלת תרגום של מילים בסיסיות בה נהגתי להשתמש כדי להסתדר ברמה היומיומית. בהמשך נהגתי להקשיב לקלטות של הארי פוטר באנגלית והייתי מתרגם אותן לעצמי באמצעות קריאה בספרים שבגרסה העברית. וכך לאט לאט רכשתי את השפה. במקביל לכך, תוך צפייה אדוקה בטלנובלות (קטנטנות למשל) רכשתי שליטה ברמת שיחה די גבוהה גם בשפה הספרדית, מה שסייע לי בתקשורת עם החבר'ה ההיספניים בביה"ס. קושי נוסף אתו התמודדתי היה הצקות והטרדות מצד כל מיני ילדים בכיתה. למשל ילדה אחת זרקה עלי כל מיני כלי כתיבה, אחרת לקחה לי את הקלסר ופיזרה את כל הדפים על הרצפה, אך המקרה הכי חמור היה כאשר ילד אחד סטר לי (נתן לי וואחד כאפה). מה שקרה מיד אח"כ הוא שהמורה הזעיקה את השוטר של ביה"ס והוא עצר את הילד (כן, אולי תתפלאו לשמוע אך בהרבה בתי ספר בארה"ב יש שוטרים). לאחר כשבוע קיבלנו מכתב הביתה שמזמין אותנו לתבוע את הילד על המקרה אך אנחנו החלטנו לסרב ובכך לגמור את הפרשה. בקיצור, זו הייתה תקופה מאתגרת מבחינת התאקלמות שפתית, תרבותית וחברתית, אך היו בה גם רגעים מאוד יפים וטובים.

היו כמה ביקורים של סבתא מצד אבא ועוד ביקורים של סבא וסבתא מצד אימא שבאחד מהם גם נשארו אצלנו לתקופה של כחצי שנה. חוץ מזה עשינו גם המון טיולים ברחבי ארה"ב ואפילו הגענו עד מקסיקו.

שנתיים גרנו בארה"ב וכשהייתי בן 15 חזרנו ארצה. בארץ עברנו לגור בהוד השרון. בשבועות הראשונים גרנו אצל סבא וסבתא, ולאחר שסיימו לשפץ את הבית שלנו עברנו אליו. זה הבית בו אנו מתגוררים עד היום. הוא נמצא בבניין הצמוד לזה בו התגוררו סבא וסבתא, עד שנפטרו בשנים האחרונות. לגור בשכנות לסבא וסבתא היה פשוט נפלא עבורנו. נהגנו להתראות כל יום ולבלות המון ביחד. כמובן שגם נהגתי לישון אצלם הרבה, במיוחד כשההורים יצאו לבלות. זה היה תענוג עבורי.

כבר יותר ממחצית חיי אני גר בבית הזה שבימים אלו ממש אנחנו שוב משפצים אותו, ובזמן השיפוץ אנחנו מתגוררים בביתם של סבא וסבתא ז"ל. המעבר לכאן היה קצת קשה. יש כמובן את הקושי שבלעבור זמנית לבית אחר ולחיות על ארגזים, ובנוסף המגורים בביתם של סבא וסבתא היקרים והכל כך חסרים אינם קלים, שכן כל פינה בבית מעלה זיכרונות רבים וטובים ויחד עימם גם געגוע גדול. אני מאוד מתגעגע אליהם היום.

אנחנו מקווים שתוך כחודשיים נוכל לשוב לביתנו המשופץ ואני מאמין שבשנים הקרובות אמשיך לחיות בו בשמחה ובנחת במחיצת הורי היקרים. יחד עם זאת, אני ומקווה שבעוד כמה שנים אוכל לעבור לדירה משל עצמי ולגור בה עם בת הזוג שתהיה לי אז באושר ובעושר ולנצח נצחים…

בלעדיך אני חצי בן אדם

שלום חברים,

אחר צהריים תמים אחד של יום ראשון, יצאתי לדרכי במונית מהבית לפגישת עבודה ב"בית של רונית".

הפגישה התנהלה כרגיל ובסיומה, כשעמדתי להוציא את הטלפון מהכיס על מנת להזמין מונית חזרה הביתה, שמתי לב שהוא לא נמצא!!! ואז, התחלתי להיכנס ללחץ. הפכתי לעצבני, הייתי כל כך נרגש ונסער שכמעט בכיתי. ממש דאגתי ולא ידעתי מה לעשות. ואז החברים שהיו במועדון באותו הזמן ואני התחלנו לחפש את הטלפון בקדחתנות. אולם לצערנו לא מצאנו, מה שהלחיץ אותי עוד יותר.

גלעד המדריך, שהיה לצדי, ניסה לתשאל אותי כדי להבין מה שם חברת המוניות איתה נסעתי, כדי ליצור קשר ולבדוק אם הטלפון נשאר במונית. אך לצערי לא היה לי מושג מה שם החברה. הלחץ גבר וכל שיכולתי לעשות היה ללכת הלוך וחזור במסדרון ולמלמל לעצמי חזור ומלמל "איפה הטלפון שלי, איפה הטלפון שלי".

גלעד ניסה להשיג את אבי ואת אמי בטלפון, אך ללא הואיל. שוב ושוב ניסה להתקשר אך הם לא ענו. עוד לחץ. הטלפון הבא היה לרונית. ישששש, רונית ענתה! ממנה ביקשנו את מספר הטלפון של הבית שלי והתקשרנו. נלי, המטפלת שלי, ענתה וגלעד שאל אותה מה מספר הטלפון של חברת המוניות. לשמחתי הרבה היה לה את המספר. בינתיים אבא, שהבחין בכך שגלעד התקשר אליו, חזר אל גלעד שעדכן אותו במתרחש. גלעד יצר קשר עם חברת המוניות והמוקדן אמר שיבדוק מול הנהג ויחזור אלינו. ההמתנה היתה מורטת עצבים, אך לאחר מספר דקות חזר אלינו המוקדן ואמר שהטלפון נמצא במונית ושהנהג בדרך אלינו. כל כך שמחתי! אבן נגולה מלבי. ירדנו למטה והמתנו בישיבה על ספסל הרחוב, וגלעד, על מנת לעודד את רוחי, המציא לי כל מיני שירים, ובין השאר שר לי את "בלעדיך אני חצי בנאדם", בהתייחסו אל מצבי הלא כל כך תפקודי, כל זמן שלא ידעתי מה עלה בגורלו של הטלפון שלי… לכבוד השיר הוא גם המציא לי את שמי החצוי – גידוז Gidvaz (חצי של גדעון ועוד חצי של וזינה), שנזכור איך קוראים לי כשאני חצי בן אדם… היה מצחיק.

סוף טוב הכול טוב. הנהג הגיע ועמו הטלפון הנכסף. נפרדתי מגלעד לשלום ועליתי שוב למונית בדרכי הביתה, שמח וטוב לב.

מוסר השכל: מוטב תמיד לבדוק שחפצינו האישיים נמצאים אתנו כשאנחנו עוזבים מקום כלשהו, כמו מונית, אוטובוס, חוג, חברים וכו'. וכמו כן, כדי שנהיה פחות תלויים בטלפון, כדאי שננסה לשנן ולזכור בעל פה מספרים ושמות חשובים כמו המספר של ההורים, הבית, שם חברת המוניות וכדומה.

ושיהיה לנו בהצלחה עם זה.

שלכם, גידוז…

נפתחה ההרשמה לשנת 2019-2020

לקראת השנה החדשה, המון חידושים והפתעות בבית של רונית, וגם הפעילויות האהובות והמוכרות שלנו

ה"בית של רונית" – מרכז חברתי התפתחותי לבוגרים עם צרכים מיוחדים, פותח בשמחה את ההרשמה לשנת הפעילות הבאה.

בשנה הבאה נמשיך את הפעילויות המצליחות שלנו עד היום – החוגים, הארועים, הטיולים, וכמובן הקבוצות החברתיות שעושות עבודה כל כך חשובה לחברים שלנו. אבל מעבר לדברים הרגילים, אנחנו מקשיבים לכם, החברים ההורים, וכל המעגלים הסובבים אותנו, ועל פי הבקשות שלכם, הוספנו פעילויות מרגשות ונפלאות

החוגים שלנו –

כל החוגים המצליחים ממשיכים גם בשנה הבאה, והוספנו שני חוגים חדשים – אימון כושר ואורח חיים בריא, ותנועה בצבעים. שניהם חוגים של תנועה ופעילות

ארועים –

אנחנו ממשיכים בכל הכח עם הארועים שלנו, מסיבות, מעגלי שיח, הקרנת סרטים, מפגשים ועוד

מסיבת תחפושות

טיולים –

בכל חודש טיולים וסיורים בארץ, כבר בספטמבר נצא לסיור לגן הבוטני בירושלים, ובדצמבר, טיול חג מולד מרגש בפראג היפה. בהמשך השנה עוד טיולים וסיורים בארץ ובחו"ל

חדש בבית של רונית – המכללה

אתם ביקשתם, אנחנו עושים. המכללה של הבית של רונית פותחת 4 קורסים חדשים של למידה והעשרה. קורס ניהול פיננסי, קורס במשפטים, קורס עשה זאת בעצמך וקורס אילוף כלבים. הקורסים יהיו של 12 מפגשים, במשך 3 חודשים כל אחד, ויועברו על ידי מדריכים מיומנים, שהם אנשי מקצוע בתחומם. אתם מוזנים לדפדף בידיעון שלנו, ולבחור לכם קורס העשרה המעניין אתכם

מסלול הזוגיות – ייחודי לבית של רונית

עוד מסלול חדש שפתחנו הוא מסלול הזוגיות. אנחנו יודעים כמה אתם רוצים למצוא לכם חבר לחיים, אנחנו כאן כדי לעזור. מסלול הזוגיות כולל קבוצות הכוונה לזוגיות, קבוצות תמיכה לזוגות, וגם ערבי הכרויות וטיולי זוגות. כל אלו, מחכים לכם אצלנו בבית של רונית

מה עוד מחכה לכם בבית של רונית?

עוד הרבה מאוד הפתעות –

  • מרחב הורים – לתמיכה ומידע להורים לאנשים עם צרכים מיוחדים הכוללת הרצאות, תמיכה וייעוץ פרטני
  • תוכנית לנוער – קבוצות לכישורים חברתיים לנוער עם צרכים מיוחדים
  • ועוד ועוד…

אז מהרו , צרו איתנו קשר והרשמו

טל 09-7442376

sec@habaitshelronit.org

או כאן – http://www.habaitshelronit.org/%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a9%d7%a8/

ואל תשכחו לעקוב אחרינו, בפייסבוק ובמיילים, כדי להמשיך ולשמוע על כל החידושים שמחכים בהמשך השנה

טיול חג המולד לפראג עם הבית של רונית

מדי שנה בסוף חודש נובמבר, הופכת אירופה לחגיגות של שווקים צבעוניים לכבוד חג
המולד. בפראג, כך אומרים, מתקיימים הירידים מהיפים ביותר. הירידים המרכזיים
מתקיימים בכיכר "ואצלב" שהיא השדרה המרכזית של פראג וגם בכיכר העיר העתיקה.
ירידים נוספים מתקיימים בכיכר הרפובליקה, ב"הוואלסקה טרזיסטה" שהוא השוק הגדול
סמוך לשדרת ואצלב ובכיכר מירו.

הירידים והשווקים הם המקומות שבהם ניתן לחוש את
אווירת החג הקרב על כל הצבעוניות, האמנות, הפריטים הקטנים המקסימים ועוד
למרות לילות החורף הקרים, אלפי אנשים משוטטים בין הדוכנים המוארים, האוויר מהול
בריחות נעימים של מאכלים ומאפים מקומיים כשברקע נשמעות בכל מקום מקהלות השרות שירי חג. כל אלה ועוד, מעניקים למקום אווירה חגיגית מיוחדת. אנו נשתלב באווירה הזו, נטייל, נעשה שופינג ונקנה מזכרות לרוב.

רוצים להצטרף לטיול חג מולד מלהיב? הורידו את תוכנית הטיול המלאה וטופס ההרשמה והצטרפו אלינו.

לפרטים אפשר לפנות למשרד –

09-7442376

sec@habaitshwlronit.org

להתמודד עם הפחד

שלום חברים,

בחיי נתקלתי בקשיים רבים אשר נאלצתי למצוא דרכים להתמודד איתם. בין יתר הקשיים נמצא לו גם הפחד. לכל אחד יש את הדברים שמפחידים אותו. במקרה שלי מדובר במגוון דברים. אספר לכם על כמה מקרים בהם התעורר בי הפחד.

כשהייתי בן 6 למשל, בעת ביקור בדיסנילנד שבארצות הברית, עמדנו וצפינו בדמויות מסרטי דיסני כשהן שטות להן על אגם מלאכותי. לפתע הופעלו מזרקות מים ועל קיר המים שנוצר החלו להקרין את דמויות המכשפות הרעות מסרטי דיסני. אני נבהלתי נורא ומרוב פחד לא הסכמתי להמשיך ולהסתכל לכיוונן. בכיתי וחיבקתי חזק את אבא במשך דקות ארוכות עד אשר אזרתי אומץ להסתובב ובכך זכיתי לראות איך מיקי מאוס היקר מבריח אותן במחי יד.

בגיל 8 בטיול באיי סיישל, אבא עלה על מצנח שנגרר על ידי סירה ואני כל כך חששתי לשלומו שלא הפסקתי למרר בבכי וללכת על החוף הלוך וחזור עד שאבא חזר.

ישנו גם הפחד מחיות שתוקף אותי בעיקר בטיולים, אם כי לא רק, כמו הפעם ההיא בנורבגיה בה ראיתי סונאר (סוג של חתול בר) ופחדתי נורא, או בטיול ג׳יפים האחרון בו ירדנו להליכה קצרה לאורך נחל אלכסנדר ואז חברים מג'יפ אחר אמרו שראו כמה דקות קודם קרקל (חתול ביצות) מה שגרם לי להתהלך מכווץ מפחד שיצוץ פתאום מבעד לשיחים. מה שהרגיע אותי היה כשהוסבר לי שהחתול היה בגדה השנייה של הנחל ושבכל מקרה הוא כנראה מפחד מחבורת בני האדם ולא יעז להתקרב. גם רעשים כגון נביחות כלבים או קולות נפץ זיקוקי דינור מפחידים אותי.

גם בטיול למקדוניה, בחודש מאי האחרון, התמודדתי לא אחת עם הפחד. למשל היה את עניין השייט. כבר במצגת שעשו לנו כהכנה לטיול, כשהציגו את השייט באגם התחלתי לחשוש. אך זה היה רחוק ולא מוחשי. בטיול עצמו, ביום שלפני השייט הפחד התחיל לזחול ולזקוף קומה. בבוקר יום השייט קצת הדחקתי והשתדלתי לא לחשוב על זה, אך כשהגענו לסירה וראיתי איך הבחור מהסירה מושיט את ידו לעזור לי, לא רציתי לעלות ואמרתי "אני מפחד… אני מפחד…" ואז רונית אמרה "נכון, אתה מפחד, אבל אתה תעלה! עכשיו תשב על הרציף…!" ישבתי. ואז רונית, גלעד והבחור פשוט עזרו לי למקם את הרגליים שלי על הסירה, שהייתה נמוכה יותר, ומשכו בידיי כדי להרים אותי, והופסה – הייתי על הסירה!!! היאח הידד!! וזה היה שווה את זה! ככה, במקום לשבת ואולי ליהנות מיום סטנדרטי על החוף, זכיתי לטיול מרתק בנופים נפלאים ובכמה יעדים מעניינים.

אחד היעדים היה מנזר סנט נאום בו שמענו את הסיפור המעניין על הנזיר הרופא שריפא את בתו המשוגעת של העשיר. בתמורה לכך הציע העשיר לנזיר כל אשר יחפץ, והנזיר ביקש שטח בגודל של עור פרה. העשיר צחק עליו אך הסכים. כשהעשיר בא עם חבריו למסור את השטח לנזיר, הנזיר הראה לו את גודל השטח שהיה עצום ושאת היקפו מדד הנזיר באמצעות חבל שהיה עשוי מאותה יריעת עור פרה. לעשיר המופתע לא נותר אלה לעמוד בהבטחתו ולתת את השטח העצום לנזיר. צוחק מי שצוחק אחרון…

זכיתי גם ליהנות מבילוי משותף עם החברים, הצחוקים, האווירה הטובה, המוזיקה וכמובן הדג הטעים בכפר הדייגים טרפייקה (Trpejca).

לסיכום חברים, גם אם אתם מאוד מפחדים מכל מיני דברים, המלצתי לכם (ולעצמי) היא לא לתת לפחד להשתלט עלינו, להתגבר עליו ולהתמודד אתו, כי אחרת נפסיד חוויות רבות טובות ויקרות.

עם צרכים מיוחדים, אבל בוגרים

 

סיום הלימודים או סיום השירות הצבאי הם אחד הרגעים המאושרים ביותר שיש. הגיע החופש לבחור, לגדול, ללמוד, לנסוע בעולם, להתחיל את החיים האמתיים.

לא כך הוא הדבר כלל וכלל כשמדובר בחבר'ה עם צרכים מיוחדים. סיום הלימודים עבור ילדינו הוא אחד הרגעים המפחידים ביותר עבורם ועבורנו ההורים.

מערכת החינוך מסתיימת בגיל 21 בקרב הקהילה המיוחדת. במהלך כל השנים מהווה מערכת החינוך סוג של מסגרת – לימודית, חברתית, יומית. ואז, יום אחד – שום דבר מזה לא נשאר. החבר'ה חוזרים הביתה. ואז מה? מה עכשיו?

יש כאלה שנפלה בחלקם הזכות לדעת את עתידם לאחר המסגרת החינוכית, אך אצל הרוב אין ממש ידיעה מה הולך להיות עם חייהם מרגע זה ואילך. ברוב המקרים מתנתקים הקשרים שהיו לילדינו עם חברים ללימודים מבית הספר, אין יכולת או בשלות לצאת לעבודה, מרביתם לא מוכנים מספיק למעבר דיור-חוץ, אין מערכת לימודים שתקלוט אותם מיד… יש המון אתגרים בתקופה הזאת.

אז מה עושים?

כמו לקראת כל שינוי בחיים – מתכוננים מראש. ומתכוננים היטב.

לומדים את כל האפשרויות שיש לילדינו לאחר סיום הלימודים: דיור, תעסוקה, חברה. השלישייה המנצחת לחיים טובים. בודקים מסגרות, משוחחים עם הורים לבוגרים יותר, נפגשים עם אנשי מקצוע, עורכים "חזון אישי" עם הילדים כדי להבין את חלומם ורצונם ויוצאים למחקר משותף.

וכל זאת, להמלצתי, כשנתיים לפני סיום הלימודים. זהו חיפוש ארוך, עמוק ורחב ולעתים לא קל, ולכן כדאי לקחת אותו עם נשימה ארוכה, סבלנות ותמיד תמיד לשאוף גבוה עבור ילדינו, לחפש את הטוב ביותר, את המתאים ביותר לפוטנציאל שלהם – ולא למגבלה או לחוסר היכולות שלהם.

חשוב לקחת בחשבון שזמן ההכנה עשוי לקבוע את גורלם של ילדינו. לעתים, כשהזמן עובר וילדינו מתדרדרים לבדידות וחוסר מעש, אנו נוטים לקבל את "ההצעה הראשונה" שמגיעה אלינו, ולא תמיד זו ההצעה שהיינו רוצים עבור ילדינו. יש מספיק אפשרויות כדי שאחת מהן תהיה הטובה ביותר – ולזה עלינו לשאוף כהורים.

 

בתכנון עתיד ילדינו, עלינו לקחת בחשבון עתיד רחוק, אולי רחוק יותר ממה שנוח לנו לעסוק בו, ולהתחיל ללמוד ולחקור גם את עניין עתידם לאחר שאנו לא נהיה כאן בעולם. מה נכון לילדינו? מה נכון למשפחתנו כולה? כיום ישנם אפשרויות ראויות ומכובדות לתמיכה, אפוטרופסות, החלטות כספיות וכדומה, שכדאי לדעת.

 

כדי לדעת עוד על נושא האפוטרופסות ותומכי החלטה – http://bit.ly/2IJn4zl

 

סיכום ההרצאה להורים של יהודית קדם פרידמן – שינויים בחוק האפוטרופסות

השינויים שנעשו בחקיקה ובבתי המשפט בנושא האפוטרופסות מייצרים כמה אופציות מלבד אפוטרופסות מלאה לאדם עם צרכים מיוחדים –

  • אפוטרופסות תפורה
  • ייפוי כח מתמשך
  • ותומך החלטה

מה זה תומך בקבלת החלטות ?

הפתרון היחסית חדש הזה מאפשר לאנשים המיוחדים לקבל החלטות על החיים שלהם, אבל יש אדם נוסף, שיש לו מעמד משפטי מול הצד השני והוא יכול להתערב ב"דיון".

הבחירה בתומך החלטה מייצרת מידתיות ואינה גורפת כמו האפוטרופסות, מייצרת שיתוף של האדם המיוחד בהחלטות על חייו, ונותן לו את האופציה לקבל החלטה לבד בסייג של פגיעה בו.

למי אפשר למנות תומך?

למי שהוא בגיר, חי בישראל, יכול לקבל החלטות עם תמיכה, יכול לבטא רצונות, מסכים שימונה לו תומך ולא תחת אפוטרופוס או ייפוי כח מתמשך

מי יכול להיות תומך –

אדם בגיר, שהאדם המיוחד מסכים למינויו, שאין לו ניגוד עניינים והוא לא אפוטרופוס מקצועי או עובד תאגיד האפוטרופסות, וכמובן שמסכים להתמנות לתקופה ממושכת

גם המתנדבים וגם התומכים המקצועיים צריכים לעבור הכשרה מוקדמת לנושא, והוא ממונה ל 3 חודשים על תנאי.

אז מה יכול תומך החלטה לעשות?

קודם כל הוא פועל רק בהסכמת האדם המיוחד, ותחת ההסכמה הזאת הוא יכול לפנות לגורמים שונים כדי לקבל מידע, לתווך לגורמים אחרים את הבקשות של האדם המיוחד, לבצע פעולות, כולל משפטיות, אם הוגדר כך מראש בבית המשפט, להיות נוכח בפגישות ועוד. גם תומך החלטה, כמו אפוטרופוס אפשר לתחום לנושאים מסויימים כמו כספים, נושאים רפואיים ועניינים אישיים.

אם החלטתם שזו הדרך שלכם, צריך לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ולבקש הליך למינוי תומך החלטה. עדיין, יש רשימת פעולות כמו תרומות, פעולות בקופות גמל, ערבות ועוד, שחובה לפנות לבית המשפט ולקבל עליהן אישור, ובנוסף יש החלטות שתומך החלטה לא יכול לעשות כמו מסירת ילד לאימוץ, השתתפות בבחירות, עריכת צוואה ועוד.

אחרי מתן הצו על ידי בית המשפט עורכים מפגש בין תומך ההחלטה למקבל ההחלטות יחד עם נציגי האפוטרופוס הכללי, ומשם יש לקבוע פגישות סדירות בין תומך ההחלטה ומקבל ההחלטות, ולאפוטרופוס הראשי יש גם דרך לפקח ולבקש מידע לגבי ההתנהלות, ובנוסף לתת להם ייעוץ במידת הצורך, וכן אפשר להגיש להם תלונה בנוגע לתפקידו של תומך ההחלטה.

המינוי יכול להתבטל אם הבן או הבת לא מעוניינים שהתומך ימשיך בתפקידו, אם הוא לא מבצע את תפקידו כראוי, או אם מצבם של הבן או הבת השתפר, או החמיר, ואם התומך עצמו התפטר מתפקידו.

צריך לזכור – תומך החלטות מכבד ומעצים את הבן/ בת הבוגרים, ונותן להם הגנה ועצמאות במידה .

אתם כהורים מבולבלים לפכמעים לגבי מה מתאים לילדים המיוחדים שלכם. במקרה כזה כדאי לשוחח עם איש מקצוע שיכול לעזור לקבל את ההחלטה המתאימה לכם ולילדים שלכם באופן אישי.

יהודית קדם פרידמן  M.S.W

מנהלת מרכז שיא ומומחית למתן חוות דעת לבית משפט בנושאי: שיקום ודרכי טיפול.

פה ממש ממול, חו"ל עם אנשים מיוחדים

החגים מאחורינו, חוזרים לשיגרה, וזה הזמן להתחיל לחפש דילים לחו"ל. טיול לחו"ל יכול להיות נפלא למשפחה מיוחדת. הזדמנות לחיבורים וחיזוק הקשרים, אם זה במשפחה הגרעינית או המורחבת, וגם אפשרות לצבור חוויות חיוביות שישארו איתנו ועם ילדינו כל החיים.

שינוי האווירה והמקום, הזמן הפנוי שיש לנו להקדיש לבני המשפחה, כל אלו הופכים טיול לחו"ל לא רק למקום בו לומדים, מתפתחים ומחזקים קשרים אלא גם להזדמנות לחזק עצמאות, ביטחון עצמי וכישורי חיים בילדים המיוחדים שלנו. אבל טיול כזה צריך לארגן באופן מדוייק, וכדי שהחוויה לא תהפוך לשלילית, יש דברים חשובים שכדאי להכין מראש.

במהלך עשר שנים של טיולים איכותיים ומותאמים לחברים המיוחדים שלנו, שכללנו עוד ועוד את חומות הביטחון שלנו סביבם, כדי למנוע עד כמה שאפשר סיטואציה כזאת.

משתפת את ההורים לילדים מיוחדים ואת צוותי הליווי שלהם במה שעוזר לנו לעבור טיול ללא תקריות שהופכות את הבטן שלנו.

טיפים ליוצאים לחו"ל עם אנשים מיוחדים (בכל הגילאים):

  1. במהלך כל הטיול ציידו את בנכם/בתכם בתיק גב עם בקבוק מים ונשנושים כדי להבטיח שיש אתם מים ומזון לכל צרה שלא תבוא.
  2. קנו כובע בצבע צהוב חזק (מצאנו שזה כמו פנס למרחקים…) ודאגו שהכובע יהיה על ראשם בכל זמן שאתם מטיילים בחוץ. הכובע מבליט אותם למרחקים.
  3. תנו הנחיות ברורות, וחזרו על כך שוב ושוב: במקרה שאתה מאבד אותנו, אתה חייב להישאר במקום, לעמוד ולא לזוז. כך יש סיכוי גדול יותר שתוכלו למצוא אותו.
  4. הנייד שברשותם חייב להכיל את כל מספרי הטלפון שלכם, אם יש צורך – לייצר מספרי קיצור ולתרגל תקשורת עמכם שוב ושוב. מומלץ לא לחסוך בתכנית תקשורת בחו"ל. זה לא שווה את עוגמת הנפש.
  5. עדכנו את הנייד שלכם באפליקציה שרואה היכן הם נמצאים בכל מקום בעולם, בכל זמן נתון.
  6. שימו על היד שלהם צמיד זוהר עם מספר חירום והנחו אותם כיצד להשתמש בו: במקרה שהלכתם לאיבוד ואין יכולת לדבר, לתקשר, לצלצל אלינו – להראות את הצמיד למישהו (עדיף מבוגר). על הצמיד יהיה כתוב באותיות בולטות באנגלית: In trouble, please call…
  7. כשבוע לפני היציאה לחו"ל לחזור ולשנן שוב ושוב את ההנחיות, עד שנוצרת "תבנית פעולה" והם יכולים לדקלם את ההנחיות. כך תוכלו להיות בטוחים שהכללים והחוקים שהטמעתם יהיו אתם בעת צרה.
  8. חשוב שההנחיות יעברו בנחת ובבהירות, כמו כל הנחייה אחרת, כחלק מהטיול.

לטיול בחו"ל יתרונות רבים, מעבר לחוויה ולכיף שכולנו חווים. עבור אנשים מיוחדים טיול בחו"ל הוא הזדמנויות נדירה להיות מחוץ לסביבה המוכרת והבטוחה, דבר המאפשר להם לפתח ולפתוח את כל החושים, ללמוד על עצמם והעולם, להפוך לאחראים ועצמאים ביותר ולהכיר דברים חדשים.

אפשר ממש לראות את ההתפתחות של החברים שלנו, בכל התחומים, במהלך הטיולים האלה ולאחריהם.

עלינו לעשות הכול כדי שלא יקרו מצבים חמורים של איבוד אחד מהם (שאלוהים ישמור…) ולא להקל ראש בכל דבר שבונה ביטחון כזה.

שתמיד נחזור בשלום – ביחד!

באהבה,

רונית חיון, מייסדת ומנכ"לית "הבית של רונית"

"הבית של רונית" – טיולי בוטיק בעולם לאנשים מיוחדים.

הרצאה להורים מיוחדים – איך להגן על הילדים שלנו ועדיין להשאיר אותם עצמאיים

הדאגה המרכזית של כולנו היא – מה יהיה עם הילדים המיוחדים שלנו כשאנחנו לא נהיה לצידם?
השינוי בחוק האפוטרפסות משנה באופן מהפכני את מידת ההגנה והעצמאות שאפשר להעניק לילדים שלכם.
אתם מוזמנים להרצאה של יהודית קדם, מנהלת מרכז שיא, ומומחית לנושא זכויות של אנשים עם צרכים מיוחדים, על השינויים בחוק, ואיך הם משפיעים על הילדים המיוחדים שלכם, ועל המשפחה הסובבת אותם.
ההצאה תתקיים ב 2.6.19
בשעה 19:30
במרכז בכפר סבא
רח' ויתקין 26

מסיבת ריקודים משגעת במוצ"ש

בואו למסיבה הכי טובה בעיר
בואו להיפגש, לרקוד ולהנות מהחיים…
עם DJ  פיצוץ  ואווירה פגז
ואל תשכחו להזמין חברים
מוצ"ש 4.5.19
20:00-21:30
בבית של רונית
רח' ויתקין 26
כפר סבא
מחיר לאורחים 50 ₪ לחברים בבית של רונית הכניסה חופשית

על צרכים מיוחדים, יום השואה, ומה שבינהם

ילדינו המיוחדים מקבלים בקלות ובשמחה את יום העצמאות. זהו יום של חגיגות, מסיבות, שמחה והופעות – מהדברים הכי "מקובלים" אצל ילדינו המיוחדים. חלק מהמיוחדות שלהם היא חיבור מיידי ובלתי אמצעי לשמחה ולמסיבה. אך מה קורה ביום השואה? יום זיכרון לאומי, יום עצוב לאנשים רבים, יום המסמל את האסון הגדול של העם היהודי?

האם נכון לספר לילדינו את כל האמת? מה הם יודעים על כך ומהי ההשפעה של התכנים השואתיים עבורם?

קשה לדעת. מה גם שכל ילד מיוחד – הוא מיוחד בפני עצמו. אבל אנחנו ההורים ואנשי המקצוע המלווים אותם שנים רבות, פגשנו אותם במצבים כאלה וכולנו יודעים שמצבי סבל ואסון אינם בהכרח מצבים שילדינו מבינים את משמעותם בהקשר של אנשים אחרים, שאינם הם עצמם. איננו בטוחים כיצד הם חווים מצבים כאלה. זו הסיבה, לדעתי, שמומלץ להנגיש את יום השואה לילדינו בעדינות ובתשומת לב.

למשפחות שיש סיפורי שואה בתוכם מומלץ להנגיש לילדיהם המיוחדים את השואה דרך סיפורי כוח וחוזק על אנשי המשפחה שעברו את השואה. להעביר מידע של זכרונות טובים מהאנשים שנספו בשואה, ולאו דווקא את סיפורי הסבל שעברו. תכנים שיש בהם חוזקה ואומץ הם נושאים שילדינו מתחברים אליהם ומבינים. דרך סיפורים כאלה אפשר לדבר על הקונטקסט הרחב של התקופה – תקופת השואה – מבלי להיכנס לפרטים מדויקים על הזוועות שהיו.

למשפחות שאין סיפורי שואה בתוכם, מומלץ להנגיש את זה כיום לאומי שייך לכולנו כאן, במדינת ישראל, ויש לכבד אותו כי הוא שייך לכולם. משמעות הדבר עבורם, דרך המחשבה של כל אדם עם צרכים מיוחדים, היא להיות "שותף" ביום ששייך לא רק לנו ולמשפחה הקטנה שלנו, אלא לכל האנשים בארץ. גם אם המשמעות אינה ברורה באופן עמוק ורחב, עלינו ללמד את ילדינו על דברים גדולים, לאומיים, עולמיים שקורים מסביבם. לעזור להם להיות "שייכים" למשהו גדול יותר מהם עצמם. יום השואה הוא יום כזה.

יש סרטים (וילדינו מתים על סרטים…) "קלים" יותר לצפייה המומלצים עבורם, ורצוי לא לחשוף אותם לחומרים מצולמים שיכולים לגרום להם לפחדים ולאי הבנה של הדבר עצמו.

חשוב לקחת בחשבון שילדינו יחקו את מעשינו וילכו אחרינו (כמשפחה, כקהילה) מבלי לשאול שאלות, אלא – כי ככה עושים. אני ממליצה לשתף אותם תמיד בדבר שקורה באותו רגע, בשפה עדינה וברורה להם, מבלי לוותר על נוכחותם בסיטואציה עצמה. לזכור שהשקט שלהם והנכונות שלהם להיות בכל מקום אינה דבר מובן מאליו ועלינו לכבד גם את מעמדם בכל מצב ולנסות להנגיש להם מידע רלוונטי, גם אם נדמה לנו שאינם מבינים. אנחנו לא באמת יודעים.

אביב הגיע פסח בא – חופשות ארוכות למשפחות מיוחדות

כל מי שנמצא בסביבתו של אדם עם צרכים מיוחדים יודע שחופשות ארוכות גורמות לאנשים מיוחדים ללכת לאיבוד. כל מה שהם מכירים בחיי היום-יום, המסגרת הרגילה שלהם בעבודה, בבית, במסגרת הדיור, וכל העיסוקים השגרתיים – כל אלה מקבלים תפנית "חגיגית", אחרת.

נפתח חופש של זמן ומרחב, וזה לעתים מבלבל ומעיק. חופשות הן הזדמנות לנוח, לבלות, זמן משפחתי, אבל כדי שהן יהיו זמן של כיף ולא זמן של התפרקות, בלבול ותסכול יש דברים שמומלץ לעשות מראש –

  • לקראת חופשות ארוכות כמו פסח, מומלץ להכין מראש תכנית – מה עושים במהלך הימים, לאן הולכים ואת מי פוגשים.
  • חשוב מאוד לתכנן ביחד איתם את החיים החברתיים שלהם במהלך החג: עם מי נפגשים, מתי, מה ניתן לעשות במהלך החג עם חברים בבית או בחוץ? להכין טבלה ביחד ולעבוד לפיה. הכנת הטבלה והדיאלוג על זה מתפרשים כעוגן שעליו ניתן להישען, ומכך, מהווים מקור לביטחון שיש מסגרת גם בחג.
  • למרות שיצאנו מהשגרה הרגילה מומלץ לייצר בחופשים ארוכים שגרה חדשה: להתעורר בבוקר בשעה קבועה, לעשות דבר אחד ביום באופן שגרתי, להשאיר עד כמה שאפשר עוגנים של סדר ביום, ולתת תחושה של שגרה.
  • חופשות ארוכות הן מצע נהדר לניצול הזמן לחיזוק הקשרים בינינו (המשפחה המיוחדת) עם המשפחה המורחבת, בדגש על מקום מיוחד לילדינו.. כדאי לקבוע מפגשים עם המשפחה המורחבת, דודים בני דודים ואנשים שאנחנו לא רואים ביום יום שלנו. אלו מצבים טובים להתקרב אליהם, להכיר אותם טוב יותר, ולמצוא חיבור איתם שאולי ימשך גם אחרי החופש
  • להיות ביחד – עכשיו אין עבודה, אין חוגים, אין מחויבות, ואנחנו ההורים גם זקוקים לחופשה. זו הזדמנות נפלאה לנצל את החופש כדי פשוט להיות יחד, לעשות מה שכולנו אוהבים, בלי הלחצים והעומס של השגרה.

 

חג שמח וחופשה מיוחדת של להיות יחד…

 

 

אין אדם מוגבל יש אדם עם מוגבלות – הגישה ההוליסטית אינטגרטיבית

אין אדם נכה, יש אדם שיש לו נכות, אין אדם מוגבל, יש אדם עם מוגבלות. זו מהות הגישה ההוליסטית אינטגרטיבית, שלפיה אנחנו עובדים כאן בבית של רונית. הגישה המכילה הזאת, מביאה הסתכלות חדשה לגמרי על אנשים עם צרכים מיוחדים, שהיום אנחנו עדים לכך שהיא מחלחלת אפילו לתוך שירותי הרווחה.

אז מה הגישה אומרת?

הוליסטי – ראיית האדם כאדם. איננו נשענים או נסמכים  על אבחון כזה או אחר, או בהגדרת האדם כאוטיסט או פגוע נפש, אותנו מעניין מי הוא כאדם, כיישות אנושית. לכל אחד, גם לאנשים הבריאים יש חוזקות וחולשות, תכונות טובות ופחות טובות, כל אחד מאתנו מתמודד עם משהו כזה או אחר בחייו. עבור אנשים עם צרכים מיוחדים, הלקות הוא המקום החלש והמגביל (ברוב המקרים). לכן, כשאנו פוגשים אדם עם צרכים מיוחדים אנו רואים אותו, על כל חלקיו, ומסייעים לו ללמוד לטפח את הדברים החזקים והיפים שבו, לפתח את הפוטנציאל הטמון בו, ככל האדם.

אינטגרטיבי מדבר על המערכות שכולנו בנויים מהן – הפיזית, הרגשית, הרוחנית, המנטלית והנפשית. כל מערכת עומדת בפני עצמה וזקוקה להתייחסות בכל עבודת התפתחות ושינוי. עם זאת, כל מערכת משפיעה וקשורה למערכת אחרת, כך שקיימת בין כולן אינטגרציה. עבודתנו האינטגרטיבית מכילה את כל המערכות בכל זמן נתון, ועוסקת במדיות שונות ומגוונות לשם כך.

בבית של רונית, כולנו – המתנדבים, המדריכים, הצוות המקצועי וההנהלה, מאמינים בגישה זו ומיישמים אותה בעבודתנו, כדי לתת מענה לחברים ולצרכים המיוחדים שלהם.

הקבוצות החברתיות אצלנו מוגדרות על-פי האנשים המרכיבים אותן, ולא על פי סוגי הלקויות. בנוסף, במרכז מגוון של חוגים, סדנאות ואירועים חברתיים הפתוחים לכולם. מעגל זה מאפשר לכל אחד למצוא את עצמו כשייך לקהילה, לקבל ליווי ברמה האינטימית ביותר, ולצאת לעולם האמתי.

אנחנו כאן כדי לתת יד תומכת, לעזור, לשפר, ולמלא את הצרכים המיוחדים של כל אחד ואחד מהחברים שלנו, ומה שמתאים לו, כך שיוכלו לתפקד טוב יותר ולהיות מאושרים.

טילים באזור המרכז – איך לתווך ולהנגיש מצבי חירום לאנשים עם צרכים מיוחדים

הלילה עברנו חוויה לא נעימה בכלל. אזעקות באזור השרון, כניסה לממ"דים, טיל שפגע בבית באזורנו, וכל זה בהפתעה מוחלטת, כשאנחנו ישנים בשלווה וביטחון במיטות שלנו.

מצב בטחוני מעורער יכול להכניס כל אדם לחרדות, למצב של סטרס ולפגוע בתפקוד היום יומי שלנו. כשמדובר באדם עם צרכים מיוחדים, שאולי לא מחובר לחדשות כל הזמן, שלא תמיד יודע מה הוא אמור לעשות במצב כזה – החרדה היא כמעט בלתי נמנעת.

אז איך אנחנו, המשפחות והחברים של האנשים עם הצרכים המיוחדים יכולים להקל עליהם את המצב הזה?

  • הדבר הכי חשוב זה להנגיש להם את המצב. לספר להם מה קורה. כשהם יודעים ומבינים, הם פחות מפחדים. לתאר ולהסביר את המצב לכל אחד ברמה שהוא יכול להבין או להכיל, במילים פשוטות, ובלי להכניס לפרשנות על המצב או על החרדה עצמה.
  • להסביר להם מה צריך לעשות כששומעים אזעקה – איפה נמצא המרחב המוגן שלהם בבית, בעבודה, ובכל מקום שבו הם נמצאים, איך צריך לפעול אם נמצאים בחוץ. לתת להם את הכלים להתמודד נקודתית עם המצב לכשיגיע. תמיד להזכיר להם לצלצל למישהו קרוב ולשוחח אתו ברגעים של פחד או בלבול.
  • להדגיש את חשיבות השגרה – להזכיר שאנחנו חיים ככה כל החיים, וזה בסדר להמשיך את הדברים הרגילים, את מה שאנחנו עושים כל יום, לשמור על השגרה בסביבה שלהם עד כמה שניתן. ממשיכים ללכת לעבודה, לקבוצות, לחוגים, ולהתנהל כרגיל.
  • והכי חשוב, כמו תמיד – לחבק! חיבוק מפיג את הבדידות והפחד…

איך אדע במי לבחור?

יש עכשיו מצב חדש שבו אולי יהיו חילופי שלטון אבל זה לא משנה ולא עוזר לדילמה שלי, אני בינתיים לא יודע עדיין למי אני מצביע. כנראה שאצטרך לחכות ולראות איזה עוד תהליכים יהיו עד הבחירות ואולי זה יעזור לי בסוף להחליט.
Continue reading

יש דבר כזה בדידות?

איש נאה להפליא, סביבות גיל ה-60, עיניים כחולות, משקפי ג'ון לנון עם מסגרת שחורה, שיער מלא בגון אפור, גבוה ומרשים (נראה כמו סופר או צייר), שואל אותי משהו מהשולחן שלידי בבית הקפה, אני עונה ומתבלת את המשפט ברוניות ומתחילה שיחה.

כמו הרבה ישראלים (סליחה, כן?) הוא שואל מאיפה אני, מה השורשים שלי (מה זה חשוב מהם השורשים שלי? אף פעם לא הבנתי את השאלה הזאת, מה אני עץ?) ומיד עובר ל:מה אני עושה. שתי שאלות שתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, הרתיעו אותי, סגרו את הדלת במקום לפתוח. אני מוציאה כרטיס ביקור (לפעמים זה נותן סיפוק לשואל השאלה… ) ונותנת לו. "מה זה המקום הזה"? הוא שואל (או… את השאלה הזאת אני אוהבת) ואני עונה במשפט אחד, שהמוח החכם שלי דוחף לפני כל התשובות (רק הבוקר הבנתי למה): "זה מקום מיוחד לאנשים בודדים". טראח! האיש מסתכל עלי זמן ארוך, מנסה להבין את התשובה שלי ושואל: "מה זאת אומרת? גם אני אוהב להיות לבד לפעמים…".

יש לי כמה שניות לחשוב מה הדבר הנכון לענות לו. הדבר הראשון שעולה לי הוא: האם האיש הזה בודד? האם הוא מנותק? האם לבו סגור? האם יש מישהו בעולם הזה, מכל מדינה או שבט או כוכב, שלא יודע מהי בדידות? שלא יודע את ההבדל בין להיות לבד לפעמים לבין להיות בודד בעולם? כל זה רץ לי בראש כמו כוכבים נופלים בשמיים. ואני עונה: "אנשים שאין להם חברים, שקשה להם להיות בחברה, שהיכולת התקשורתית עם האחר לקויה או חסומה. וכל זאת, מכל סיבה שהיא". האיש מסתכל עלי ושוב עובר זמן (הוא חושב בינתיים או שזה מין מנגנון מוזר כזה?) ועונה לי: "מה… נפשי כזה?". אני מאמצת את המנגנון המוזר שלו ומשתהה כדי להרוויח זמן. ברגע הזה כבר לא חשבתי שהוא כל כך נחמד כמו שחשבתי בדקה הראשונה כשפניתי לענות לו. בדרך כלל אני לא טועה בנחמדות של אנשים, אבל משהו כאן מוזר. האיש נראה כל כך חכם ואינטליגנטי, ובכל זאת, משהו בשאלות שלו לא בא לי טוב. אני מנסה: "לאו דווקא נפשי, אולי זו לקות מולדת או קושי שנוצר במהלך החיים, אולי בגלל צרכים מיוחדים" (אני מחליטה להקשות עליו. שיתאמץ קצת). בזמן שהמנגנון המוזר שלו משקיט אותו, הוא מסתכל עלי דרך משקפיי ג'ון לנון היפים שלו, במבט עיניו הכחולות. אני מחזירה מבט לתוך עיניו. הוא שואל: "מה זה צרכים מיוחדים? זה נפשי לא"?

אני קמה ולוקחת את התיק, עושה סימנים של ללכת… האיש מדליק סיגריה (סיים לאכול), נשען אחורה ומחפש עוד משהו להגיד, נדמה לי, או שהמנגנון המוזר שלו תקע לו את המילים. אני עומדת, מסתכלת עליו, מנסה לתהות על קנקנו. הוא מביט בי, מנסה להבין איזה יצור אני… ככה אנחנו מביטים אחד בשני כמה שניות, עד שאני אומרת שלום והולכת משם.

אני צועדת למכונית ומחשבות מלוות כל צעד שלי – הוא באמת ישב שם וניסה להבין על מה לעזאזל אני מדברת? היתכן שיש מישהו שלא מכיר לקות, קושי, צרכים מיוחדים, בדידות בדידות בדידות? אני זאת שמסתובבת בעולם וחווה כל כך הרבה בדידות מבלי שהיא קיימת באופן כל כך בולט? מה הרעיד את נפשי במפגש אתו? מה מקומם אותי? ולמה זה כל כך חשוב לי? עצבות  משתלטת עלי. אני מצטערת שנתתי לו את הכרטיס. טוב, אני אומרת לעצמי, טעיתי. הוא ממש לא נחמד. ואולי אני טועה? אולי האיש בודד אנושות והמפגש הישיר עם המילה "בדידות" משתקת אותו? מבלבלת אותו? אולי הלב שלו סגור לסבל האנושי של האחר? אבל הוא צלם (גם אני שאלתי אותו מה הוא עושה…) צלם! לצלם אמורה להיות עדשה רחבה שרואה את כל הפרטים, לא? אין ספק שאני מבולבלת, לא יודעת מה לחשוב. אולי העיסוק בבדידות שלי ושל אנשים לאורך שנים רבות הקהה את היכולת שלי לקבל שיש דבר כזה שאין בדידות ואין ידיעה על בדידות? מחשבה מטרידה…

יש בדידות! יש בדידות והיא תהומית ומכאיבה, והיא קשה מנשוא כשאף אחד לא רואה אותה ויודע עליה מלבדך. כשאני פוגשת בבדידות (אצלי ואצל האחר) ואני פוגשת אותה מדי יום, אני מחבקת אותה ומקבלת אותה ונותנת לה מקום, כי רק ככה אפשר לרפא אותה. בדידות לא באה לבד בעצמה, היא נולדת מתוך פצע-חיים, והיא מחוברת לנשמתו ורוחו של האדם. עם חלוף השנים הבדידות הופכת לשמיכה עבה וכבדה ועוקצת ואי אפשר להוריד אותה לבד ממך. אתה חייב את האחר כדי לעזור לך להשתחרר ממנה.

זו עיקר העבודה שלי ושל האנשים שאתי ב"בית של רונית". לשם כך הבית נוסד ופועל – לעזור לחברים להוריד את השמיכה העבה החונקת הזאת, כדי שתוכל נשימתם לנשום את עצמה רחב וטוב יותר ביחד עם אחרים. כל עבודתנו מכוונת להפגת הבדידות, להפיכתה לשייכות ויצירת חיים משותפים – עד כמה שניתן. רק לא לבד. ביחד. ביחד. ביחד.

באהבה, רונית

אוצר סמוי – איסוף ופרידה. יולי 2018

בחודשים האחרונים בקבוצה היו מפגשים של איסוף החומרים משנת העבודה האחרונה והנחתם במרחב הקבוצתי.
אלו מפגשים קסומים, שבהם ניתנת לכולנו הזדמנות לחוות כמה השלם גדול מסך חלקיו.
הגילוי הזה הוא כמו לצפות בקסם, בנס.
כיצד כל החלקים שהם "אני" מצטרפים ל"אני" גדול יותר ול"אנחנו" שלעיתים מרגיש כמו "אחד".
בשתי הפגישות האחרונות קיימנו טקסים של איסוף ופרידה מהשנה שהייתה וקבלת השנה הבאה עם זימון של משאלות ומטרות.
הרבה מהחברים בחרו להקריא מילים שהם כתבו לקבוצה, חלק הביעו את עצמם בעל פה והיה מי שהקדיש שיר לחברים והרטיט את לבנו.
אלו המילים שאני הקראתי לחברים:

יש לנו כאן אוצר סמוי שהוא רק שלנו
זמן של דמעות,
זמן של צחוק, של הבנה
מקום ששווה לריב עליו
מקום ששווה לחלוק אותו עם האחר,
עם חבר.
מקום בו אני יכול לגמגם,
לטעות,
לבכות,
לשנות….
לשנת את דעתי,
לשנות את דעתי על עצמי,
לשנות את דעתי על האחר.
יש לנו כאן אוצר סמוי של אהבה,
אנו לא אדישים כאן לשום דבר שקשור אחד בשני
ולכן, זה כל כך משמעותי,
לכן שהו אוצר
והוא רק שלנו.

 

מפגשים אחד על אחד – ראיון עם בני

הראיון עם בני הוא הריאיון האחרון, מקווה שתיהנו לקרוא אותו.
הראיונות האלה שעשיתי עם החבר'ה עזרו לי להכיר אותם יותר לעומק ולשמוע מכל אחד מהם על חוויותיהם והתהליכים שעברו לפני בואם לבית של רונית ואחרי בואם, וזה גם עזר לי להבין יותר את התהליכים שאני עצמי עובר כאן בבית של רונית.

Continue reading

הרשמה לשנת הפעילות תשע"ט

חברים והורים יקרים,

ערכת הרשמה לשנה הבאה כוללת את הקבוצות להתפתחות חברתית, החוגים והפעילויות השונות המתוכננות לשנת תשע"ט.
עבודה רבה נעשתה בחשיבה ותכנון הערכה והתכנית השנתית לטובת קידום ילדינו והאנשים המיוחדים המגיעים אלינו.
נכון להיום מתקיימות 8 קבוצות חברתיות בגילאים שונים המונות כ-80 חברים המגיעים בקביעות לעבודת התפתחות פעם בשבוע.
רובם משתתפים בנוסף בחוגים ובפעילויות פתוחות שונות ומגוונות במהלך כל השנה.
מעבר לכך, מגיעים למרכז עוד עשרות אנשים לאירועים ופעילויות, לטיולים ולסדנאות. Continue reading

סיפורה של קבוצה – הגעתי הביתה… יוני 2018

"סוף סוף את מקשיבה לי

אומר הקול הפנימי

בקול חרישי

מזמן רציתי

אמרתי לי

אבל הרעש בחוץ

היה כל כך חזק

ומה קרה עכשיו?

נכנסתי הביתה "

(עידית ברק)

 

מילותיה של עידית ברק, שכל כך נוגעות בי, מעטרות זמן רב את הדף הראשון במחברת המשמשת אותי להנחיית הקבוצה שלי. אני מעתיקה את המילים בכל שנה ממחברת למחברת.

זו המחברת בה אני רושמת את המחשבות שעולות בי מתוך המפגש, הרעיונות וההשראה לקראת כל מפגש חדש ואת ה"ורבטים"- המילים של החברים שהכי פוגשות אותי.

התקופה הנוכחית היא זמן בקבוצות בו אנו עוצרים להביט על התהליך האישי ועל התהליך הקבוצתי אל מול המטרות והמשאלות שהצבנו לנו בתחילת השנה. בהמשך – מתוך זה, נגזור מטרות ומשאלות לשנה הבאה.

בהכנה שלי לקראת המפגש, אני פותחת את המחברת ופוגשת את השיר ואת המפגש הראשון בו עסקנו בבקשות שלנו לשנה הנוכחית. אני נפעמת ממה שאני מגלה. כל בקשה שהונחה במרחב יצרה אדוות וגלים, חלקם גבוהים מאוד. אני מצליחה לראות את התהליך שכל אחד מהם עשה לאורך השנה ותוהה האם גם הם יבחינו בכך.
בתחילת המפגש, לתוך המדיטציה אני מקריאה להם שני שירים, אחד מהם הוא של עידית ברק, איתו פתחנו את השנה. לאחר נשימה וחזרה למרחב אנו נזכרים שבתחילת השנה עלה קול קבוצתי מאוד חזק המבקש לפתוח ולהגיע למקומות שטרם היינו בהם ובעקבות כך, עשינו תרגיל בדמיון מודרך בו כל אחד פתח "שער פנימי" ושיתף את החברים במה שהוא פגש.

במפגש הנוכחי, כל אחד מחברי הקבוצה מקבל שער מנייר ומתבקש לכתוב או לצייר על גבי השער, מה גילה או למד על עצמו במהלך השנה ומה גילה מעצמו לחברים. בסיום, הם מתבקשים לפתוח את שער הנייר ולבטא באופן בו הם בוחרים, איך זה מרגיש.

אלו חלק מהקולות שעלו:  (השמות בדויים)

לביא אמר – גיליתי על עצמי השנה, שכל מה שקורה לי ביחסים עם אחרים זה באחריותי. יש לי את היכולת לתקשר עם אחרים ויש קשרים שאני בוחר להזניח, גיליתי את החוזקות והחולשות שלי בקשרים ואני לוקח על זה אחריות מלאה.

ערן אמר – חשפתי השנה את הפחד הכי גדול שלי בקבוצה – הפחד שאהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. היה לי משבר מאוד גדול ולא הייתי בטוח שאצא ממנו והנה אני כאן והאנשים שפגעתי בהם יושבים לידי ומסכימים להיות איתי בקשר.

ליאת אמרה – בחודש האחרון דיברתי הרבה על עצמי, בפעם הראשונה שיתפתי אתכם ברצונות ובפחדים שלי. גיליתי על עצמי שאני יכולה להיפתח יותר מהר ממה שחשבתי.

עינת אמרה – גיליתי על עצמי שאני לוחצת מדי כשאני נמצאת בקשר. מרוב שחשוב לי כל הזמן לדעת האם אני אהובה, אני לוחצת וזה הורס לי מערכות יחסים. כאן זה המקום שאני מרגישה אהובה, אני יכולה לדבר על זה ולא לפחד.

בתיה אמרה – למדתי כיצד להכיל דברים למרות שלפעמים אני טרודה ועצבנית, להביא לכאן ולדבר על דברים קשים גם אם הם לא יפים ונעימים, נחשפתי כאן אישית ולמדתי לפתח קירבה וקשרים אישיים למרות שזה קשה לי.

כשכל אחד סיים לשתף, הקראתי להם מה הם אמרו בתחילת השנה.

כולנו נפעמנו מהדרך ומכך שכשאנו מניחים בקשה במהלך הדרך, רוב הסיכויים שנפסע לאורה ואולי יגיעו גם מתנות….

וכך זה נראה:

מאחלת לכולנו למצוא את הכנות בתוכנו, את האומץ לשלוח יד פנימה, לגעת, לגלות ולהסכים לשתף.

אנו ממשיכים במסע המרהיב של גילוי עצמי לעצמי, גילוי עצמי לאחר והכל בתוך תחושה שאני חלק מקבוצת חברים ששותפים יחד איתי לאותו המסע.

 

הכותבת: ענבר ארז, מנהלת מקצועית, ממייסדי "הבית של רונית". מנחה קבוצות חברתיות בבית כבר עשור ומדריכה את הצוותים המקצועיים.

להפוך את הקערה על פיה

תחשבו כמה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לשנות משהו בחיינו, בתוכנו, בהרגלינו ובתפיסת העולם שלנו.
כל כך הרבה מאמצים ועבודת עומק, הבנות ומחשבות, התייעצויות והתחבטויות… עד שאנחנו מצליחים באמת להפוך משהו למשהו אחר, לשנות אותו ולהטמיעו בחיינו.

עכשיו קחו אדם עם מגבלה שאין לו כמעט בכלל זיכיון מוחלט ומלא על ההחלטות של חייו – כל חייו.
מרגע הולדתו יש סביבו אנשים שמחליטים עבורו (ברוב המקרים) ושמנתבים את חייו.
התלות שלו בהחלטות של אחרים בכל הנוגע לחייו היא כמעט מוחלטת, ולאט לאט, עם זרימת השנים, הוא לא מסוגל לקחת החלטה בעצמו. כל שינוי, כל החלטה, מחייבים התייעצות ודיון עם הסביבה ה"אחראית ומחליטה".

Continue reading

מפגשים אחד על אחד – ראיון עם אליהו

בראיון עם אליהו הוא סיפר לי שמאז שהוא ב"בית של רונית" הוא השתנה – יוצא לבילויים, למסיבות שיש במרכז,
משתתף בקבוצת העצמה באופן קבוע בפעילויות ומכיר המון חברים חדשים.
שהוא ראה איך החברים מסביב משתנים ומתפתחים זה השפיע עליו, הוא ראה שאפשר והיום הוא שונה לגמרי.

 

Continue reading

מחשבות על שבריריות החיים

האביב מזכיר לי עד כמה שבריריים אנחנו.
אני תוהה מה הקשר בין כל ההתחדשות והפריחה המטורפת מסביבי, כל מחול השדים בגינה הקטנה שלי של הדבורים והנמלים והפרפרים והציפורים וכל הברחשים והחיות שהתעוררו לחיים לבין שבריריות? ואיך זה בא לי פתאום? פרפר חוצה את שדה הראייה שלי ומעיר אותי מהגיגיי המרחפים.
אני עוקבת אחריו ומגלה שהוא רוקד עם כל חיות הבר המעופפות שאוהבות את הגינה שלי. ואז פתאום אני שומעת את סטינג שר עד כמה אנחנו שבריריים וכל זה מתחבר לי.

אין חיים רגילים.
יש חיים שבריריים ואנחנו כל כך משתדלים, באמת עושים כמיטב יכולתנו, לשמור עליהם שלא יתפרקו לנו, שלא יישברו לנו, שלא יבוא איזה גל שיבלע אותנו ויקיא אותנו במקום לא מוכר, מפחיד וזר ויכריח אותנו ללמוד הכול מחדש, להתמודד, להסתגל ואז להגיע להבנה עד כמה החיים שבריריים ועלינו לשמור עליהם. לא ככה?
החלל מסביבנו מכיל את הזמן שלנו כאן ועוטף אותנו באשלייה שאנחנו מכירים כול פינה בו, אין שום בעיה להגיע לכל מקום, לעשות מה שאנחנו צריכים או רוצים ולחזור למרכז, לאמצע, או לכל כוון אחר שבא לנו באותו הרגע.
תמיד יש את הזמן שמתאים לנו לעשות את זה.

 

הגינה שלי בפריחה שברירית

 

אבל מה קורה בין כל המקומות האלה? מה קורה בין כל הזמנים האלה?
מה יש ביניהם? מה אם אנחנו מפספסים משהו חשוב במעברים האלה?
מה יקרה אם נעצור דווקא במעבר? בתוך רגע אחד?
האם שם השבריריות מונחת? איפה היא?
אם אתאמץ מאוד – האם אוכל לקיים דיאלוג עם השבריריות הפנימית שלי?
נדמה לי שאני מכירה כל פינה בלב השברירי שלי, למשל.
במעברים בתוך חלל הלב שלי יש מקומות שכבר ביקרתי והכרתי. הלב השברירי הזה שיכול לטלטל משמחה ולעוות מכאב.
ככל שעובר הזמן בתוך חלל חיי, אני אוהבת את הלב שלי יותר ויותר.
בכול פעם שהוא מתרסק ונשבר אני נרתמת כולי לעזור לו להתאושש, מזכירה לו את תכלית חיינו, מתחננת לפניו שיחוס עלי ויחזור להגיד לי מה לעשות בכול רגע ורגע, כי בלעדיו אני אבודה.
יש לי המון כבוד לשבריריות שלו משום שהיא מתקשרת לי עם תמימות. ומכיוון שכך, אני לא מסוגלת לכעוס עליו או להישאר רחוקה ממנו זמן רב.
מלמדים אותנו כל החיים על החיים. ובכול זאת, כשחיינו פוגשים בשבריריותם לא ממש עומד לרשותנו כל אוניברסיטת החיים הזאת, נכון?
פתאום כל ההבנות והחוכמות והידע – הידע הזה שברשותנו – נעלם בתוך חלל חיינו ואנחנו אבודים בו.
אלה המעברים שאני מדברת עליהם. במעברים האלה מונחת לדעתי השבריריות.
למדתי להמתין בהם, לחכות שמשהו יאסוף אותי (גל יותר רחמן?) או לאומץ לקום ולעבור צד, לצאת מהמעבר.
יש ואני מתעכבת בכוונה במעבר.
דווקא אני אשב פה ואמתין! זה דומה לתחושת גירוד בפצע שמבריא…
האביב מזכיר לי את שבריריות חיי בשנה האחרונה.
הפרפר הלבן עם הנקודות הירוקות ממשיך לטייל בגינה שלי ואני חושבת לעצמי: אלוהים, כמה שהיצור הזה שברירי. עושה עבודת פרך כדי לצאת לעולם ומת אחרי שבועיים.
אבל אז עולה בי מחשבה: אבל בשבועיים האלה הוא מפאר את העולם ושמח להיות בו, רוקד בין כל הפרחים שהוא פוגש.
הפרפר מזכיר לי ששבריריות החיים מכילה את כל הצבעוניות והגוונים ועונות השנה וככה זה.

כבדו את שבריריותכם אהובים,
שלכם, רונית

מפגשים אחד על אחד – ראיון עם הגר

שלום לכולם,
מי שקרא את הבלוג הקודם שלי, בטח זוכר שהתחלתי לראיין חברים מ”הבית של רונית” שהם חברים קרובים שמעניינים אותי
ומעניין אותי לדעת עליהם יותר ממה שידעתי עד עכשיו.
בפעם הקודמת עשיתי ראיון ראשון עם שירלי.
היום אני מראיין את הגר, שהיא חברה שאני מכיר משנת 2009, מאז שהצטרפתי ל"בית של רונית".
אגב, הגר היא הבת של רונית.

Continue reading

מפגשים אחד על אחד – ראיון עם שירלי

שלום לכל החברים
הפעם אני כותב בלוג שהוא קצת שונה מהבלוגים הקודמים.

מי שקרא את הבלוגים הקודמים שלי בטח שם לב שאני כותב בעיקר על עצמי ועל החוויות שלי.
סיפרתי הרבה פעמים על החברים שנמצאים איתי בבית של רונית, ביניהם יש כאלה שהם חברים שלי שיש לי איתם יחסים טובים ומעניין אותי לדעת איך היו החיים שלהם לפני שהגיעו לבית של רונית ובכלל, מעניין אותי לדעת עליהם דברים שלא ידעתי קודם. אז כדי לדעת החלטתי לראיין כמה מהחברים.
הראשונה שראיינתי היא שירלי.

Continue reading

הבית של הגר – האתגר החדש שלי

אני מתרגשת להיות כאן שוב, אחרי תקופת הקפאה דיי ארוכה. שלום לכם יקרים ואהובים, באשר הנכם ובאשר אתם.
אז כאילו שהחיים לא מזמנים לי מספיק אתגרים, הנה אני בפתחו של אתגר חדש, לא קטן ולא סמלי כלל וכלל.
כבר זמן רב שאני מתבשלת בו, באתגר הזה, על אש קטנה, בזהירות… ואחרי שעברתי את הפחד, שהוא מנת חלקו של כל מי שעומד בפתחו של אתגר חדש וחשוב, ואחרי ששכנעתי את עצמי שאני יכולה ושזה אפשרי, ויותר מכך – שזה חשוב ומשמעותי – אז הנה זה מתחיל.
טוב… נו… נכון, עדיין מקנן בי פחד אבל אני יכולה להפוך אותו לכוח. למדתי איך עושים את זה.
אני בעיצומן של הכנות לפתיחת דירה פרטית עבור הגר, בתי המהממת, ושני חברים טובים שלה – חבר וחברה – שהחליטו באומץ רב (הם וגם הוריהם האמיצים) שהגיע הזמן לפרוש כנפיים, לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור עם חברים כמו כולם וכמו שצריך. גיבורים הילדים האלה שלנו!
כשמדובר בילדים המיוחדים שלנו, יש להיערך בהתאם לכך. Continue reading

נסיעותיי לחו"ל

שלום חברים,
היום אני רוצה לדבר על הנסיעות שלי לחו"ל וההשפעה שלהן עלי.
הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל היתה כשהייתי בערך בן שנתיים. אני כמובן לא זוכר כלום אלא רק ממה שסיפרו לי. נסעתי לצרפת עם ההורים ועם סבא וסבתא שלי, היינו במסעדה בפריז ואני ישבתי שם וקשקשתי ודיברתי כמו שתינוקות מדברים, בג'יבריש. המלצר שאל מה אני אומר, סבתא שלי אמרה לו שאני מדבר סינית והוא הראה לנו כמה סינים שיושבים בשולחן ליד ואמר שאני יכול לדבר איתם. לא יודע מה היה ההמשך, הייתי רק בן שנתיים.
בנסיעה הבאה כבר הייתי בן 6, נסענו לארה"ב ואת מה שאני זוכר בעיקר מהנסיעה הזאת זה את הביקור בדיסנילנד ואת המופע שהיה שם בלילה, של כל הדמויות של דיסני ובאיזה שלב הופיעו כל המכשפות מהסרטים של דיסני, אני פחדתי פחד מוות ולא יכולתי להסתכל. לא כל דבר בחו"ל הוא דווקא כיף, יש גם דברים מפחידים.
בשנת 2001 נסענו לארה"ב לשנתיים וזה כבר היה לא רק לראות עולם אחר אלא לחיות בעולם אחר, מה שגרם מצד אחד לזה שלמדתי לדבר אנגלית ואפילו אני מבין קצת ספרדית מזה שלמדתי בבי"ס עם ילדים מקסיקנים שדיברו ספרדית ומהם למדתי גם ספרדית. מצד שני, לא היו לי חברים, אפילו שהיו שם ישראלים, הילדים שלהם היו קטנים ממני, אני הייתי בן 13 כך שלא היה לי איתם קשר.
אחרי שחזרנו לארץ, נסעתי עם ההורים לעוד כל מיני מקומות. בנסיעות האלה לאט לאט התחלתי לפתח העדפות – אני פחות אוהב טיולים בטבע, מעדיף ללכת למוזיאונים ולמחזות זמר. גם קניות לא מעניינות אותי, לא בשביל זה אני נוסע.
מאז שהתחלתי להשתתף בנסיעות לחו"ל עם "הבית של רונית" שזה בעצם מהטיול הראשון של המרכז, אני קורא על כל מקום שאליו אנחנו נוסעים, על ההיסטוריה של המקום וכל מיני פרטים כמו כמה תושבים חיים שם, מתי התחילו היחסים בין המדינה הזאת לבין ישראל, איזה אנשים מפורסמים באו משם ובמה הם התפרסמו. כל מיני פרטים שבטח מעניינים את כולם… בכל נסיעה כזאת, גם עם ההורים, אני לומד דברים חדשים ומכיר מקומות שרק שמעתי עליהם, כמו למשל נורבגיה וסרביה.
ההשתתפות שלי בטיולי חו"ל של "הבית של רונית" עוזרות לי להכיר יותר לעומק את החברים, מה שבארץ פחות קורה, בחו"ל אנחנו ביחד 24 שעות ואני חושב שחוץ מהחוויה של המקום שאנחנו נמצאים בו, יש גם את העניין שהשהיה בחו"ל גורמת לנו להכיר יותר טוב את עצמנו ואחד את השני, גם את הצדדים הלא טובים.
הייתי אמנם הרבה פעמים בחו"ל בהרבה מקומות אבל כל פעם שמתקרבת נסיעה חדשה אני מתרגש מחדש לקראתה. כשאני עם ההורים, אין לי חשק לחזור הבית, בנסיעות עם החבר'ה של המרכז יש לי ניגוד בין הרצון שהטיול לא ייגמר לבין הגעגועים הביתה.
אני מאחל לכולם המון נסיעות מהנות וחווייתיות ברחבי העולם.
הנה התחלנו את שנת 2018, שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה ומלאה בדברים טובים.

שלכם
גדעון

מכתב מאוטיסט למורה שלו. מאמר מאת: ד"ר רונית ולגרין

מורה יקרה שלי,
אמרו לך שאת מקבלת השנה ילד אוטיסט לכיתה. אני בטוח שדי נבהלת. אולי ניסית להגיד שאין לך ניסיון בשילוב. אולי אמרת שאת חייבת עזרה. אולי שאלת למה הילד לא בכיתת אוטיסטים, ואולי אפילו אמרת שזה אתגר בשבילך, ואת מוכנה לנסות.

יש מצב שחזרת הביתה ונכנסת לגוגל לקרוא קצת על אוטיסטים. יש מצב שהתייעצת עם חברה שאמרה לך לא להתקרב, לא להסכים. יש מצב שבן הזוג שלך בבית שאל אם המשכורת תגדל ביחס ישיר למאמצים שאת תשקיעי, יש מצב שההיסוסים, הלבטים ותחושת החרטה על שהסכמת הציפו אותך.

אמרו לך לא לדאוג. שהילד בתפקוד גבוה. מאד נבון, ויש לו סייעת אישית, וגם מדריכה שתלמד אותך מה לעשות. שיהיה בסדר.

ואז אני הגעתי. לא רואים עלי שאני אוטיסט. נכון?

אין לי נפנופי ידיים עליהם קראת בגוגל. גם לא תנועות גוף מוזרות. ובסך הכול אני נראה די נחמד.

ואז נרגעת. הבנת שאני כאחד הילדים בכיתה. שזה לא יהיה קשה כמו שפחדת. ולא כך הוא.
אז עשיתי רשימה של מצבים שעשויים לקרות, ומה אני ממליץ שתעשי בהם. אני חושב שאת יכולה לעזור לי ואני יכול לעזור לך.

לפעמים אני אהיה מאד שקט. שקוע בעצמי. זה בסדר. רק בבקשה תאפשרי לי את זה. לעיתים אני חייב להתנתק מהסביבה על מנת למלא את המצברים באנרגיות שיאפשרו לי שוב להתמודד עם המסביב.

לפעמים אהיה מאד רעשני. אשמיע קולות, אולי אפילו אצעק. אל תכעסי, זה לא יעזור. זה רק יכניס אותי ללחץ עוד יותר. אפשרי לי לצאת מהכיתה. שני סיבובי ריצה, או חדר שקט בהחלט יעזרו לי לאזן את המצב.

לפעמים אני לא אסתכל בך כשאת מדברת. אל תגידי לי להסתכל עליך. אם אתרכז בקשר עין איתך אהיה מרוכז בגלגלי האישונים שלך, בצבע שלהם, ובצבע האיפור שהשתמשת בו הבוקר. לא אוכל להיות מרוכז גם במה שאת אומרת.

לפעמים לא אבין את המדובר גם אם אני בהחלט מבין את המילים. המשמעויות המתחבאות בתוך האינטונציה שלך, משום מה לא תמיד מגיעות אלי. תסבירי לי שוב במילים הגיוניות, ואל תניחי שהבנתי, ושאני פשוט לא יודע או לא רוצה. אל תהיי איתי צינית. אני לא תמיד מבין מה מתחבא מאחורי המילים.

אל תתפלאי שלא הבנתי שאת כועסת, רק משפת הגוף שלך, או מהבעת הפנים. אני זקוק למילים. שפה לא מילולית היא שפה נוספת עבורי, שבה אני לא בדיוק שולט. אם לא הבנתי אל תחזרי שוב על דבריך בצורה מדויקת. זה לא יעזור. אם לא הבנתי אין סיכוי שאבין רק בגלל שאת חוזרת בשנית על המשפט. נסי לנסח את הדברים אחרת.

נכון, נכנסתי לסטרס כי פתאום נכנסה לכיתה דמות לא מוכרת. אם את לא מגיעה, ויש מורה מחליפה אנא דאגי שהמידע הזה יוסבר לי מראש. אני לא אוהב הפתעות, הן מפחידות אותי ומערערות את העולם שלי.

אנא היי בשבילי מליץ יושר. הסבירי לילדים שלמרות האוטיזם אני חכם, אני מבין, אני יכול. רק קצת אחרת מהם. אל תתנהגו בי בפטרונות. תנו לי את ההתייחסות המכבדת שאתם רוצים שאתן לכם.

דאגי בשבילי לעזרים ויזואליים. תמונות, לוח, המחשה עוזרת לי להפיק מהמילים, ומהתכנים, מידע רלוונטי.

לא, אני לא אוהב רעשים חזקים, לא אוהב זמזומי פלורסנט. תחסכי ממני התנסויות חושיות מציפות. ולא, אני לא אתרגל עם הזמן. המערכת החושית שלי מגיבה לבד, ללא שליטה רצונית. במשך הזמן תביני מה מפריע לי. תהיי ערה לזה ואל תתעלמי.

לא תמיד כשדחפתי מישהו התכוונתי להכאיב לו. לפעמים ניסיתי למנוע מעצמי כאב, ולעיתים לא הצלחתי לאזן את המגע כך שזו תהיה נגיעה, ואז יצאה דחיפה. אל תכעסי עלי מבלי להבין למה זה קרה, ומה זה אומר.

הבנתי את החומר הנלמד. שיננתי אותו למבחן לבד או עם עזרה. נכשלתי במבחן. נסי להבין למה. לפעמים פרוק השאלה הגדולה לארבע שאלות קטנות יצילו את המצב.

למדי אותי, הכירי אותי. אל תרחמי עלי. אל תוותרי לי. תאתגרי אותי בתבונה. אני מבטיח לך שאת התלמיד שקבלת הפעם לכיתה לא תשכחי. אני משוכנע שהסיפוק שיגיע בעקבות השילוב שלי בכיתה יאיר לך פעם נוספת את הסיבה שבעקבותיה החלט לפנות למקצוע ההוראה.

בהצלחה לך ולי.
מאת: ד"ר רונית ולגרין

 

פסיכותרפיה לבעלי פיגור שכלי. מאמר מאת: צופן אגמון

 

מהו פיגור שכלי?

פיגור שכלי הוא לקות התפתחותית שבה התפקוד האינטלקטואלי נמוך ביחס לממוצע. הגדרת הפיגור ורמתו נשענת הן על מנת המשכל (הנמדדת במבחן (IQ ביחס לגיל והן על יכולת ההסתגלות האישית והחברתית. היכולת האינטלקטואלית קשורה ביכולות לפתור בעיות, לרכוש מיומנויות חדשות, לקלוט מידע, לעבדו ולהשתמש בו וכן ביכולת להפשטה וסימבוליזציה. יכולת ההסתגלות האישית והחברתית קשורה ביכולות כמו תפקוד בחברה, העסקה עצמית, תקשורת מילולית, מוטוריקה תואמת גיל ועצמאות תפקודית בפעולות היומיום.

בהיות הפיגור השכלי לקות התפתחותית, הוא יוצר איחור משמעותי בהתפתחות הכוללת של למידה, תקשורת ועצמאות. אין ספק שגם ההתפתחות הרגשית מושפעת מקשיים אלה. בגילאים מבוגרים יותר נמצא כי אנשים עם פיגור שכלי נמצאים בסיכון רב לפיתוח הפרעות רגשיות ונפשיות. ההפרעות הנפוצות ביותר הן הפרעת קשב וריכוז, דיכאון והפרעות חרדה. כמו כן נפוצות הפרעות הסתגלות והפרעת דחק פוסט טראומטית.

 

תפיסות פסיכודינמיות לגבי בעלי פיגור

בספרות הפסיכואנליטית יש מעט מאוד התייחסות לבעלי פיגור שכלי, כפי שהוא מוגדר ומאובחן כיום, כלומר, כלקות אינטלקטואלית המלווה בעיכוב ניכר בתחומים נוספים של מוטוריקה, תקשורת, הסתגלות ועצמאות. כן ניתן למצוא התייחסויות לקשיי למידה שונים ולתת-הישגיות, והללו מוסברים כקשורים מחד למצב הנפשי של הילד ומאידך לקשיים על רקע הורות לא מספיק טובה.

בשנות ה-50 התפיסה הפסיכודינמית המרכזית ביחס לפיגור הייתה התפיסה של פסיכולוגיית האגו בצד התייחסות לפיגור כאל לקות אורגנית (כפי הנראה במקרים בהם הפיגור היה בולט ובעל היבטים פסיכומוטוריים ניכרים), התפיסה לגבי רוב המקרים של יכולות שכליות פגועות (של תפיסה, זיכרון, הבנת מושגים והבנת שפה) נקשרה לתפקודים לקויים של האגו. הללו הובנו כתוצרים של השפעות הסביבה, כמו גם כתוצרים של קונפליקטים פנימיים בין האגו לסופר-אגו ולאיד. הסברים נוספים נקשרו ליחסים עם האם, בעיקר, ליחסים סימביוטיים שלא מאפשרים לילד חוויית תסכול וכך שוללים ממנו הזדמנות ללמוד את יכולותיו, או להורות פגועה נרקיסיסטית ששמה על הילד את הפגיעות וחוסר הערך.

לאורך שנים, פסיכואנליזה ופסיכותרפיה נתפשו כלא מתאימות למטופלים בעלי פיגור שכלי, בשל היעדר יכולות שכליות ויכולת העמקה ואינטרוספקציה אצל מטופלים אלה. הפיגור נתפש כבלתי ניתן לשינוי, ומרגע שאובחנה הלקות נעשה פחות ניסיון להבין את הנכות המנטלית, ואת ההשלכות הנפשיות של הקשיים ההתפתחותיים, הפסיכולוגיים והחברתיים הקשורים בה. מטפלים שניסו בכל זאת להתמודד עם אוכלוסייה זו לא נשארו בתחום מספיק זמן כדי לפתח גוף ידע וניסיון.

בעשורים האחרונים חל שינוי ביחס לתפיסה הפסיכודינמית של בעלי פיגור ולעבודה הטיפולית עמם. אחת המובילות בתחום היא ואלרי סינאסון – פסיכותרפיסטית ופסיכואנליטיקאית בריטית שהתמחתה בעבודה עם מטופלים בעלי פיגור שכלי, ולעתים קרובות גם בעלי נכות פיזית. סינאסון טוענת שאפשר לעבוד עם מטופלים אלה וכי גם בעלי פיגור בינוני וקשה יכולים להראות ירידה בסימפטומים כתוצאה מפסיכותרפיה.

היא מוסיפה ומתייחסת לקושי של החברה להכיר בשונה ולקבל אותו, כפי שהוא משתקף בשפה ובמינוחים הנבחרים לתיאור אנשים בעלי פיגור, מינוחים המנסים להפחית את אי הנוחות והקושי במפגש עם הפיגור. בגישתה הטיפולית סינאסון התמקדה באופן בו מתפקד ה-mind של האדם עם הפיגור וביכולתו לחוות אירועי חיים כבעלי משמעות. היא תיארה תמונה רגשית של סבל וכאב רב אצל אנשים עם פיגור ובמיוחד ציינה את פגיעותם הרבה לניצול מיני.

 

מאפיינים של עולמו הפנימי והרגשי של אדם עם פיגור

ילדים עם פיגור מראים ברוב המקרים רצון ויכולת לקשר, אולם מצויים בסיכון להתפתחותה של התקשרות לא בטוחה. בסקירת מחקרים על ההתקשרות בקרב ילדים עם נכויות נמצא למשל כי אצל ילדים עם תסמונת דאון נראתה פחות יכולת לאותת את צרכיהם ונצפו פחות בכי במצבי מצוקה ופחות הבעות רגשיות. מצבים נוספים שנצפו סמוך ללידה, שהם בעלי השפעה גם על היכולת לתקשר, היו אפתיות של התינוק, קשיי ויסות, היפוטוניה וקשיים מוטוריים. כל אלה, יחד עם רמת חרדה גבוהה של ההורים, משפיעים על דפוס ההתקשרות שנוצר, שכאמור לרוב אינו בטוח. ואכן, כמעט אצל כל הילדים בעלי הפיגור שאני פוגשת ניתן לראות רמת חרדה גבוהה וחוסר ביטחון בסיסי.

כאשר ההתקשרות לא בטוחה, הפעוט עם הפיגור זקוק ליותר הכוונה ואישור מהוריו והוא יחפש את הסימנים הללו בעיניהם. מכיוון שיכולתו לאותת את צרכיו אינה טובה, להורים יש קושי להבין ולחזק אותו וגם לו יש קושי להבין אותם ואת תגובותיהם. כתוצאה מכך הוא עשוי לבחור בהתנהגות קיצונית וחוזרת על עצמה שתעורר תמיד את אותה תגובה מוכרת. הקושי לאותת ולקבל שיקוף גורם לילד לקושי לזהות מה הוא מרגיש, והוא הופך תלוי באחרים על מנת לדעת מה קורה לו ולקבל שם להרגשותיו. אל מול התנסויותיו של הילד ההורה עשוי לנוע בין מצבי רוח קיצוניים של אופטימיות ואכזבה לנוכח הצלחותיו וכישלונותיו של ילדו, והילד, שיישען על התגובות הרגשיות של ההורה, יהיה פגיע במיוחד לתנודות אלו וינוע יחד איתן. ההורה החרד והמבולבל ינסה להיות רגיש במיוחד לשינויים במצבו של הילד, ומצב רוחו יושפע מכך. התוצאה תהיה מעגל של טלטול רגשי וחוסר יציבות.

מאפיין נוסף של ההתפתחות הרגשית הקשורה לפיגור הוא צורך בזמן הכנה לפני התרחשות וזמן עיבוד ועיכול לאחריה, הנובעים מיכולת מוגבלת להכיל אירועים וחוויות. עוד מאפיין נפוץ הוא התנהגות חזרתית, לעתים קומפולסיבית, שלרוב מעוררת בסביבה חוסר הבנה, גיחוך ודחייה. הסבר אחד לכך מביאה ניקדן שמחברת זאת לתופעת כפיית החזרה (repetition compulsion), שעל פי פרויד מבוססת על מנגנון של שחזור חוויה מכאיבה מתוך מטרה לתקן אותה. בטיפול הפסיכואנליטי יהיה ניסיון "לדבר את החוויה", ובאמצעות מנגנוני האגו לפתח מודעות. יכולת זו למודעות עצמית אינה אפשרית לאנשים עם פיגור, ועל כן החזרתיות מבטאת שחזור מתמשך שבהיעדר יכולת לעיבוד שולט בהוויה ובאישיות.

א', אחת הילדות שהשתתפה בקבוצת טיפול במוזיקה הראתה יכולות יפות של תקשורת בעזרת תמונות וג'סטות, וכן יכולת למשחק סימבולי. מנגד, במשך תקופה ארוכה בכל פעם שהוזמנה לקחת מקום בקבוצה (למשל דרך נגינה בגיטרה או בתוף) הייתה מסמנת בצורה חזרתית שהיא צמאה, רעבה או צריכה פיפי. סינאסון מציינת שעל ידי הגזמת המוגבלות האדם יכול לחוש שליטה כלשהי בסביבתו. נדמה שרגע זה, בו ניתנו תשומת לב ומקום לנוכחותה של א', העלה את רמת החרדה שלה והיה לה צורך להתגונן בפניו. תופעה דומה הייתה מתרחשת בסיום הפגישה. ברגעים אלה א' הייתה "מפסיקה להבין". היא הייתה נשארת לשבת, בוהה בי במבט אטום כמו מסרבת להבין שעכשיו צריך לקום ולחזור לגן. במצבים אחרים, בהם ניכר שהייתה מעוניינת במשהו אחר, אפשר היה לראות שהיא מתארגנת היטב; אך ברגע הפרידה נראה שהשיגה שליטה רבה בכך שלא הבינה ולא זזה. עבורי היא נראתה ברגעים אלה הרבה פחות מבינה ומסוגלת לעומת יכולותיה האמיתיות.

לפיגור יש גם היבט חברתי משמעותי. ג'והן דה-גרוף, מחנך ופסיכואנליטיקאי שבדי, מנהל כפר ומרכז יום לאנשים עם פיגור ועורך הספר Psychoanalysis & mental handicap מדבר על תחושת הזרות והמוזרות שמעורר המפגר, השונה, בחברה. תחושה זו ביחס אליו גורמת לאדם עם פיגור להרגיש זר, "חייזר", שונה ומוזר. דה-גרוף מסביר התנהגויות אופייניות של צייתנות כניסיון נואש של האדם עם הפיגור להתאים את עצמו לסביבה, וצורך לרַצות בתגובה לחיוך, שכן אדם זה רגיל לראות בעיני הסובבים עצבות, רחמים ודחייה. סינאסון, שמפרטת בתיאורי המקרה שלה רגשות עוצמתיים וקיצוניים של כאב וסבל, זעם, קנאה ותחושות מדכאות של חוסר יכולת, משייכת תחושות אלה לא רק ללקות אלא גם לתוצר של יחס החברה. היא מתייחסת ל"חיוך של המפגר", שנתפס לעתים קרובות כביטוי לכך ש"טוב לו" ולטענתה זו הגנה של הסביבה שמתקשה לראות את הסבל של האדם המפגר ולכן מייחסת לחיוכו הרגשה טובה.

 

חווית ההורות לילד עם פיגור והשפעתה על הילד

בהורות לילד פגוע יש כאב ופגיעות נרקיסיסטית מתמשכים. לעתים התינוק מתקשה לעורר את האם ליצור עמו קשר, והיא חווה אותו כמוזר ומתקשה להתחבר אליו. לעתים הנכות מעוררת קושי להיות במגע גופני, ומראהו הלא אסתטי או המוזר של הילד יוצר ריחוק. ההשלכות של ההרגשה הבלתי נסבלת הזו יכולות להיות דיכאון וקהות רגשית, ריחוק או מנגד – הגנת-יתר וחוסר נפרדות, ורצון להשאיר את הילד במקום תינוקי וצעיר מכפי גילו.

במקרים רבים תחושת הכישלון של ההורים גורמת להם לחוסר ביטחון בהורות ובאינטראקציה עם הילד ובכך הם מעצימים את חוסר הביטחון והחרדה שלו. לעתים ההורים כה חוששים להאמין בילד, שהיעדר הציפייה ממנו שיתפתח ויתקדם משאיר אותו במקום יותר מפגר.

ילדה אחת שהייתה בטיפולי הראתה התקדמות יפה בתחום ההבנה והתקשורת, וקלינאית התקשורת של הגן המליצה בחום על שימוש בקלסר-תקשורת (קלסר עם תמונות רבות המאפשרות תקשורת באמצעות הצבעה עליהן) ואף במחשב-תקשורת. במשך זמן רב, קרוב לשנה, נמנעה אמה של הילדה מלהשתמש בתמונות ולהשיג את המחשב. היא יכלה לומר שהיא מרגישה שאין לה צורך בתמונות, שהיא מבינה את בתה ושהשימוש בלוחות התקשורת מסורבל ולא טבעי. מתחת לפני השטח אפשר היה להרגיש שהמעבר לתקשורת מילולית (אמנם באמצעות סמלים גראפיים) היה מאיים, כי סימן מידה של נפרדות. הוא סימן את הרגע בהתפתחות בו האם כבר אינה בקרבה והזדהות טוטאלית עם בתה, כזו המאפשרת לה להבין אותה לחלוטין וללא מילים. עוד ניתן היה לחוש בחשש הרב של האם מפני כישלון ואכזבה ומתוך כך בהישארות במצב של התלבטות מתמדת ללא פעולה ממשית.

לידתו של ילד פגוע מכניסה את ההורים לתהליך אֶבל מתמשך על הילד המדומיין, האבוד. סימון קורף-סס -פסיכואנליטיקאית ופסיכולוגית קלינית צרפתייה, מסבירה את הקושי להשלים את תהליך האבל בכך שהאובייקט האבוד, הילד המדומיין, אינו נעלם אלא ממשיך להתקיים ומלווה במשאלה שהילד הפגוע יהפוך לרגיל ובריא. לעתים הדבר אינו משאיר מקום לילד האמיתי וההורים עשויים להגיב בפעילות יתר כדי לכסות על תחושות אשמה ודיכאון. הילד עלול להימצא תחת לחץ תמידי מבלי שההורים יאפשרו לו הירגעות ומנוחה. לעתים היעדרו המתמשך של הילד המדומיין מקשה על ההורים להתפעל מהילד האמיתי וליהנות ממנו.

אחת האימהות עמן עבדתי תיארה לי בחיות רבה את גל האושר וההתרגשות למראה הישג חדש ופתאומי של בנה, אך מיד לאחר מכן תיארה את הנפילה: "אם הוא יכול לעשות את זה – אז למה לא כל הזמן?". היא תיארה הישגים פתאומיים שלא הופכים לחלק אינטגרלי מהתנהגותו של הילד, והביעה קושי לשמוח מהופעתם המפתיעה.

 

התפתחות העצמי והקושי שלו להתפתח אצל ילדים עם פיגור

אפשר לומר שהצרכים הבסיסיים איתם בא הילד לעולם מתחלקים לארבע קטגוריות עיקריות, דרכן הוא בונה את תחושת העצמי שלו, והן הצורך בקשר ובשייכות, בעונג והנאה, בתחושת מסוגלות, ובמשמעות. על בסיס צרכים אלה נאספים תחושות, הרגשות, חוויות, דימויים, מחשבות ורעיונות אותם מייחס האדם לעצמו והם מהווים את תחושת העצמי שלו.

בהתפתחות רגילה, ההתנסויות החושיות בונות בהדרגה את ההרגשה ש"אני הוא היוצר של הפעולות שלי" (מסוגלות), ש"יש לי גבולות ומבנה", ש"יש לי רגשות ואפקטים" (משמעות) וש"הקיום שלי הוא קיום מתמשך". יש חשיבות לשיקוף דרכו ההורה מחזיר לתינוק את ההרגשה שהוא מובן ושלהבעותיו יש משמעות, אשר בזכותו החוויות הללו מצטברות למבנה שיש לו קוהרנטיות ושדרכו הילד יכול בהדרגה לייחס את החוויות האלה לעצמו.

כאשר ההורה חושב את ילדו כבעל הרגשות כאלה, מצבים פנימיים כאלה, גם אם הילד עדיין לא רכש מיומנות בהבעת הכוונות הללו, הוא סולל את הדרך להתפתחות התפקוד המנטלי ולאפשרות של הילד לחשוב על עצמו כעל בעל כוונות. השלב הבא, הוא בניית ה"עצמי הסובייקטיבי", זה שמבין ש"כמו שלי יש כוונות, הרגשות והתעניינות, גם לאחרים יש" ולאחריו את ה"עצמי המילולי", שמאופיין בצמיחת השפה והמשחק הסימבולי.

קוהוט הדגיש את המרכיב הרגשי של הקשר הורה-ילד בבניית העצמי. דרך השמחה והאישור שמקבל הילד ממבטיהם של הוריו, הוא מקבל מהם אישוש לתחושות הראשוניות של עוצמה וחיוניות. דרך ראייה של הילד את הוריו כרבי עוצמה, הוא יכול לשאוף להידמות אליהם וכך מקבל מהם איכויות של ביטחון ושלווה.

עד כאן על התפתחות תקינה של העצמי. כאשר מסתכלים על המרכיבים שבונים את תחושת העצמי לאורך שנות הילדות, אפשר לזהות כמעט בכל מרכיב את הקושי הרב של ילדים עם פיגור לבנות תחושת עצמי יציבה וחיובית. אצל ילדים אלה המוח אינו מתפתח בצורה תקינה, וייתכן שתפקודים בסיסיים שלו, כמו אלה המשלבים מידע תחושתי, תנועתי ורגשי אינם פועלים כראוי או פועלים בדרך שאינה מקדמת התפתחות. אצל רוב הילדים ניכר שהמערכת החושית אינה מווסתת, מה שמשפיע על האפשרות להיות פנוי לתקשורת עם העולם, מקשה על ההורים לספק לילד הרגעה ומקשה על הילד להפנים יכולת הרגעה עצמית.

לאורך שנים נ', ילדה בעלת פיגור בינוני, הייתה מתעוררת מדי לילה בצעקות, בכי והכאה עצמית ומתקשה להירגע. אמה אמרה בייאוש ועייפות שכבר ניסתה הכול – לקחת על הידיים, לחבק, לתת מים, להדליק טלוויזיה, לשכב לידה, להתעלם, לכעוס… ושום דבר לא עזר. בשעות הערות של נ', שגם הן אופיינו בהתפרצויות בכי ותסכול, נראה תהליך מתמשך של יכולת להירגע באמצעות מגע, ולאחר מכן באמצעות תמונות ומילים, אך בלילה היכולת הזו לא היה זמינה עבורה. לקראת גיל 4, ובעזרת טיפול תרופתי, החלה נ' להתעורר רק פעם אחת ללילה, לרוץ אל מיטת ההורים, להישכב לצידם ולהירדם. רק בשלב זה החלו המגע והנוכחות שלהם לעזור לה להירגע גם בלילה.

אני רוצה להתעכב על תחושת המסוגלות, שאת המופעים של היעדרה אני פוגשת הרבה פעמים בחדר הטיפול. הצורך במסוגלות עומד בבסיס הצורך לצבור כוח ולקבל הכרה ולגיטימציה לקיום עצמאי. זהו הצורך להתקדם, להתפתח, להתמחות ולחוש שליטה בכוחות העצמי. תחושת המסוגלות מאפשרת התמודדות ועצמאות. כאשר ההתפתחות המוטורית מעוכבת, כאשר אי אפשר לגמרי לסמוך על הגוף ועל החושים שיביאו אותי להיכן שאני רוצה וכאשר מצטבר תסכול בגלל הקושי להתבטא, להיות מובן ולקבל את רצוני, ברור שתחושת המסוגלות נפגעת, ואז אפשר לחשוב אולי על תחושת-עצמי-לא-מסוגל. כדי שילד עם פיגור יבצע פעולה רצונית ומכוונת הוא זקוק לתנאים מסייעים ובעיקר לזמן התארגנות. לא פעם יש לסביבה נטייה לתפעל את הילד, ללמד את גופו את הפעולה הנכונה; אך חשוב לזכור שיש הבדל, גם ברמה המוחית, בין פעולה שהילד יוזם ועושה לבין מצב בו מפעילים אותו לביצוע אותה פעולה ממש. מעבר לרצון ולבחירה שלא תמיד קיימים כאשר אנחנו מפעילים ילד, גם התוכנית המוטורית שהוא יוצר במוחו שונה.

 מאמר מאת: צופן אגמון, מטפלת רגשית במוזיקה העובדת עם בעלי פיגור שכלי

החשיבות הראשונית של הנוכחות האנושית- מאמר מאת: יוג'ין ג'נדלין

החשיבות הראשונית של הנוכחות האנושית– יוג'ין ג'נדלין

 

אני רוצה להתחיל עם הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר: הערך שיש לעבודה עם אדם אחר הוא להיות נוכח כיצור אנושי. וזה המזל, כיוון שאם היינו צריכים להיות חכמים, טובים או בוגרים סביר להניח שהיינו בצרות. אבל מה שחשוב הוא לא זה. מה שחשוב הוא שנהייה בני אדם עם אנשים אחרים, שנזהה את האדם האחר כיצור הנמצא שם.

אפילו אם זה חתול או ציפור, אם אתה מנסה לעזור לציפור פצועה, הדבר הראשון שעליך לדעת הוא שיש שם מישהו בפנים ושעליך לחכות להוויה הפנימית הזאת (BEING), שנמצאת שם, שתהיה אתך במגע. זה נראה לי הדבר החשוב ביותר.

 

אז, כשאני יושב עם מישהו, אני לוקח את הצרות שלי והרגשות שלי ואני שם אותן כאן, בצד, קרוב, כי אני אולי אזדקק להן. אני עלול לרצות להיכנס לשם ולראות משהו. ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי בחיי בכל תחום שהוא ואני שם אותם כאן, בצד השני שלי, קרוב.

 

ואז אני רק כאן, עם העיניים שלי, ויש את האדם האחר מולי עם ההוויה האנושית שבו. אם במקרה הם (האדם וההוויה הפנימית) יסתכלו לתוך עיני הם יראו שאני סתם ייצור חלש- עלי להרשות לזה לקרות. הם אולי לא יסתכלו, אבל אם הם יסתכלו הם יראו את זה. הם יראו את הישות המעט ביישנית, מעט מסוגרת ומעט חסרת הביטחון שיש בי. אני למדתי שזה בסדר. אין צורך שאהיה בטוח בעצמי מבחינה רגשית ושאראה כאילו אני שם בכל מאת האחוזים. אני רק צריך להיות נוכח. אין כישורים שצריכים להתאים לסוג האדם שעלי להיות. מה שרצוי לתהליך הטיפולי הגדול, לתהליך ההתפתחותי, הוא אדם שיהיה נוכח. וכך, בהדרגה, נהייתי משוכנע שאפילו אני מסוגל לזה. אפילו שיש לי את הספקות שלי כשאני עם עצמי, באיזשהו הגיון אובייקטיבי אני יודע שאני אנושי.

 

Gendlin, E.T. (1990). The small steps of the therapy process: How they come and how to help them come. In G. Lietaer, J. Rombauts, & R. Van Balen (Eds). Client centered and experiential psychotherapy in nineties. Leuven university press.

איך לברוא בילדינו עם הצרכים המיוחדים נפש בריאה? מאמר מאת: רונית חיון

רבים מהאנשים עם צרכים מיוחדים מפתחים במהלך חייהם בעיות כגון: חרדות חברתיות, פחד מקשר ומערכות יחסים (מלבד עם המשפחה), ניתוק מ"האני" שלהם – הזהות וההגדרה העצמית מעבר למוגבלות, ירידה דרסטית בדימוי העצמי, חוסר ביטחון בעצמם ובאחרים, מחשבות "נמוכות" בהקשר ליכולותיהם וכישרונם ואיבוד הקשר (או הימנעות טוטאלית) מגרעין הפוטנציאל הטבוע בהם.

חלקם מנותקים מהעולם סביבם והידע שלהם (הקולקטיבי והגלובלי) דל ביותר. חלקם אינם יודעים הרבה על הביוגרפיה שלהם: שורשיהם וההיסטוריה המשפחתית, ובעצם – מי הם באמת? מרביתם יודעים מעט מאוד על העולם.

עם השנים, הופכים חייהם למצומצמים – בתוכם ומחוצה להם. תלותם בבני המשפחה ובצוות המקצועי הסובב אותם, כמעט מוחלטת.

לדעתי, אין הדבר צריך להיות כך. אדם עם מוגבלות יכול לחיות חיים עשירים, פחות מצומצמים ולברוא בתוכו, עם עזרה נכונה, נפש בריאה.

בכולם, ללא קשר למוגבלותם, בדיוק כמו אצל כל בן אנוש, קיים גרעין פוטנציאלי שיש להזין, להעשיר ולהרחיב.

השנים הראשונות הן הקשות ביותר לנו, ההורים לילדים מיוחדים אלה. בנוסף לכך – עתידם ואיכות חייהם בידינו. תשומת לב להתפתחותם הנפשית והרוחנית חשובה ביותר מגיל צעיר ותבטיח, ברוב המקרים, את אושרם.

עם הכלים, הידע ואנשי מקצוע טובים, הזמינים לנו היום, נוכל לעזור לילדינו לגדול כאנשים בריאים בנפשם, על אף היותם עם מוגבלות.

 

הנה מספר טיפים שיסייעו לכם:

  • העשירו את ילדיכם במידע רחב ומגוון על עצמו. חזרו שוב ושוב על סיפורים מתקופת ההיריון, הלידה, התינוקות והילדות.
  • ספרו להם בפרטי פרטים על משפחתם המורחבת, על המורשת והשורשים.
  • העמיקו את הידע שלהם על העולם בסיפורים בעלי פרטים מעניינים המתאימים ליכולת הבנתם.
  • קרבו אותם לחייכם: ספרו להם על עצמכם – על הילדות שלכם, החלומות והחוויות שלכם במהלך חייכם.
  • שתפו אותם בהתלבטויות קלות (בהתאמה לגיל ולהבנה) ומעת לעת פעלו לפי הצעתם. הראו להם שדעתם חשובה, משפיעה ויוצרת שינוי.
  • האירו בהם צדדים וחלקים שאינם המוגבלות שלהם – היצירתיות שבהם, ההומור, המגע, הלב, החוכמה שלהם.
  • דאגו לשתף אותם בתכניות הקידום והשיקום שלהם. סמכו עליהם. תתפלאו עד כמה הם יודעים מה טוב עבורם. העניקו להם את הזכות לבחור ולהחליט יחד אתכם עבור עצמם.
  • דאגו לחיי החברה שלהם מגיל צעיר מאוד. עשו הכול למען חיי חברה עבורם.
  • אל תחששו לאתגר אותם מעבר ליכולות הנראות שלהם.
  • פעלו למען פיתוח כישרון ייחודי שלהם בכל דרך אפשרית.
  • לפחות פעם בשנה סעו איתם למקום חדש בארץ או בחו"ל. יציאה מגבולות המוכר והידוע תפתח ותרחיב את גבולות החושים והידע שלהם. דאגו להכין היטב את הטיול ביחד איתם על כל פרטיו.

 

 

מאת: רונית חיון

על ערכים וזכרונות

שלום לכולם, זה שוב אני ואני רוצה לדבר על זכרונות וערכים.
הזכרון הראשון שלי הוא ממלחמת המפרץ, נסעתי עם סבתא שלי וסבתא רבתא ששתיהן מצד אמא שלי,
נסענו לפרדס חנה לסבים השניים שלי בגלל שבת"א נפלו טילים. ההורים שלי שלחו אותנו לשם וכשישבנו
לאכול אני סיימתי את האוכל וכנראה הייתי עוד רעב אז המשכתי לאכול מהצלחת של סבתא רבתא שלי.
הייתי אז בן שנתיים וחצי בערך ואני לא יודע למה דווקא את זה אני זוכר.
אולי אי אפשר לקרוא לזה מעשה קונדס או משהו שעשיתי בכוונה אבל זה מביא אותי לזכור שכשגדלתי קצת
והגעתי לבית ספר אז הייתי מעורב בכל מיני מעשים שילד טוב לא עשה. למשל, פעם גזרתי את הכבל של
העכבר של המחשב שהיה לנו בכיתה. לא זוכר למה, אולי כעסתי שקיבלתי איזה עונש וכנקמה גזרתי את
העכבר. המורה הגיעה אלי הביתה, סיפרה להורים והם שילמו על העכבר.
חוץ מהעכבר גזרתי עוד דברים. כמו למשל את הפופיק של איזה ילד מכיתה אחרת. להגנתי אומר שהוא זה
שביקש שאגזור לו את הפופיק, לא יודע למה. בבית סיפרתי להורים והם היו קצת בשוק.
בביה"ס היה חוג בישול ודיברנו שנכין עוגיות. לא היו מספיק מצרכים לעוגיות אז הוחלט להכין עוגה. אני לא
אהבתי את הרעיון, רציתי עוגיות, לא עוגה, כעסתי והתחלתי לצעוק, יצאתי החוצה מהמטבח, סגרתי את
הדלת כשהמורה ושאר התלמידים בתוך המטבח, לקחתי כבל חשמל שמצאתי שם וכרכתי אותו סביב הידיות
של הדלת כך שלא יוכלו לצאת. ברחתי חזרה לכיתה, הם כנראה קראו לשרת ששחרר אותם. ההורים שלי
היו אז בחו"ל, כשהם חזרו המורה או המנהלת דיברו איתם והם כמובן כעסו עלי.
היו כמה מקרים שבהם הורדתי נעליים, סתם ככה בלי סיבה, בכיתה, בהפסקה וגם בהסעה. המורים היו
רודפים אחרי ומחריכים אותי לנעול אותם חזרה. בתקופת בית הספר הייתי מעורב בעוד כל מיני מעשים
ומקרים עד שבגיל 13 נסענו אני וההורים לארה"ב לשנתיים.
לא ארחיב כאן על התקופה בארה"ב, אחרי שחזרנו לארץ כבר הייתי יותר בוגר, ההתנהגות שלי השתנתה,
היום אני חושב שאני בחור בוגר שיודע לכבד את האנשים שמסביבי, אני משתדל להתחשב ברצונות של
אחרים ואני חושב שזכיתי שזה יהיה גם ההיפך.

שלכם
גדעון

מה מביא אתו סוף השנה…

לא פעם שאלתי את עצמי: מה חושבים אנשים על מישהו (במקרה הזה אני) שכותב בלוג כל חודש ופתאום נעלם למספר חודשים ונוצרת סוג של דממה.
אלה שמכירים אותי יודעים שאני בחיים והכול בסדר וחלקם אף יודעים את הסיבה לשתיקת הכתיבה שלי. אבל מה עובר על אלה שאוהבים לקרוא את הבלוג שלי מבלי להכיר אותי אישית, בהנחה שיש כאלה?
אם הייתי מסוג הקוראים האלה, תכף ומיד הייתי חושבת מחשבות מדאיגות, כי אני כזאת, המוח שלי אלוף בזה. בהנחה שיש עוד אנשים כמוני, החלטתי לשלוח סימן ולחזור לבלוג שלי.
רק להרגיע – יש והחיים סוחפים אותנו לאתגרים שמשתקים כמעט את כל המסביב… אני נמצאת בסוג של אתגר כזה בחודשים האחרונים, אז סליחה מכל קוראיי האהובים.

יולי הוא חודש חם מכול הבחינות: מזג האוויר מדכא אנשים מסוימים, לאחרים הוא מרתיח את הדם החם ממילא שלהם, רובנו מרגישים תחת מעטה של כבדות. תקופה לא פשוטה לתפקודי מוח-לב…..
סיום ופרידה, שינויי סוף שנה, תכניות קיץ והפתעות חמות – כל אלה פוגשים אותנו בחודש החם הזה: פסטיבל אקומוגלי נחגג השבוע כמו בכל סיום שנה, לזכרו של מוגלי אהובנו ולסיום עוד שנה של עשייה מבורכת וחשובה. הפסטיבל השנה הוא פרי יצירתם ועשייתם הכמעט בלעדית של חברי המרכז: להקת המחול, חברי חוג דרמה ותאטרון, אמני המרכז וחברי להקת "קולית". כמו כן, שותפים חברים נוספים בעוד חלקים של הפסטיבל.
השנה היה לנו ברור כי החברים תופסים מקום גדול ומשמעותי בפעימות לבו של המרכז. אין מילים להתרגשות שלי סביב זה. אם יש משהו שאני מייחלת להיות עדה לו בגלגול הזה, הוא לראות כמה שיותר חברים בכמה שיותר תפקידים ומעורבות בכל מה שקורה במרכז שלנו. הרי באיכות חייהם עסקינן, ומעורבות שלהם סביב התכנים והפרויקטים במרכז, משמעותה מבחינתי מעורבות בחייהם, על כל מה שמשתמע מכך.
חודש אוגוסט מקבל מתכונת קייצית וחווייית: הוא מלא בסדנאות מדליקות כדי שיהיה חודש כייף שישמור על חיבור בין החברים. עבורנו – זהו חודש המוקדש לחיפוש ומחקר שיובילו לתכנון השנה הבאה, ועריכת התכנית השנתית המלאה. פוף… רק מלחשוב על זה החום מרגיש חם יותר…
עוד דבר שמאוד מרגש הוא ההופעה המשותפת של "קולית" המדהימים שלנו בניצוחה המרשים והמפעים של לימור בלס המארחים את ברי סחרוף הענק. המופע ייערך בזאפה הרצליה כערב התרמה, ב -29 באוקטובר, ואני ממליצה לרכוש מיד כרטיסים לפני שלא יהיו….
השנה החדשה שתבוא עלינו בברכה אמן – אני בהתכווננות לפיתוח והרחבת עבודתנו, מעבר למרכז שלנו. הגיע הזמן לקדם את החזון שלנו בכוון של הקמת מערך דיור עצמאי בקהילה תחת התפיסה וגישת העבודה הייחודית שלנו, והקמת מרכז נוסף. רק מלכתוב את זה עושה לי פרפרים בבטן…
אנשים יקרים, שמרו על עצמכם בקרירות ונעימות, היו סבלניים כלפי עצמכם ואחרים, קחו רגע לנשום ולצאת לחופשה, ובבקשה – שמרו עם בריאותכם הנפשית והגופנית.

אהבתי לכולכם, רונית

מכתב לסבא

סבא היקר,

כשהתחלתי לכתוב את המכתב הזה היית עדיין בבית החולים כשאתה בלי הכרה. כשהייתי בנופש בשבוע שעבר בכרתים עם "הבית של רונית", ביום הראשון שהגענו לכרתים קיבלתי את ההודעה הקשה שאתה איננו. אתמול חזרנו לארץ והיום אני משלים את המכתב.

לפני חמש שנים, מאז שסבתא נפטרה, אני ואתה כל יום היינו אוכלים יחד ארוחת צהרים. היינו מדברים על פוליטיקה, שאלת אותי כל יום מה חדש, היינו מדברים על ביבי, על ארדואן, על היחס של אובמה לישראל ועל כל מיני נושאים. היית מספר לי על התקופה שהיית צעיר בתורכיה, על המורה האנטישמי בתיכון שניסה להכשיל אותך בתקופת מלחמת העולם השנייה. דיברנו על צ'רצ'יל, על הנאומים שלו שידעת אותם בעל פה כי אהבת אותו. אחרי הארוחה היינו שרים שירים בצרפתית של טינו רוסי ואיב מונטאן וגם שירים בתורכית שהכרת מאז שהיית צעיר בתורכיה.

אני זוכר את חוש ההומור שלך, איך היית ממציא שמות, קראת לנלי המטפלת שלי זיגפריד, היא כל פעם היתה צוחקת כשקראת לה ככה. כשסבתא היתה חיה היינו מדברים לפעמים על היטלר, קראת לו בצחוק דולפי וסבתא היתה מתרגזת ואומרת לך "סמי מספיק!". כשהייתי קטן וגרנו בתל אביב, ההורים שלי עבדו ואתה וסבתא שמרתם עלי, הלכנו לגן משחקים ועל הנדנדה היתה ילדה ממושקפת שלא הסכימה לתת לי להתנדנד. כשהיינו נזכרים בזה ומדברים עליה, קראת לה סלמה.

אהבתי את הפעמים שהלכנו לפארק לשחק כדורגל ועוד ילד היה מצטרף אלינו ואחר כך היינו יושבים על ספסל ואוכלים פירות שהבאת מהבית.

כל פעם שהיינו הולכים לאחיות שלך שגרו יחד מול הפארק ברמת אביב, היית מצלצל באינטרקום, אחת מהן היתה שואלת בלדינו "מי זה?", אתה היית עונה "אזולאי" וככה הם ידעו שזה אנחנו.

אני זוכר שהייתי הולך לבריכה במרכז ספורט לנכים ברמת גן, אתה היית מחכה לי שם ואני למדתי שחייה בבריכה. הייתי בן 7, לא ידעתי לשחות ואתה שמת לי מצופים, המדריכה אמרה "אצלנו שוחים בלי מצופים" ואתה אמרת לה שאני ילד קטן אבל היא אמרה לא וביקשה שתוריד לי את המצופים, נתנה לי מצוף בננה והלכה לעזור לילד אחר שהתחיל לטבוע. אני החזקתי את המצוף, שמתי את הראש אחורה וישר התחלתי לשקוע. אתה קפצת למים עם הבגדים, הארנק והמפתחות ושלפת אותי מהמים. אחרי שצעקת על המדריכה, הלכנו הביתה.

לפעמים היינו משחקים יחד משחק בלשי, המצאנו סרט דמיוני שבו הורגים מישהו וזורקים אותו לבריכה ואז היינו מנסים לנחש מי הרג אותו.

כמוך אני אוהב מחזות זמר, יחד הלכנו לכל מיני מחזות כמו צלילי המוזיקה, סיסי, עלי בבא, אוליבר טוויסט ועוד כל מיני. לפעמים לבד ולפעמים סבתא היתה מצטרפת עם בן או בת דודה שלי.

היו לי איתך עוד הרבה חוויות טובות, מהנות ומצחיקות ועכשיו אתה אינך, ישנם רק הזיכרונות ממך.

תנוח על משכבך בשלום סבא יקר,

שלך גדעון

זמן מעבר

ישששש! סוף סוף הסתיים לו החורף והחודש הכי יפה בשנה מרהיב את ארצנו בצבעים ופרחים וריחות שאפשר להשתגע… אין סוף ירוק וצבעוני בעיניים ואין שובע למראה המהמם הזה. כמה שאני אוהבת את התקופה הזאת. האביב מוליד ומאפשר, פותח את שהיה סגור, מסלק את האפור מבפנים ומבחוץ, מאיר ומאריך ולחלוטין מפזר חוטי אהבה בכול מקום. איזו תקופה רומנטית ומיוחדת. זו תקופה כל כך קצרה שכדאי לנצל כל רגע ממנה ולנשום עמוק, להרים את העיניים מהנייד ולהסתכל על הפאר סביבנו. Continue reading

זה יעבוד אם אני אעבוד?

זה יעבוד אם אני אעבוד?
שלום לכל מי שקורא אותי,
היום אני הולך לדבר על השאלה: האם אני מסוגל לעבוד? במה זה כרוך ומה ההשלכות של זה?
אם נגיד שמצאתי עבודה, איך אני מתמודד עם זה? זה אומר לקום בבוקר מוקדם, להתארגן ולהתלבש בבגדים יפים, לאכול ארוחת בוקר. כל זה בטח עד שעה 7 וחצי, שלא כמו היום שאני קם כל בוקר בערך בשעה 9. Continue reading

הורות מיוחדת

מרגע לידתה של הגר והפיכה למיוחדת כל כך, עבר זמן רב מאוד עד שחרדת הקיום של ההורות המיוחדת תפסה אותי. בשנייה שזה תפס אותי עלתה שאלה אחת שהכילה את כל החרדה הקיומית הזאת: מה יהיה כשאני ואביה לא נהייה כאן יותר? עברו עוד שנים לא מעטות של הורות מיוחדת, ניסיון חיים, עושר מקצועי והתפתחות אישית כדי להבין את משמעות השאלה. Continue reading

מהו אושר?

שלום לכולם,
הפעם אני רוצה לכתוב על נושא האושר. האם אני אדם מאושר? האם אני תופס את עצמי כאדם מאושר? מה זה בכלל אושר? מה גורם לאושר?
אני חושב שאושר זה דבר מופשט וקשה להסביר אותו. אבל אני רוצה למצוא תשובות, לפחות בקשר אלי.
Continue reading

דילמות

שלום לכל הקוראים,
אני רוצה לדבר על הנושא של דילמות וקבלת החלטות, בעקבות מקרה שקרה לפני בערך שלושה שבועות.
הוזמנתי לשני ימי הולדת של שני חברים שונים, חבר אחד מ"הבית של רונית", נקרא לו "החבר", וידידה שלמדה איתי בבית ספר, נקרא לה "הידידה". Continue reading

סקרנות

אומרים שהסקרנות יכולה "להרוג". איזה מזל שזה לא ממש נכון (לפחות לדעתי), כי מזמן הייתי מתה…
אבא שלי תמיד סיפר (דיי בגאווה הייתי אומרת) שכשהייתי ילדה ממש קטנה הייתי נדבקת (פיזית) לאנשים נכים ומוגבלים פיזית. לא תמיד זה היה "חמוד" ולפעמים זה הביך את ההורים שלי… לא יכולתי לעצור את הסקרנות שלי לגעת בהם, להרגיש את הגוף שלהם. הייתי מתאהבת בהם תיכף ומיד משום שהם נראו בעיני אלים ופיות… Continue reading

יציאה ממשברים בעיניים מיוחדות

חזרנו לשגרה וזה הזמן שבו אני אוספת את עצמי, חוזרת לחומרים, לתכנון התהליכים והתוכן בעבודה עם החבר'ה האהובים שלנו.
בעבודה הקבוצתית והאישית, עולים משברים שונים שהחבר'ה עוברים ומעדכנים אותי, כאלה המובאים למרחב הקבוצתי והאישי. אלה רגעים קסומים ועדינים ביותר, בהם אנחנו מפרקים מקרה מסוים (המתואר כחוויית משבר) שקשה להתמודד אתו. תהליך הפירוק וההרכבה, ההבנה החווייתית-האישית והניסיון להעלות אפשרויות לפעולה הוא עדין ושברירי, וברוב המקרים אני נוהגת בזהירות יתרה כדי לאפשר זרימה מחשבתית ולהימנע מתקיעות, בהלה או נסיגה, או הכי גרוע – לשתול הבנות ופתרונות. Continue reading

אנוכי, יששכר לוי

שלום לכל הקוראים
אם לא הייתי נולד גדעון וזינה אלא מישהו אחר, נגיד יששכר לוי, מה הייתי? מי הייתי?
הייתי כנראה בן אדם רגיל, בלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים. הייתי מסתדר לבד כבר מההתחלה, בגיל 3 הייתי הולך וגם מדבר, הייתי הולך לגן ילדים רגיל, הולך לבית ספר רגיל, בית ספר שיש בו רק מורה בכיתה ולא סייעות. אחרי שיום הלימודים היה נגמר והייתי חוזר הביתה, הייתי יוצא לשחק כדורגל עם החבר'ה מהשכונה, Continue reading

מסך ורוד

אתם מכירים את הימים האלה שכל מה שאתם רוצים זה שהם יעברו כבר, שיגיע הלילה, שתלכו לישון ויגיע יום חדש? אלה ימים שמהבוקר הכול הולך נאכס, דברים נופלים ונשברים, אי אפשר למצוא חנייה, פתאום כל הטינופת ברחובות מזדקרת מול העיניים, נפגשים רק באנשים אטומים ומעצבנים, כולם מצפצפים בכביש, הקפה בבית הקפה מגיע קר ולא טעים וכן הלאה וכן הלאה…? Continue reading

מוקדש באהבה לכל מי שאיתנו

זהו הבלוג האחרון שלי לשנה הנוכחית. סיימנו… או יותר נכון, תיכף אנחנו מסיימים. אני מרגישה צורך להקדיש את הבלוג הזה לאלה הסובבים אותי, שבזכותם – לא פחות ממני – קיים "הבית של רונית". חשוב לי להודות לאנשים נפלאים, מיוחדים, טובים ומסורים שליוו אותי גם השנה בעשייה ובפיתוח המרכז, כמו גם בתרומות שהיוו ברובן מלגות חברתיות המוענקות למשפחות מעוטות יכולת שילדיהם אצלנו. כשהתחלתי לחפש מענה חברתי הולם ומתאים עבור הגר בתי, הסתובבתי בכל מקום אפשרי למצוא כזה. האמת היא, שהייתי בחרדה גדולה משום שהכתה בי הידיעה, כי כל מה שעשינו עם הגר לא שווה כלום אם היא לא תצליח לפתח קשרים, להיות במערכות יחסים עם אנשים הסובבים אותה, והיה לי ברור כי אין שום מצב שהיא תהיה חלק מקהילה או מהחברה בכל המובנים. זה היה הפחד הגדול שלי! Continue reading

המשלחת לאיטליה

שלום לכולם,
אני רוצה לשתף אתכם בנסיעה של משלחת "הבית של רונית" לאיטליה שהייתה בחודש מאי.
בימים שלפני הנסיעה מאד התרגשתי, כי ידעתי שהנסיעה הזו הולכת להיות שונה, גם בגלל מספר האנשים שמצטרפים וגם מקהלת "קולית", שאני אחד ממנה, מופיעה בפסטיבל בורונה לפני חבר'ה עם צרכים מיוחדים ממדינות שונות באירופה.
קצת הפחיד אותי שיוצאים הרבה חבר'ה, לא ידעתי אם כן אסתדר איתם או לא,31 חברים מהמרכז שזה אף פעם לא היה לפני כן. תמיד נסענו בערך חצי מזה. אמרתי לעצמי ש-10 ימים זה קצת יותר מדי, חשבתי שאתגעגע להורים ולמשפחה, מה שבאמת קרה, אבל השיחות איתם בטלפון בימי הטיול הקלו קצת על הגעגועים. Continue reading

זמן מאתגר

אנשים יקרים,
סוף שנה. זהו זמן שונה מבחינת הקיום המקצועי שלי ומבחינת הגוף הפיזי שלי. יכולה להרגיש חוויות שונות, צבעים וריחות, אנרגיות אחרות – ואז אני יודעת – הנה הגיעה עוד שנה לסיומה. הכול שונה ומשתנה. החודשיים האחרונים של השנה – יוני ויולי – הם חודשים עמוסים ביותר, מכל הבחינות, משום שאינני עוסקת רק בסיום השנה, בסגירתה ובכל מה שקשור לניתוח, ביקורת מקצועית ובדיקת השנה הנוכחית, אלא זהו גם הזמן להכנת השנה הבאה, על כל המשתמע מכך.
אתם יכולים לתאר לכם שזו תקופה שיש ומתקיים בה כמעט הכול – מה שהיה ומה שעוד יהיה. זהו זמן מאתגר ביותר עבורי. Continue reading

דעות קדומות

שלום לכולם,
אני רוצה לדבר הפעם על דעות קדומות.
אני חושב שיש לי דעות קדומות. או לפחות היו לי.
פעם היה לי דימוי לא טוב לגבי הומוסקסואלים. חשבתי שזו סטייה, שזה לא טבעי, שזה סוג של מחלה. הייתי בדעה שהומוסקסואלים מטרידים אנשים שהם לא הומואים. לפני בערך 4 שנים בחור אחד חשב שאני הומו, הוא ניסה להתחיל איתי בפייסבוק עד שהסברתי לו שאני לא ואז הוא הפסיק. זה עשה עלי רושם לא טוב ותרם לדעה השלילית Continue reading

הרשמה לשנת הפעילות תשע"ז

חברים והורים יקרים,

ערכת הרשמה לשנה הבאה כוללת את הקבוצות להתפתחות חברתית, החוגים והפעילויות השונות המתוכננות לשנת תשע"ז. עבודה רבה נעשתה בחשיבה ותכנון הערכה והתכנית השנתית לטובת קידום ילדינו והאנשים המיוחדים המגיעים אלינו.
נכון להיום מתקיימות 8 קבוצות חברתיות בגילאים שונים המונות כ-80 חברים המגיעים בקביעות לעבודת התפתחות פעם בשבוע. רובם משתתפים בנוסף בחוגים ובפעילויות פתוחות שונות ומגוונות במהלך כל השנה. מעבר לכך, מגיעים למרכז עוד עשרות אנשים לאירועים ופעילויות, לטיולים ולסדנאות. Continue reading

כוחו של המנוע הפנימי

"מה מחזיק את המנוע הזה בתוכך עובד כל הזמן"?, שאל אותי איש נחמד שבא לפגוש אותי ולהכיר את עשייתי, והוא התכוון למנוע הפנימי שלי, שעובד על מהלך רביעי כל הזמן ולא מתעייף, ולא מפסיק לרגע, ולא מתייאש.
מהו המנוע הזה ובמה טמון כוחו הרב? מאז ביקורו, אני מהרהרת בשאלה הזו רבות. נדמה לי שמעולם לא עצרתי לשאול את השאלה הזאת, ונדמה לי שלשאול את עצמי את השאלה הזאת יחליש את המנוע הפנימי שלי. לא יודעת… ככה נדמה לי. זה כמו לשאול את עצמי למה אני אוהבת מישהו? שאלות כאלה מעצבנות אותי, מחלישות אותי. אני בנאדם של בטוח, של אמון מוחלט. אמון נוטע בי כוח רב ואני ניזונה ממנו. אמון משאיר את הלב שלי פתוח לאהוב גם את אלה שאף אחד לא אוהב. אמון הוא הדלק של המנוע הפנימי שלי. ובכל זאת… Continue reading

השינויים שעברתי ב"בית של רונית"

שלום חברים יקרים,
אני רוצה להקדיש את הבלוג הזה לשינויים שעברתי ב"בית של רונית" – המרכז החברתי שאליו אני שייך.
בשנת 2009 הייתי במסגרת המשך בית ספרית בקיבוץ גבעת חיים. למדנו שם להיות עצמאיים באמצעות כישורי חיים. למדנו לעשות קניות, למדנו על כסף, עבדנו במפעל "כתר פלסטיק", מיינו חלקים של פלסטיק שמהם עשו כסאות ושולחנות. הייתי אז בן 20.
באותה תקופה הייתי מופנם, לא היו לי חברים, לא מצאתי נושאי שיחה עם האחרים שהיו איתי שם, השיחות בינינו היו בעיקר שלום שלום ובוקר טוב.

Continue reading

מבט אישי על המוגבלות

שלום לכולם
היום אני הולך לדבר על המוגבלות שלי.
המוגבלות שלי היא מוגבלות פיזית שמתבטאת בצורת ההליכה שלי ובתפקוד של הידיים, למשל אני לא יכול לכתוב בכתב יד אלא רק במחשב.
בגלל המוגבלות אני פוחד שאנשים ילעגו לי, שילעגו לצורת ההליכה. גם כשמישהי עם צרכים מיוחדים כתבה לי פעם בפייסבוק והציעה לי חברות, עניתי לה שזה מוקדם מדי. האמת היא שזה היה מחשש שהיא תלעג לי. Continue reading

החיים הם כמו אוקיינוס

חבריי האהובים,
אם הייתי כותבת את הבלוג הזה לפני שבוע, הייתי בטח מקדישה את כולו לקטר ולהתלונן על הסבל שלי מהקור והחורף הנורא הזה! ממש הרגשתי שאני מתחרפנת…
היום השמש זורחת בחוץ ואני סוף סוף לא רועדת מקור ולא עצבנית ומרוטה כמו תרנגולת רטובה… איך שיוצאת השמש אני מרגישה נהדר, מזמזמת ושרה כול היום, המוטיבציה שלי לעבודה ולחיים עולה פלאים, ואני עושה שטויות. איזה כייף!

Continue reading

שאיפות לעתיד

שלום לכולם,
היום אני רוצה לשתף אתכם בשאיפות שלי לעתיד – איפה אני רוצה לראות את עצמי בעוד 5 שנים.
אני רוצה שתהיה לי חברה. אני קצת מתבייש כי אף פעם לא היתה לי חברה. אני מתבייש להתחיל עם בנות. היו לי פעם כוונות ומחשבות על מישהי מ"הבית של רונית", היא הראתה לי שהיא מחבבת אותי אבל לא רציתי לפרש את זה לא נכון כי גם סתם ידידים מראים חיבה אחד לשני. בסוף הבנתי שזה לא מתאים כי היא לא רצתה קשר עם אף אחד וירדתי מזה. אבא שלי סיפר לי שיש אתר אינטרנט להיכרויות של אנשים עם צרכים מיוחדים, שלחנו את הפרטים שלי אבל לא היתה תגובה.

Continue reading

שנה אזרחית חדשה

חברים מיוחדים ויקרים,
אמנם אנחנו לא חוגגים סילבסטר ולא מתנשקים בחצות (חוץ מהצעירים ביניכם…), אבל בכל זאת – הנה הגיעה אלינו שנה אזרחית חדשה, אז לא נתעלם מזה ונאחל לכולנו שהשנה הזאת תהייה באמת שנה אזרחית טובה! תמיד אפשר לקוות שכל אחד מאתנו יהיה אזרח יותר טוב לעצמו ולסובבים אותו.

Continue reading

קולנוע קלאסי

שלום לכולם,
היום אני רוצה לספר לכם על תחום שמאד מעניין אותי ואני עוסק בו די הרבה, הקולנוע. כמו שידוע לכולם, קולנוע הוא מרחב ענק של נושאים, סרטים מסוגים שונים ומתקופות שונות, החל מלפני מאה שנה ועד היום. אבל אותי מעניינים במיוחד הסרטים משנות ה-30 עד סוף שנות ה-50, מה שנחשב לתקופה הקלאסית של הקולנוע.

Continue reading

פעמונים בלב

אנשים נפלאים ומיוחדים,
בגינה הקדמית של הבית שלי ובמרחבי הגינה, תלויים פעמוני רוח שונים. בימי הרוח והגשם הם מצלצלים ומנגנים לי מנגינות נעימות ומרגיעות. יש לי פעמון אחד ממש גדול, שמשמיע נגינת פעמונים של מנזר וצלילו חזק ומתמשך. לפעמים אני חייבת לרוץ החוצה ולקשור את המטוטלת שלו כדי שישתוק, אחרת השכנים יהיו בטוחים שיש כאן, בין הבתים, מנזר חבוי…

Continue reading

הכרת תודה

הכרת תודה!
אהובי לבי היקרים,
חודש אוקטובר הוא החודש הכי אהוב עלי בשנה. ראשית – כי זהו חודש יום ההולדת שלי, ושנית – כי זוהי תקופת הסתיו האהובה עלי מאוד. הסתיו, שלא כמו עונות אחרות, משרה עלי סוג של רומנטיקה… ואני, למי שמכיר אותי, מכורה לרומנטיקה…

Continue reading

עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה

שלום לכל החברים

הנה מסתיימת עוד שנה ושנה חדשה באה עלינו לטובה (אני מקווה…).
אז לקראת השנה החדשה אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לאחל מספר איחולים.
בראש וראשונה אני מאחל לסבים ולסבתא שלי שיהיו בריאים, שלא ירגישו רע, שימשיכו להיות שמחים
ומאושרים כמו שהם.

Continue reading

שנה טובה

שנה טובה יקרים שלי,
אני מתחילה את השנה בהתרגשות גדולה לקראתה, בסקרנות ועם תשוקה לשינויים והתפתחות. יש לי הרגשה חזקה שהשנה יבואו לפתחנו בשורות טובות, תרומות גדולות (אמן אמן אמן) ודברים חדשים ומעניינים. אתם יודעים איך זה, שיש מין סוג של הרגשה פנימית חזקה כזאת על משהו? אז יש לי כזאת… Continue reading

רונית חיון

אמא להגר המיוחדת, ייסדה את המרכז כמפעל חיים מתוך חזון ומחוייבות אישית להוביל שינוי בחייהם של האנשים עם צרכים מיוחדים. מנחה קבוצות חברתיות לבוגרים. מדריכה, יועצת ומלווה אישית בתהליכי התפתחות ושיקום בוגרים, בני משפחה ואנשי מקצוע. מדריכה למנחים מוסמכים – אישי וקבוצתי, מרצה לשינוי תפיסה ועמדות. מתמחה בבניית תכניות אישיות וחברתיות. מנחת פסיכודרמה, מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, סיימה לימודי הנחיית קבוצות בשילוב פסיכותרפיה טרנספרסונלית, סטודנטית שנה שניה להנחיית קבוצות טיפוליות.

מכתב מהלב מאבי – אבא של מ'

שלום רונית,
רציתי לחלוק איתך את התרגשותי ושמחתי למראה ההתקדמות העצומה של מ' מאז הצטרפותו למועדון בית רונית לפני כ-4 חודשים.

מהיום שאני זוכר אותו, מ' היה ילד בלי חברים. מכל הלקויות שלו, הדבר שהכי כאב לו (ולנו) היה הדחייה של חברת הילדים. בכל מסגרת הוא היה תמיד בשוליים, מביט מבחוץ ולא נוטל חלק בפעילות.
ואז הגענו ל"בית של רונית". את אולי זוכרת את הפעם הראשונה, הטיול לגן החיות התנ"כי בירושלים. מתן הגיע בחשש רב, אבל בזכות קבלת הפנים החמה שלך נרגע תוך זמן קצר, והשתלב באופן נפלא עם החברה. הוא חזר הביתה מלא חוויות ומאושר, ומאז הפך "הבית של רונית" למרכז חייו.
לאחרונה הייתה קפיצת מדרגה נוספת, וזאת בעצם הסיבה שאני כותב. מ' התחבר עם חברים אחרים במועדון, והם נפגשים ומבלים ביחד וגם מרבים לדבר בטלפון. מ' נתן קפיצה מבחינת העצמאות שלו, והוא מתכנן בעצמו ומגיע בעצמו באוטובוס, למקומות המפגש שנקבעו. אני שומע אותו משוחח בטלפון עם חבריו שיחות ארוכות, בצורה משוחררת ובכיף, וזה דבר חדש שאף פעם קודם לא שמעתי. הדימוי העצמי שלו עלה פלאים וכך גם מצב הרוח. נראה לי שהוא נמצא בתקופה הטובה בחייו, והקרדיט מגיע כולו לך.
אני מבין שיש לך תכניות גדולות ל"בית של רונית". אני מקווה שאכן הפעילות תגדל ותתחזק, ושהרבה אנשים מיוחדים ייהנו ממנה ובעיקר מהחום והאהבה שאת מעניקה.
המון תודה על הכול,
אבי.

מכתב מהלב מיהודה בן חמו, ראש עיריית כפר סבא

רונית היקרה
כפי שאמרתי צר לי כי לא אהיה בארץ בתקופה זו ולכן נבצר ממני להגיע.
אבל חשוב לי להעביר לך ולצוות את המסר הפשוט כי אני גאה שקיים בעירנו כבר כ-4 שנים מקום מיוחד כמו "הבית של רונית" ונרגש מהעשייה החשובה שאתם מספקים לאוכלוסייה: בית של פעילות חברתית, אמנות ויצירה, המותאמת באופן אישי לכל אחד מ-230 החברים.
ערכי הנתינה וההתנדבות הם הביטוי הנעלה ביותר של אנושיות. קהילה שרואה ונוגעת מקרוב בשכבות החלשות שבה, היא קהילה שנוגעת מקרוב בחזקות שלה. אני מאחל למרכז המיוחד הזה את המשך פעילותו המבורך והחשוב ולך באופן אישי הצלחה רבה.

מכתב מהלב מחברה ב"בית של רונית"

כניראה שבחיים לא יפלו עליך דברים שאתה לא מסוגל להתמודד איתם… אני נבחרתי להתמודד עם הנפילות. מה שעוזר לי לצאת מהמקום הקשה מאוד זה "כניראה שבחיים לא יפלו עליך דברים שאתה לא מסוגל להתמודד איתם… אני נבחרתי להתמודד עם הנפילות.

מה שעוזר לי לצאת מהמקום הקשה מאוד זה "הבית של רונית". בחיים שלי, אף פעם, באף מסגרת, לא קרה לי מצב שהגעתי והייתי עצמי וקיבלו את זה. אני מרגישה מעריכים אותי שם ואת החכמה שלי, אני מרגישה עסוקה מאוד ולהיות עסוק זה ממש טוב. לפעמים אני מרגישה כאילו אנשים לא מבינים למה אני כל כך מעריכה את השירות הצבאי
שעשיתי, ולמה אני כל הזמן מדברת עליו, אבל באמת שזה לא מובן מאליו לסיים טירונות רגילה כמצטיינת סגל…
בדיוק ביום שני האחרון שאלתי את מנחת הקבוצה שלי: "האם לדעתך עשיתי תהליך כל שהוא בקבוצה", כי לדעתי עשיתי אבל הוא לא מורגש כי לא רואים את התהליך שלי כל כך (לפחות אני חושבת שאני לא רואה, או אם בכלל עשיתי אחד כזה). אבל זה לא משנה…אני לא במיטה 24 שעות כמו פעם, אני נוסעת באוטובוס (3 אוטובוסים) כדי להגיע אליכם ואני עצמאית לחלוטין… זה הכל בשבילי. הכי חשוב זה שיש כוח שעובר בי עכשיו.

ענבר ארז

מנחה קבוצות, מנחה סופרויז'ן למנחי קבוצות וצוות מקצועי, מדריכה ומלווה אישית בתהליכי התפתחות ושיקום. מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, בשילוב פסיכותרפיה טרנספרסונלית, סטודנטית להנחיית קבוצות טיפוליות.

ד"ר אמנון (אריה) וזינה

יו"ר העמותה

הורה לגדעון וזינה שהוא חבר במועדון הבית של רונית. מנהל מרכז לרפואה יועצת (אורולוג) בעל תואר שני במנהל מערכות בריאות – אוניברסיטת ת"א. ועד ההורים שהביא להקמת בית ספר "און" החדש לילדים עם צרכים מיוחדים,יו"ר (לשעבר).

אורית קרן פולק

חברת וועד מנהל

אמא של מתן, בוגר עם צרכים מיוחדים. עורכת דין עצמאית מאז 1977, בהתמחות בתחום המסחרי, ובתחום נפגעי עבודה. בוגרת הפקולטה למשפטים בירושלים ושותפה במשרד עורכי דין המנוהלים בתל אביב, חיפה וציריך.

ישראל שקד

חבר וועד מנהל ומנהל כספים

מנכ"ל חברת, הצלחה פיננסית שקד יועצים בע"מ, בעל תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת ירושלים ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב, מרצה לכלכלה ומכהן כדירקטור במספר חברות.

מכתב מהלב מגילית, אמא של רן

,אני עדין נפעמת ונרגשת…

אתמול ערכנו לרן מסיבת יום הולדת, רן שלנו בן 24 וזו הפעם הראשונה שהוא עורך מסיבת יום הולדת לחברים בבית.

בשנה שעברה, חגננו לו יום הולדת בבאולינג, וזו היתה פעם ראשונה שהגיעו 8 חברים לחגוג איתו את יומהולדתו. עבורינו כהורים זה היה שיא!!!

השנה רן ביקש לערוך מסיבה בבית לחבריו. הייתי מלאת חששות, האם יגיעו חברים, האם הוא ישתף פעולה, האם יצליח להנות ממסיבה רועשת? שאלות ותהיות רבות מילאו את ליבי בשבועות האחרונים. בעיקר חששתי שמא הוא יתאכזב וציפיותיו לא יתממשו.

בררנו תאריך, שוחחתי עם ענבר וביקשתי את עזרתה בארגון, רן ואני כתבנו יחד הזמנות, הוזמן D.J "הבית של רונית", ויטלי, וההכנות היו בעיצומן.

אתמול בשעה שבע בערב התחילו לזרום החברים, ארבעה ועוד שניים ועוד שלושה…..וכך הגיעו מעל ל 20 חברים.

החברים באו בשביל רן, חיבקו אותו, ברכו אותו, שרו לו שירי יום הולדת ובעיקר שמחו. המוסיקה של ויטלי הקפיצה את כולם בריקודים סוערים, הבית שלנו קרן מאושר, ובעיקר רן שהרגיש מחובק ואהוב על ידי חבריו המדהימים. כולם רקדו, שרו, זללו, שיחקו, שמחו ונהנו.

ואנחנו כהורים חווינו חוויה מסעירה ומרגשת. את זוכרת רונית, את השיחה הראשונה שלנו איתך, כשהצגת לנו את הפעילויות של "הבית של רונית" וספרת על המסיבה החודשית, עניתי מיד שרן לא יגיע למסיבות כי אינו אוהב ארועים המוניים ורעש מאוד מלחיץ אותו.

עבורינו לראות את רן רוקד, מזמין את חבריו לרקוד איתו, מצלם ומצטלם עם חבריו ברחבת הריקודים, קורן משמחה ומאושר – זו פסגת האושר.

 

אני רוצה להודות לך ולכל הצוות והמשפחה של "הבית של רונית" שאתם מאפשרים לחברים הפעילים בבית ורן בינהם לצמוח ולפרוח. עבור רן אני יכולה לומר ש"הבית של רונית" פתח צוהר אל האושר.

 

אנחנו באמת מרגישים שהצטרפנו למשפחה חמה אוהבת ותומכת "הבית של רונית"

חיבוק גדול

גילית

שנת 2015 בפתח

אהובים של לבי,

בוקר. קור כלבים בחוץ. אפור. גשם. הרוח מעיפה את העצים של השכנים ומטלטלת אותם כל כך חזק, שאני מפחדת שעוד רגע העץ הענק שלהם ייפול ישר על הראש שלי. ציפור יונק הדבש מנסה לתמרן את מעופה, ואני חושבת כמה היא קטנה ואיך היא בכלל מצליחה לעוף בסערה הזאת. ומה קורה לכל הכלבים והחתולים שאין להם בית? ופתאום הלב שלי מלא בדאגה לכל אלה שאין להם בית, ואיך המרכז שלנו מחזיק מעמד, והאם כל החלונות סגורים, קר שם? חם שם?

Continue reading

שורשים

שלום לכל החברים. סוף כל סוף הגיעו הגשמים לאזור שלנו, וכבר מרגישים את הקור. כפי שאתם זוכרים, אני אף פעם לא חש בקור, והידיים שלי תמיד חמות. בזמן שכולם מוציאים את מלבושי החורף והמטריות אני עדיין לובש חולצה קצרה ומכנסיים קצרים.
ועכשיו אני רוצה לספר לכם על שורשים. בשורשים, הכוונה שלי היא לא לשורשים של עץ, אלא לשורשים משפחתיים. למשל, איפה נולדו הסבים והסבתות שלנו? ואיפה ההורים שלנו נולדו?

Continue reading

ה"אני מאמין" של רונית חיון

הערוץ המשמעותי באינטראקציה עם אנשים מיוחדים, הוא להיות נוכח כיצור אנושי ולהפגין נוכחות יציבה ומתמשכת.

לנוכחותנו בעולמם נדרשים העזה ואומץ להיות במקום הלא מוכר והלא ידוע.

מקום המכריח אותנו להתחבר לצד האנושי ביותר בתוכנו.

Continue reading

חלומות לעתיד

הבלוג שלי – נובמבר 2014

חברים יקרים שלי,
לפעמים, תוך כדי ניהול שוטף של ה"בית של רונית" אני מוצאת את עצמי בתוך תקופה מרגשת במיוחד, כזו שסוחפת אותי לתוך עשייה יוצאת דופן, לא ממש שגרתית שהיא קצת מחוץ לדברים השוטפים ו"הרגילים" שאני עוסקת בהם יום-יום, שנה-שנה.
עכשיו זו תקופה כזו: מרגשת, סוחפת, פותחת לי ערוצים נוספים מכל הכוונים ומכוונת את הכול לעשייה מבורכת.

Continue reading

חלומות

שלום לכל החברים,
המון זמן לא נפגשנו, איך עברתם חופשת הקיץ, עם כל הבלאגן הביטחוני? אני הייתי קצת לחוץ בגלל האזעקות, שבכל פעם שהיינו שומעים אותן, אני, אבא, ואימא, היינו ממהרים לממ"ד. אבל עכשיו תודה לאל שהמלחמה הזו נגמרה, ואני מאוד מקווה שהיא לא תחזור שוב.

Continue reading

סתיו ויום הולדת

הבלוג שלי – אוקטובר 2014

חברים יקרים ללבי,
שוב הגיע הסתיו. שוב עברה שנה. שוב הזדקנתי בעוד שנה והנה אנחנו כאן. השמיים מציירים את העולם בעננים והצבעים משתנים. הבוקר והערב קרירים ונעימים. הירוק עמוק יותר.
ככה הוא הסתיו ואני, אולי בגלל שנולדתי בחודש זה, מחכה כל השנה לחודש אוקטובר.

Continue reading

שנה חדשה בפתח

הבלוג שלי – אוגוסט 2014

חברים יקרים שלי,
סוף סוף חזרנו לעבודה עם געגועים רבים בלב. הרגעים שאנחנו נפגשים שוב, אחרי החופש, הם רגעים מרגשים ביותר. כשאני אתכם כאן במרכז – אני מרגישה בבית. כמה טוב לראותכם שוב – שמחים, מאושרים ומתרגשים להיות כאן ביחד שוב.
המרכז שלנו נראה יפה, נקי ומחודש – כפי שאנחנו דואגים שהוא יהיה בתחילת כל שנת פעילות חדשה, וזה פשוט תענוג להיות כאן.

Continue reading

עוד שנה מסתיימת לה

הבלוג שלי – יולי 2014

חברים יקרים ואהובים,
זה ממש בלתי נתפס במוח האנושי המוגבל שלי, שהנה שוב הסתיימה לה שנה. איכשהו, בעשייה רבת הפנים והגוונים שלנו כאן, אין משמעות לזמן אלא רק לחיים המלאים המתקיימים כאן יום-יום, שעה-שעה, וככה עוברת לה שנה במהירות האור ואני מוצאת עצמי כותבת שוב את הבלוג האחרון שלי לשנה זו.

Continue reading

חורף

שלום חברים,
סוף סוף החורף הגיע לארצנו הקטנטונת. אומרים שנהיה קר, מרגישים את הגשם, ואפילו זכינו לראות שלג בהרי ירושלים. אני איני מרגיש את הקור. בחיי, אף פעם לא קר לי. אפילו כשהייתי בלונדון עם ההורים שלי לא היה לי קר. כשנסענו ללונדון לפני כמה שנים, הלכנו ברחוב והיה מזג אוויר קריר, ואבא שלי דאג שאלבש מעיל, אבל היה לי חם עד כדי כך שהזעתי, אז ויתרתי על המעיל והלכתי עם חולצה קצרה בשיא הקור!

Continue reading

מנהלת מדור התנדבות בעיריית כפר סבא

כבר לפני מספר שנים, התוודעתי אלייך רונית ולבית המדהים שהקמת במו ידייך וכל זאת על מנת לשפר את חייהם של אנשי בעלי צרכים מיוחדים.
אני עוקבת מקרוב אחר הפעילות הענפה שמתקיימת במרכז ובעיקר מתרשמת ממתנדבים שעובדים במקום.
התחום החברתי לאנשים בעלי צרכים מיוחדים אינו דבר של מה בכך. לדאבוננו, לאוכלוסייה זו חסרים מענים הולמים בקהילה ועצם העובדה שיש בית כזה שיוצר עבורם הזדמנויות חברתיות, מעניק להם כלים ומיומנויות בתקשורת בין אישית,  מאפשר להם לחיות חיים בריאים ושמחים יותר. עצם קיום המקום בלב שכונת מגורים, מהווה גשר של סובלנות, נתינה וקבלת השונה.
כיום, משולבים מתנדבים רבים ב"בית של רונית" שכבר אחרי מספר דקות מתאהבים במקום וחדורי מוטיבציה להגדיל ולפתח עוד ועוד פעילויות העשרה לחניכים.
אני מבקשת להודות לך על היחס החם והכה אנושי שאת מעניקה לכל אחד ואחד מהמתנדבים וסוחפת אותם אחרייך למילוי המשימה.
אני רואה בך ובחברייך המתנדבים, שליחי מצווה.

אני מלאת הערכה ומקווה שיום אחד יהיה בכל עיר מרכז חברתי לאנשים מיוחדים שיאפשר להם להנות, להתפתח ולשמוח בחייהם.

בברכה והוקרה,

שגית לוק – פדרמן
מנהלת מדור התנדבות
עיריית כפר סבא

ענבר ארז

תושבת הוד השרון ואמא לשני ילדים, מנחה קבוצות, מנחה סופרויז'ן למנחי קבוצות וצוות מקצועי, מדריכה ומלווה אישית בתהליכי התפתחות ושיקום. מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית  במכון וינגייט, סיימה התלמדות בהנחיית קבוצות בשילוב פסיכותרפיה טרנספרסונלית, סטודנטית להנחיית קבוצות טיפוליות.

אסנת לינדר

יועצת בנומרולוגיה, מנחת טקסים, מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, סטודנטית שנה שלישית להנחיית קבוצות טיפוליות, מנחה קבוצת העצמה והדרכת צוות, הדרכת מתנדבים.

אריאלה בכר

תושבת כרכור, מטפלת גוף-נפש, טיפולי מגע וליווי תהליכים אישיים. מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, מנחה  קבוצת העצמה וחוג "מי אני – מחקר יצירתי".