מקהלת קולית – הופעה עם ערך חברתי

מקהלת "קולית" בניהולה של לימור בלס, היא מקהלה של חברים מה"בית של רונית" שהם כולם אנשים עם צרכים מיוחדים.

רוצים לדעת עוד על המקהלה? לראות הופעות שלה? לצפות בקליפ המרגש שלה לשיר המקורי שכתבה אחת מחברות הלהקה? הכנסו לאתר הלהקה, ותוכלו להזמין הופעה של מקהלה שהיא גם כיף מוזיקלי, וגם ערך חברתי של שילוב וקבלת האחר.

מוזמנים להכנס ללינק

https://מקהלת_קולית.vp4.me/קולית

הבדידות של משפחות מיוחדות

לפני מספר ימים פורסם סיפור על טרגדיה משפחתית. אב לילד אוטיסט, ניסה להרוג את בנו ולהתאבד בעצמו. האב איבד את חייו, הבן ניצל. אנשים שהכירו אותם מספרים על אב לוחם, שנאבק ולא מוותר, ונשארו המומים מול המעשה והתוצאות הטרגיות שלו.

האב, שגידל לבדו את הבן, בן ה 22, היה פעילו בולט בתחום, ניהל מאבקים חברתיים רבים בנושא כולל לפתיחת בית ספר חדש לצעירים על הספקטרום.

חברת משפחה מספרת שהאב לא מצא לבן הוסטל מתאים למגורים ולקח אותו הביתה וניסה לגדל אותו לבד, וזה היה מאוד קשה. קשה להורה לילד מיוחד לראות את הילד כואב, מתקשה וסובל, והדאגה למה יקרה עם הילד אחרי לכתם של ההורים נמצאת שם כמו עננה מעל ראשם כל הזמן.

מעשה התאבדות של אב ובנו האוטיסט היא כואבת וקשה לעיכול.

נקודת השבר הגדולה היא לא האוטיזם של הבן, אלא הלבד בכול הסיפור הזה, הייאוש, חוסר האמון שיש דרך טובה לעבור את החיים בצל האוטיזם. לבטח היו דברים עמוקים וכואבים שהביאו את האב למעשה כל כך קשה. 

אני לא מכירה את הסיפור והאנשים, אך השאלות שעולות בי הן: האם מישהו ניסה לעזור לו? על מי הוא נתמך רגשית ונפשית? מי ליווה את המשפחה הקטנה שלו (הוא ובנו) במסע חיפוש אחר איכות חיים לבן? באיזה מכשולים הוא נתקל עד כדי ייאוש כל כך מוחלט? איך היה ניתן למנוע את זה?

יש בי זעקה לבדידות שבהם נמצאים אנשים רבים עם צרכים מיוחדים, הורים יחידים ובני משפחה. אין לי ספק שיש רבים מהם – וזה השבר. הלבד. הפחד שמלווה אותנו ההורים על החיים כאן, של ילדינו המיוחדים, בעולם שעדיין לא פתוח לגמרי עבורם, שהפתרונות לא תמיד נגישים לנו וככל שאנחנו לומדים ומחפשים וחוקרים, הידע עדיין נסתר וסמוי.

זו התמודדות שאינה מרפה, תמיד נמצאת בחיינו – לעולם אינה עוזבת. אנחנו רוצים את הכי טוב לילדינו המיוחדים ויוצאים למסע מאתגר לנסות ולרכוש את כל הידע כדי לבנות חיים מותאמים עבורם, ורק מי שעובר את זה מבין עד כמה זה כמעט בלתי אפשרי, עד כמה הבדידות והפחד יכולים לרסק אותנו, עד כמה המסע לעולם לא מסתיים.

לפעמים אנחנו מחפשים ומחפשים ולא מוצאים. ואז מה? אז בא השבר…

עלינו ההורים, הארגונים, אנשי המקצוע – לתמוך אחד בשני, לפזר מידע – כל מידע חשוב שיש לנו, להיות קהילה שמאפשרת עוגנים של בטחון ושל יחד. 

המעשה הקשה הזה הוא רק אחד קיצוני, מתוך הורים רבים שמתקשים להתמודד עם הילדים הבוגרים המיוחדים שלהם, עם התאמת המסגרת, ועם הבדידות הנוראה שהילדים והם נמצאים בה.

כשהקמתי את הבית של רונית, זה מה שהיה מול עיני, היכולת להוציא את הבוגרים המיוחדים האלו ממעגל הבדידות והקושי, ולהפוך את החיים שלהם, ומכאן גם של ההורים והמשפחות שלהם, לחיים מלאים בחברה, פעילות ושמחת חיים, ועל זה אני עובדת ומתעקשת יום יום, ושעה שעה. כי בסך הכל כולנו, מיוחדים או לא, מחפשים את אותו הדבר – להיות מאושרים ולא להישאר לבד…

לא להפסיק ללמוד – היתרונות של לימודים אחרי התיכון לאנשים מיוחדים

סקרנות האנושית היא תכונה ראשונית שקיימת אפילו אצל תינוק קטן, וככל שאנחנו גדלים ומתבגרים, הרצון והתשוקה לחקור, להבין, ללמוד דברים חדשים רק גדלה. מערכת החינוך אמורה לספק את הצורך הזה, ולהרחיב את ההשכלה של הילדים והנוער עד לסיום התיכון. בהמשך ישנן מסגרות לימוד המשכיות שונות כמו מכללות, אוניברסיטאות, לימוד מקצוע, לימוד באמצעות שיטת השוליה ועוד. הלימודים לא נועדו רק להרחיב את הדעת וההשכלה אלא גם לעזור לאנשים הצעירים לקבל כלים לחיים עצמאיים ופרנסה. כאשר מדובר על אנשים עם צרכים מיוחדים, ברגע שמסתיימות מסגרות החינוך, בגיל 18 אם מדובר בשילוב, או בגיל 21 אם מדובר בחינוך המיוחד, בעצם האופציות שיש להם להרחיב את השכלתם, למלא את הסקרנות הטבעית שלהם וגם לקבל כלים לחיים עצמאיים, מקצוע או פרנסה, הופכות להיות מוגבלות מאוד.

מחקרים שונים, ביניהם המחקר הזה, מראים את חשיבות המשך הלימודים אצל צעירים עם צרכים מיוחדים, ומצד שני, את העובדה שלא רק שאין הרבה כאלו, אלא גם המודעות אליהם, והגישה אליהם אינה קלה. המסקנות של המחקר הזה מדברות על העלאת מודעות למסגרות האלו בקרב אנשים עם צרכים מיוחדים, ועידוד של המדינה להירשם למסגרות האלו וללמוד בהן, וגם על גמישות והתאמה של מסגרות שונות, חלקן של חינוך מיוחד, וחלקן משולבות, כדי לאפשר לאנשים עם צרכים מיוחדים להשתלב בהן ביתר קלות.

בישראל, בניגוד לארה"ב, חלק מהתהליך כולל גם התגייסות לצבא, שהולכת ונפתחת היום בפני צעירים עם צרכים מיוחדים, ועדיין, המשך ההשכלה הוא צעד הכרחי כדי שיוכלו להשתלב בחברה, לעבור מסלול וחוויות דומים לאלו של בני גילם ה"רגילים", וגם כדי לתת להם ידע וכלים לחיים.

ב"בית של רונית" מבינים את חשיבות המשך הלימודים אחרי סיום בית הספר, ובדיוק בשביל זה הקמנו את המכללה שלנו – קורסים קצרי מועד הבנויים ומותאמים לצעירים ובוגרים עם צרכים מיוחדים, המעניקים השכלה כללית בצד כלים לחיים עצמאיים, על ידי מרצים עם ניסיון בעבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים.

אתם מוזמנים להיכנס לסילבוס הקורסים שלנו, להתרשם ולהירשם.

לאינפוגרפיקה של המחקר – https://scholarworks.umb.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1005&context=ici_researchtopractice

ליצור בכל מחיר – נפגענו ולא נכנענו

בחיים עם מוגבלות, תמיד מדהים לגלות את ניצחון הרוח על החומר, את ניצחון הרצון, והנפש הגדולה על הגוף המוגבל. אנחנו ב"בית של רונית", חווים את הניצחונות הקטנים האלו יום יום. אנחנו זוכים לראות את החברים שלנו לא נכנעים למגבלות של הסטיגמה שהחברה שמה עליהם, לא מתכופפים להגדרות הלקויות שלהם, וממשיכים לצמוח ולהתפתח.

אחת הדוגמאות המדהימות לניצחון כזה, היא אומני הפה והרגל – ארגון אומנים בן לאומי שמאגד תחתיו את האנשים שהגוף שלהם לא מאפשר להם להביע את האומנות שלהם, אבל הם עקפו את המכשול והמגבלה, ויוצרים את האומנות שלהם במקום בידיים, בפה או ברגל. הארגון העולמי הוקם בשנת 1956. עשר שנים לאחר מכן הוקם הסניף הישראלי שלו, ובארץ יש מספר גדול של אומנים נכים המציירים בפה או ברגל יצירות עוצרות נשימה ביופיין. אנשים שנולדו נכים או שנפגעו בתאונה, מחלה או מלחמה, שלא וויתרו והפכו לאומנים על ידי שימוש באיברים שבדרך כלל אינם מותאמים לציור כמו הפה והרגל.

באתר של ציירי הפה והרגל אפשר למצוא לא רק תעודות זהות של כל האומנים האלו, אלא גם גלריה של ציוריהם, וחנות שבה אפשר לקנות את היצירות שלהם.

החלטנו לצאת ולקבל השראה מאחד האומנים האלו בטיול בו ניסע לדרום הארץ, לאופקים, לסטודיו של יוחאי לוי,  צייר פה ורגל, למפגש מרתק ומעורר השראה. נראה סרטון, נסייר ונשמע הסבר על האומנות שלו.

הטיול יתקיים ביום שישי ה 25.10.19

לפרטים – 09-7442376

sec@habaitshelronit.org

אז איך השתלבתם בבחירות?

חלק משילוב של אנשים עם צרכים מיוחדים, חייב להיות גם במרחב הציבורי. הצבעה בבחירות, במדינה דמוקרטית, היא זכות וחובה של כל אזרח, אז למה אחוזי ההצבעה של אנשים עם צרכים מיוחדים נמוכים, ואיך צריך לשנות את זה?

למרות כל מה שאנחנו חושבים כשאומרים לנו את המילה שילוב, לא מדובר רק על מערכת החינוך. זה טוב ויפה להכניס ילדים עם צרכים מיוחדים לתוך מערכת החינוך, לתת לילדים להיפגש ביניהם, לייצר אינטראקציות, לגרום למערכת להגמיש את עצמה, את התנאים שלה… אבל זה לא מספיק.

כדי לייצר שילוב אמתי, צריך לשלב אנשים עם צרכים מיוחדים בכל מקום בחברה. זה נכון לגבי דיור – לתת להם את האופציה לגור ולחיות באופן עצמאי בתוך הקהילות שלנו. זה נכון לגבי תעסוקה – לגרום למעסיקים להעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים ולתת להם את התמיכה שהם זקוקים לה כדי שכולם יפיקו מזה את המרב. ככל שאנשים עם צרכים מיוחדים יהיו חלק אינטגרלי בכל מקום בחברה שלנו, כך השילוב יהיה טוב ונכון יותר.

במדינה דמוקרטית כמו שלנו, בחירות לכנסת, או אפילו בחירות מקומיות, הן חלק חשוב מאוד בשילוב של אנשים מיוחדים.

כי שילוב, הוא לא רק הנוכחות הפיזית שלהם, אלא גם היכולת להשמיע את קולם, להשפיע על מקבלי ההחלטות בדברים שחשובים להם, כמו כל קבוצת אינטרסים באוכלוסייה.

אבל, על פי המחקר הזה , מתברר שלמרות שהזכות להצבעה ניתנת לאנשים עם צרכים מיוחדים, הם לא מיישמים אותה, והשאלה שהמחקר מעלה היא – למה? ואיך אפשר לשנות את זה?

על פי המחקר שנעשה בארה"ב ובו ראיינו 28 אנשים בוגרים עם צרכים מיוחדים לגבי הבחירות הפוליטיות וההקשר שלהם לעולם התוכן הזה,  אנשים עם צרכים מיוחדים מעלים שלושה נושאים בהקשר של ההצבעה שלהם בבחירות:העובדה שהקול שלהם חשוב – ופה רובם מדברים על חשיבות ההצבעה של אנשים עם צרכים מיוחדים, ועל הרצון שלהם להצביע לא רק כדי לקדם את הגופים הפוליטיים שמייצגים אותם, או תומכים בזכויות שלהם, מהצד הפרקטי, אלא גם כדי להיות חלק מהחברה, למלא את הזכויות האזרחיות שלהם, כדי להרגיש חלק מהתהליך שכל האזרחים האחרים משתתפים בו, ובעצם, בעיניים שלהם זה חלק מתהליך השילוב בחברה

מה הם יודעים ומה הם רוצים לדעת – על פי הראיונות שנעשו הרבה מהמרואיינים דיברו על כך שלימדו אותם את האספקטים הטכניים של הצבעה, ופחות את העקרונות שעומדים מאחורי הצבעה פוליטית. הם כן מזכירים למידה על בחירה בדברים אחרים בחיים, אבל לא ניתן להם רקע על המערכת הפוליטית עצמה ואיך היא עובדת, על מערכת הבחירות ואיך היא עובדת, או על המועמדים והמפלגות עצמם, כדי שיוכלו לגבש דעה. רוב המרואיינים היו מעוניינים שייתנו להם את המידע הזה כדי להיות יכולים להצביע באופן מחושב

התמיכה והעידוד מהמטפלים והמשפחה שיש לה השפעה אדירה על היכולת שלהם להצביע. גם עזרה טכנית בהגעה ותפעול ההצבעה, וגם תמיכה בעידוד ללכת להצביע אפילו על ידי השאלה – האם תרצה להצביע.

רוב המרואיינים רצו להצביע, ראו את חשיבות ההשתתפות בהצבעה האזרחית כחלק מההשתתפות בהליך הזה, בלי שום קשר לעובדה שהם אנשים עם צרכים מיוחדים. מחקר כזה מוכיח את החשיבות שיש לאנשים עם צרכים מיוחדים להיות חלק מהליכים פוליטיים במדינה שבה הם חיים, לא רק כדי שקולם יישמע במערכת הפוליטית, אלא גם כאלמנט שמראה על שילוב שלהם בחברה הרגילה, וכסממן של אזרח שווה זכויות כמו כולם. המחקר גם מעלה את חשיבות הסביבה בתיווך ובתמיכה בהצבעה של אנשים עם צרכים מיוחדים, מה שמעביר את הכדור לסביבת המשפחות והמטפלים בתחום הזה, שעליהם מוטל להסביר, לעודד ולעזור פיזית לאדם עם הצרכים המיוחדים כך שיוכל לממש את זכותו במדינה דמוקרטית.

אם בית יקרה

מכתב מאמא לבחורה עם צרכים מיוחדים שיוצאת מהבית לדיור, אל אם הבית הלא מוכרת…

אם בית יקרה,

אני כותבת את המכתב הזה כאם לאם. אני כותבת אותו לא רק בשם עצמי, אלא בקולם של האנשים האהובים עלי על פני האדמה – אנשים עם צרכים מיוחדים.  את אשת מקצוע, תפקידך מהיום הוא לדאוג לבתי, אבל לא סתם, שם התפקיד שלך הוא – אם הבית, כי תפקידך הוא גם להיות לה מעכשיו לאם שניה. בשם התפקיד החשוב הזה שלך, חשוב לי לספר לך את הצד שלנו, ההורים לילדים מיוחדים. כשילדינו המיוחדים עוזבים את הבית, זה שונה מאוד מילדים "רגילים" שנעים עם החיים קדימה באופן טבעי. במקרה שלנו קורים שני דברים משמעותיים: האחד – מתרחש שבר ופירוק. בבת אחת המערכת הידועה, הרגילה, שלקח לנו שנים לבנותה, שעוטפת את ילדינו ומגינה עליהם, מתפרקת או משתנה כמעט לחלוטין. השני – אנו ההורים נאלצים לבנות מערכת אחרת, דיי חדשה, איתנה וחזקה לא פחות, שלוקחת בחשבון את העובדה החדשה והמבהילה – ילדינו חי מחוץ לבית, אבל גם לא. כהורים מיוחדים ברור לנו כי אנחנו, ורק אנחנו נשאר לעד ההורים של ילדינו המיוחדים – במלוא מובן המילה והמשמעות – בכל מקום שבו הם נמצאים. תפקידנו לעולם לא מסתיים.

גידול של ילד מיוחד הוא משימה גדולה ומורכבת, לעתים אנחנו נחלשים, לפעמים אנחנו זקוקים שמישהו נוסף יחזיק את המערכת הזאת אתנו. ואז, כשילדינו סוף סוף מוכנים ובשלים לצאת מהבית אנחנו מאמינים שעכשיו יהיה קצת יותר קל, קצת יותר חיים עבור עצמנו. נוכל לסמוך על אם הבית שתהיה שם בבית החדש שלהם. נרצה להאמין שתמיד תהיה שם יד מושטת עבורם כשהם זקוקים לה.

הניתוק הזה מהבת המיוחדת שלי, מפחיד מאוד. פתאום יש מישהו אחר שיקבע את דרגת האושר של בתי, את דרגת העושר הנפשי שלה. זו עומדת להיות את – אם בית יקרה. אני רואה הורים שעומדים נבוכים מול המערכת החדשה, בעיקר במצבים שבהם רוצים לבקש מאם הבית משהו, או חס וחלילה לבוא בדרישות לשינוי או טענות. כאן, אם בית יקרה, כאן הפצע הגדול שלנו ההורים. במקום הזה יושב הפחד הגדול שלנו מפני עתיד ילדינו. אנחנו הרי מבקשים את המיטב עבורם היום, ולאחר לכתנו מהעולם, והמיטב הזה נמצא בידייך עכשיו.

אישה אנונימית, לא מוכרת. אישה שזו עבודתה, אבל היא אינה האמא. אישה שלא מכירה את השטיקים הקטנים של הילדה, שכבר אינה ילדה, שלא יודעת מה הדברים שמנחמים אותה, מה הדברים שהיא צריכה בכל סיטואציה. אם הבית. שהשם שלך מכיל את כל מה שאני נתתי לה עד היום – אמא ובית.

זה המקום שלך, אם בית יקרה, להיות טיפ-טיפה במקומי. כל מה שאני מבקשת ממך זה לשמור על הקיים. לא לפגוע, לא לשנות, לא לשלוט, לא לקחת. פשוט לשמר ולשמור על מה שקיים בחייה של בתי. זה כל מה שאני מבקשת ממך. ואם תוכלי, אולי לקדם אותה טיפ-טיפה קדימה, לעוד קצת מזה. לעזור לפתח ולקדם את מערכות היחסים שלה עם עצמה ועם העולם באופן שהכי מתאים לחלומות שלה. שם הכי קשה לה. תאמיני לי.

מהות ההוויה שלה בחיים האלה, ומה שיקבע את איכות חייה, היא ההכוונה שלך למקומות הטובים של הלב, לחמלה, לקשר במגע, באינטימיות. זה המקום המבלבל ביותר שלה. האם תהיי שם יחד אתה בהתמודדות שלה אל מול כל מכשול? שם את יכולה להושיט יד ולעזור לעבור את שלב הפחד ולפתח חברויות, לשמור על קשר הדוק עם המשפחה. איפה הם יכולים לעשות את זה, אם לא בבית? הייתי רוצה, כל כך רוצה, שבתי לא תפחד לבוא בין זרועותייך, גם אם היא אישה בת ארבעים.

התקשורת של ילדינו עם אחרים היא המנוע של חייהם. הרבה פעמים הם מבינים את העולם דרכנו. איזה מודל היית רוצה לתת להם על העולם, אם בית יקרה? רק מתוך המודל הזה שתתני להם הם יצמחו. אנא, בואי נעשה הכול כדי שהצמיחה שלהם תהיה לתוך עולם עשיר יותר. כזה שרלוונטי וכדאי לחיות אותו.

עד כמה את מודעת לתלות של ילדינו ביחסים אתך – במה שתגידי, במבט שלך, בתנועות שלך? תלות היא לא מחלה. תלות היא אחד העוגנים למערכות יחסים. תלוי לאן אנחנו שואפים לקחת את התלות הזאת. האם נרצה שהם יהיו תלויים בנו בכול ותמיד? או שהתלות תהיה קשורה ביחסים בריאים בינינו? עד כמה ניזהר שלא לשלוט בהם?

כשילדינו המיוחדים מזהים שיש להם מקום בלב שלך, הם במיטבם! פתאום תגלי כמה הם חכמים ונבונים ומוכשרים ומדהימים. תנסי. זה פלא וקסם מה שהאהבה עושה איתם!

התפקיד שלך חשוב בחייהם של ילדינו. את יכולה להשפיע על חייהם לטוב או לרע. אנא זכרי שכל כלי יכול להרוס או לבנות. הכול תלוי במוטיבציה שלנו. מקווה שתבחרי בטוב.

כלוב קטן מדי

מצאתי את הטקסט המטריד והנפלא הזה הלקוח מתוך המחזה “The Boys Next Door” משנת 1989 (אחר סרט בשנת 1996). יש משהו בטקסט הזה, שאותו מדבר אחד הבחורים עם הצרכים המיוחדים, שהופך אותו למשמעותי וחשוב במציאות העכשווית. הוא מדבר על החריגות באופן כה בוטה ואמיתי והוא מכניס לתוך מסגרת ("כלוב קטן מדי") את חייהם של אנשים רבים, רבים כל כך, המקוטלגים כ"חריגים". הטקסט חושף את עולמם של אותם אנשים החיים בעולם "חריג" משלהם ומשוועים לאהבה ולהכרה. והנה הוא:

"אני ניצב לפניכם, אדם באמצע שנותיו, בחליפה מאוד לא נוחה, אדם שקיבולת המחשבה ההגיונית שלו נעה בין זו של ילד בן חמש לזו של צדפה. אני מפגר. אני נגוע. אני חולה מבפנים מכל כך הרבה שעות וימים וחודשים ושנים של בלבול, בלבול עמוק ומוחלט. אני מבולבל מברזים ומקלטים ומעליות ועיתונים ושידורים. לא תמיד אני יכול לזכור את השמות של ההורים שלי. אבל אני לא מתכוון להעלם. אני לא מתכוון לנבול לפניכם, רק בגלל שהכלוב שבניתם לי קטן מדי. אני לוסין פרסיבל סמית, ובלעדי, בלי המוח המעוות והנכה שלי, לעולם לא תשובו לפחד ממה שהייתם עלולים להיות, ממה שהעתיד אולי עוד מזמן לכם".

הטקסט ממגנט אותי. שוב ושוב אני קוראת אותו, כמהה לשבת בתוך הכלוב הזה יחד עם לוסין ולהידבק בנחישות שלו ובאומץ שלו. אני רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות כלוא בתוך כלוב קטן מדי, ולהישאר נחוש ואמיץ.

חצי מחיי אני עוסקת במחקר "החריגות" הזאת (מילה שמעולם אינני משתמשת בה, למעט כאן…), שנכנסה לחיי לפני 31 שנים. במקרה הפרטי שלי, זכיתי בחיי נצח טובים ומשובחים על פני האדמה, בזכות "החריגות" של בתי. דווקא "החריגות" המשונה והמפחידה הזאת, שינתה אותי לאדם חכם ונבון יותר, נדיב ואדיב יותר והכניסה לחיי משמעות ואיכות אנושית. אולי זו הסיבה שאני יכולה לפנות את מרב זמן החיים שלי לחקירת "החריגות" ולבניית מפעל חיים ופרויקטים למען אותם "חריגים" החיים בכלובים קטנים מדי…

תחשבו לרגע על כל התיאוריות המחשבות הסטיגמות האבחונים ההמצאות האגדות המרחפות בעולם "החריגות", החודרות לתאים המשפחתיים והאנושיים והמגדירות באופן קולקטיבי את "החריגות". ככה הלכה והתפתחה לה "אבולוציה חריגה" המובילה למחשבה ועשייה מסוימות. זה מה שאני מבין, אז ככה אני פועל. והנה לכם הכלוב הקטן מדי… עד כמה המחקרים והאבחונים שנעשים בנושא "חריגות" מתעמקים באדם עצמו, ביישותו השלמה על כל חלקיה, בתפיסת העולם המיוחדת שלו, באופן שבו הוא רואה את העולם בזכות חריגותו, בכישרונותיו וביצירתיות המיוחדת כל כך שלו, באופן שבו הוא נוגע בחיים, באופן שבו הוא נוגע בנו? האם חקרנו מספיק את נפלאות "החריגות", או שהאבולוציה שבנינו סביבנו מזדעזעת מהמחשבה שיש נפלא במשהו חריג?

מעולם לא השתמשתי במילה "חריגות" משום שהיא ריקה מכל רגש והווייה אנושית. חריג הוא מחוץ לתחום, הוא מה שלא נכון מתאים נורמלי שווה. הידעתם שיש חריגות משנית וחריגות עיקרית? במערכת החינוך בודקים את התלמידים לפי קטגוריות של חריגות (מפגר עמוק, מפגר גבולי) ועל פי האבחנה הזו בונים את תכנית העבודה איתם. מרגע שקבענו מהי "חריגות", בדיוק ברגע הזה, בנינו לילדינו המיוחדים כלובים קטנים מדי…

טוב, ברור שאבחונים יכולים להציל חיים, כמו שתרופה מסוימת עושה את זה. אבל האם זה אומר שזה כל מה שיש? שרק כך עלינו לפעול? שזו הדרך היחידה לחיים "חריגים"? אני לא מחפשת תשובות. כי אין לכך תשובות. אני מחפשת את הדרך לפתוח את המקובעות המחשבתית, לאתגר את החשיבה על "החריגות", להרחיב את העדשה דרכה אנו מתבוננים בה. מה אם יש שם עוד משהו שאף אחד לא סיפר לנו? האם יש אפשרות שנסכים לא לדעת ולא להבין את "החריגות"? מה אם לא שמנו לב ובנינו לקהילת "החריגים" כלובים קטנים מדי? האם יש לנו האומץ לראות את זה? האם יש לנו האומץ לשנות את זה?

אני פוגשת אנשים כמו לוסין, הרבה אנשים כאלה, שחיים בתוך כלובים קטנים וכולם, כמו לוסין, נלחמים להרחיב את קירות הכלוב שלהם. אין להם מושג איך לעשות את זה, הם "מפגרים" מדי כדי להיות מתוחכמים ושנונים ולהשיג את הכלים שיאפשרו להם לברוח מהכלוב הזה או לשנות אותו. הם כה תלויים במה שאנחנו חושבים ומאמינים עליהם ועל "החריגות" שלהם. הכלוב הקטן שלהם יכול להכיל רק את איפיון חריגותם המשנית או העיקרית, אך אין בו מקום לאדם עצמו. אז איך עוזרים לאדם "חריג" לצאת מתוך הכלוב הקטן שלו? זו שאלת המחקר שלי.

ברור שלא כל המקרים כאלה. ברור שלא. אבל לצערי אנחנו במיעוט. לחלוטין במיעוט. יש משהו גדול הרבה יותר שמתווה את דרך המחשבה והעבודה עם "החריגים". והדבר הגדול הזה מדאיג אותי ומטריד את מנוחתי. אחרת איך אפשר להסביר את התופעה שאדם יוצא ממשפחה נפלאה ואוהבת שהשקיעה בו את חייה ועובר למקום שבו מכניסים אותו לכלוב קטן מדי? איך אפשר להסביר את התופעה שבתוך משפחה בדיוק כזו, הוא חי בתוך כלוב קטן מדי? במקרים כאלה קורה משהו מעניין: האדם עצמו מתחיל להאמין בכל מה שמגדיר אותו כ"חריג" ובונה לו זהות אישית "חריגה". הנה לכם אנשים, שלא כמו לוסין פרסיבל, מתאימים עצמם לכלוב קטן וחיים להם בשקט, תחת כל המשאות ששמים עליהם בצורות של ברזים מקלטים מעליות עיתונים ושידורים… ואז הם מאמינים שככה זה. ואין מה לעשות. ואין אפשרויות אחרות.

אחד הדברים שאני משקיעה בו אנרגיה גדולה היא לשנות לאנשים האלה את תפיסת עולמם לגבי עצמם, לעזור להם לבנות את הזהות המהותית והאנושית שלהם. זהו אחד הדברים הכי משמעותיים שאני רוצה להצליח בהם, אם כי הוא אחד הקשים ביותר. לך תשנה לאדם את התפיסה שלו על עצמו! הא!

איך לברוא בילדינו עם הצרכים המיוחדים נפש בריאה?

רבים מהאנשים עם צרכים מיוחדים מפתחים במהלך חייהם בעיות כגון: חרדות חברתיות, פחד מקשר ומערכות יחסים (מלבד עם המשפחה), ניתוק מ"האני" שלהם – הזהות וההגדרה העצמית מעבר למוגבלות, ירידה דרסטית בדימוי העצמי, חוסר ביטחון בעצמם ובאחרים, מחשבות "נמוכות" בהקשר ליכולותיהם וכישרונם ואיבוד הקשר (או הימנעות טוטאלית) מגרעין הפוטנציאל הטבוע בהם.

חלקם מנותקים מהעולם סביבם והידע שלהם (הקולקטיבי והגלובלי) דל ביותר. חלקם אינם יודעים הרבה על הביוגרפיה שלהם: שורשיהם וההיסטוריה המשפחתית, ובעצם – מי הם באמת? מרביתם יודעים מעט מאוד על העולם.

עם השנים, הופכים חייהם למצומצמים – בתוכם ומחוצה להם. תלותם בבני המשפחה ובצוות המקצועי הסובב אותם, כמעט מוחלטת.

לדעתי, אין הדבר צריך להיות כך. אדם עם מוגבלות יכול לחיות חיים עשירים, פחות מצומצמים ולברוא בתוכו, עם עזרה נכונה, נפש בריאה.

בכולם, ללא קשר למוגבלותם, בדיוק כמו אצל כל בן אנוש, קיים גרעין פוטנציאלי שיש להזין, להעשיר ולהרחיב.

השנים הראשונות הן הקשות ביותר לנו, ההורים לילדים מיוחדים אלה. בנוסף לכך – עתידם ואיכות חייהם בידינו. תשומת לב להתפתחותם הנפשית והרוחנית חשובה ביותר מגיל צעיר ותבטיח, ברוב המקרים, את אושרם.

עם הכלים, הידע ואנשי מקצוע טובים, הזמינים לנו היום, נוכל לעזור לילדינו לגדול כאנשים בריאים בנפשם, על אף היותם עם מוגבלות.

הנה מספר טיפים שיסייעו לכם:

  • העשירו את ילדיכם במידע רחב ומגוון על עצמו. חזרו שוב ושוב על סיפורים מתקופת ההיריון, הלידה, התינוקות והילדות שלהם.
  • ספרו להם בפרטי פרטים על משפחתם המורחבת, על המורשת והשורשים.
  • העמיקו את הידע שלהם על העולם בסיפורים בעלי פרטים מעניינים המתאימים ליכולת הבנתם.
  • קרבו אותם לחייכם: ספרו להם על עצמכם – על הילדות שלכם, החלומות והחוויות שלכם במהלך חייכם.
  • שתפו אותם בהתלבטויות קלות (בהתאמה לגיל ולהבנה) ומעת לעת פעלו לפי הצעתם. הראו להם שדעתם חשובה, משפיעה ויוצרת שינוי.
  • האירו בהם צדדים וחלקים שאינם המוגבלות שלהם – היצירתיות שבהם, ההומור, המגע, הלב, החוכמה שלהם.
  • דאגו לשתף אותם בתכניות הקידום והשיקום שלהם. סמכו עליהם. תתפלאו עד כמה הם יודעים מה טוב עבורם. העניקו להם את הזכות לבחור ולהחליט יחד אתכם עבור עצמם.
  • דאגו לחיי החברה שלהם מגיל צעיר מאוד. עשו הכול למען חיי חברה עבורם.
  • אל תחששו לאתגר אותם מעבר ליכולות הנראות שלהם.
  • פעלו למען פיתוח כישרון ייחודי שלהם בכל דרך אפשרית.
  • לפחות פעם בשנה סעו איתם למקום חדש בארץ או בחו"ל. יציאה מגבולות המוכר והידוע תפתח ותרחיב את גבולות החושים והידע שלהם. דאגו להכין היטב את הטיול ביחד איתם על כל פרטיו.

מכללה לקורסים

לימודים והעשרה לאנשים עם צרכים מיוחדים

בשנה החדשה הבאה אלינו לטובה, אנחנו מגשימים כמה חלומות, שלנו ושלכם.

כבר זמן רב שאנחנו חולמים עליהם כחלק מהמרקם של המרכז שלנו:

במכללה  תוכלו לקבל לימודים והעשרה בתחומים מגוונים. הקורסים מועברים על ידי מרצים מקצועיים, בסוף כל קורס תוענק תעודה. הלימודים יתקיימו פעם בשבוע, וימשכו לאורך 12 מפגשים של שעה וחצי כל אחד.

אנחנו פותחים את הסמסטר הראשון של לימודי המכללה שלנו עם 4 קורסים – 

  1. קורס משפטים –  

    בהנחיית: עו"ד ענת עיון, מנחת קבוצות, עו"ד ומגשרת, בעלת ניסיון עם אנשים מיוחדים.

אתם אוהבים סדרות טלוויזיה על עורכי דין? תמיד רציתם לבדוק איך אתם נראים עם גלימה של שופט? קורס משפטים הוא בשבילכם.  בקורס נלמד מהו חוק? כיצד מחוקקים חוקים? וגם על חוקים רלוונטיים כמו חוקי  עבודה, קצבאות, וזכויות. וגם, נצא לסיור בבית משפט, נבין את עבודת עורכי הדין והשופטים, ונעשה משפטים לדוגמא.

ימי רביעי  17:30-19:00

12 מפגשים, התחלה ב- 6.11.19
עלות: 1,230 ₪ לכל הקורס. 
ניתן לחלק עד 5 תשלומים.


2.  תקן זאת בעצמך –

בהנחיית: גלעד דרסה – מדריך בעל ניסיון רב והנדימן מדופלם.

נשרפה המנורה, או שהמאוורר הפסיק לעבוד, ואתם לא יודעים למי לפנות? קורס תקן זאת בעצמך, ייתן לכם כלים, לטפל בדברים האלו בעצמכם. בקורס נלמד פתרונות מעשיים לתיקונים בחיי היומיום.

נכיר כלי עבודה וחומרים שונים, נבקר בסדנאות עבודה, ונלמד תליית תמונה, תיקון רהיטים, צביעה, שיפוץ, ופרויקט סיום אישי.

ימי חמישי 18:30-20:00

12 מפגשים, התחלה ב- 14.11.19
עלות: 890 ₪ לכל הקורס.
ניתן לחלק עד 4 תשלומים.

3.   אילוף כלבים –

בהנחיית: דור רכטמן – מדריכה בכלבנות טיפולית בעלת ניסיון עם אוכלוסיות מיוחדות.

אוהבים בעלי חיים, ולא יכולים לא לעצור ליד כל כלב שעובר לידכם ברחוב? מפחדים מכלב פודל קטן בגלל זיכרון מהעבר? בואו ללמוד כלבנות ולהתחבר לחברו הטוב של האדם….

נלמד פקודות בסיסיות באילוף כלבים, ליווי במסלול מכשולים ומשחקים. נתאמן עם כלבים ונלמד גם טיפול ואחריות על בעל חיים.

ימי רביעי 18:00-19:00

12 מפגשים, התחלה ב- 6.11.19
עלות: 830 ₪ לכל הקורס.
ניתן לחלק עד 4 תשלומים.

4.  קורס ניהול פיננסי –  

בהנחיית ישראל עמית – בנקאי ואיש פיננסים בעל נסיון בהדרכה ב"בית של רונית".

הקניית ידע והבנה במושגים כלליים בתחום הפיננסי והכלכלי כגון: תכנית חסכון, הלוואה, הנחה, תשלום, תקציב.  למידה ותרגול של שימוש נכון ומושכל בכסף וניהול תקציב אישי.

ימי שישי, פעם בחודש  09:30-11:30

11 מפגשים
עלות: 500 ₪ לנרשמים. (300 ₪ לממשיכים שנה 2)

ניתן לחלק עד 3 תשלומים.

לעוד פרטים על הפעילויות החדשות ב"בית של רונית", צרו איתנו קשר
בטלפון – 09-7442376
sec@habaitshelronit.org

מרחב הורים – חדש ב"בית של רונית"

בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, אנחנו מגשימים עוד חלום שכבר זמן רב שאנחנו חולמים עליו כחלק מהמרקם של המרכז שלנו: אתם ההורים.

מרחב הורים

קבוצת למידה ושיתוף להורים

במסגרת היחסים עם ילדינו, אנו זוכים לתת ולקבל אהבה עמוקה ומלאה, ללמד וללמוד, לגדול בעצמנו, לפתח את המנהיגות שלנו ולהשתאות לנוכח הצמיחה וההישגים שלהם.

לצד השמחה והסיפוק אנו חווים גם רגשות של בדידות, תסכול וכעס, ולא תמיד יכולים ומצליחים להיות ההורים שהיינו רוצים להיות ולספק לילדינו את כל מה שהם זקוקים לו.

לא מגיעה לנו ביקורת ואיננו זקוקים לעצות, אלא לאוזן קשבת ועין חומלת, למרחב שבו נוכל לחלוק הצלחות ואתגרים, לדעת ולהרגיש שאנחנו לא לבד, ולקבל כלים נוספים לביסוס הורות כנה, מפויסת ומיטיבה אתנו עם ילדינו.

"הבית של רונית" מזמין אתכם – הורים לכל הגילאים

 לסדרה של 16 מפגשי לימוד ושיתוף שיתקיימו בימי חמישי החל ב-7 בנובמבר, בשעות 19:00-21:00.

המפגשים יתקיימו בהנחיית תמר ברנד-שמיר, L.L.B מנחת קבוצות בגישה אינטגרטיבית

עלות: 220 ₪ בחודש להורה, 300 ₪ בחודש לזוג הורים, לחודשים נובמבר – פברואר

הרצאות ושיח עם מומחים וצוות "הבית של רונית"

בנוסף מתוכננות לנו הרצאות ידע, עם מידע פרקטי וחשוב להורים מיוחדים.

  1. עצמאות מול הגנההרצאה ושיחה עם ד"ר תמר שילה – מומחית לחינוך מיוחד, רונית חיון וענבר ארז – מייסדות ומנהלות "הבית של רונית" 

 על הקונפליקט המרכזי של  הענקת אוטונומיה מול הגנת יתר והשלכותיה  על התפתחות האדם עם הצרכים המיוחדים. 

12.11.19 בשעה 19:30

2. מיצוי זכויות – הרצאה של יהודית קדם מנהלת מרכז שיא

מה הן הזכויות המגיעות לנו כמשפחות מיוחדות וכהורים מיוחדים.

15.12.19 בשעה 19:30

3. השינויים בחיי הבוגרים המיוחדים – ד"ר תמר שילה –  מומחית לחינוך מיוחד, רונית חיון, וענבר ארז – מייסדות ומנהלות "הבית של רונית
 
 על השינויים בחיי הבוגרים בעלי הצרכים המיוחדים והשלכותיהם על התא המשפחתי – הרצאה ושיח.
 
30.3.19 בשעה 20:00

לעוד פרטים על הפעילויות החדשות ב"בית של רונית", צרו איתנו קשר 
בטלפון - 09-7442376
sec@habaitshelronit.org

שנה חדשה בבית של רונית

הבית של רונית פועל כבר יותר מ 10 שנים כמרכז חברתי התפתחותי לאנשים בוגרים עם צרכים מיוחדים.

לב הפעילות שלנו היא כמובן הקבוצות החברתיות, שנותנות מענה לתפקוד חברתי, ולתקשורת ועצמאות החברים, ומייצר להם סביבה דינמית ותומכת לתקשורת עם חברים

יש לנו בבית של רונית גם חוגים נפלאים שהם עוד הזדמנות לאינטראקציה חברתית, לפעילות פנאי מהנה, לפיתוח כישורים ייחודיים, וכישורי חיים. חוגים כמו המטבחון – שבו לומדים החברים בישול וקולינריה, חוג אומנות, טאי צ'י ועוד ועוד

גם הארועים שלנו הפכו את המקום למרכז החיים של רבים מהחברים, מסינרמי – הקרנות סרטים, דרך מעגלי השיח, המסיבות הנפלאות, וכמובן הטיולים בארץ ובעולם

אנחנו לא עוצרים, עם הרצון שלנו להיות "הכל במקום אחד" בשבילכם, אנחנו מקשיבים גם לצרכים שלכם, שומעים מה אתם, החברים שלנו, הקהילה שלנו, הייתם רוצים שיהיה אצלנו, ולכן השנה פתחנו עוד פעילויות, והרחבנו את מגוון השירותים שאנחנו נותנים בשבילכם.

בין יתר הדברים תוכלו למצוא – קבוצות חברתיות לנוער, מסלול זוגיות שתומך בהכנה ובזוגיות מיוחדת, חוגים חדשים, מכללה של קורסים , מרחב הורים ועוד ועוד.

רוצים לראות את כל מה שהכנו לכם? הורידו את חוברת המידע שלנו, צרו איתנו קשר, והרשמו למה שבא לכם

אנחנו מחכים לכם כאן עם לב פתוח, ויד מושטת.

הבתים של חיי

שלום חברים,

.במהלך חיי עברנו כמה בתים.

נולדתי בתל אביב. גרנו ברחוב ברודצקי, בקומה העליונה של בניין דירות משותף ללא מעלית. מינקות ועד גיל חמש הורי הרימו אותי בידיים כשעלו וירדו במדרגות, ובגיל חמש למדתי ללכת ומאז עליתי במדרגות בכוחות עצמי ובעזרת המעקה. אני זוכר שהיו לנו בבניין הזה שכנים נחמדים. למשל הייתה השכנה המבוגרת שגרה בקומה מתחתינו, אנני שמה. בכל פעם שהיינו עולים או יורדים מהבית, היא הייתה שומעת, פותחת את הדלת ומזמינה אותנו (אותי ואת אבא או אימא) להיכנס, פותחת את הארונית שמתחת לטלוויזיה ומציעה לנו שוקולד ודברים טובים. העניין הוא שלא תמיד היה לנו זמן לכך ולא היה לנו נעים לסרב, אז כשידענו שאנחנו ממהרים ניסינו לחלוף בשקט בשקט ליד דירתה, אך לרוב ללא הואיל. היה גם את מר גרינברג החביב שאירח אותי בביתו כשפעם הבייביסיטר איחרה לבוא לאסוף אותי מתחנת ההסעה כשחזרתי מבית הספר.

כשהייתי בן 12, עברנו לגור ברחוב בית צורי, בדירה בה גרו סבי וסבתי מצד אימא. ההרגשה הייתה מוזרה. אמנם לגור בבית שהיה לי מאוד מוכר, אך פתאום סבא וסבתא שכל כך היו מזוהים עם הבית הזה עבורי, לא גרים שם.

גם שם היו כל מיני שכנים. למשל היה את מר יעקבי שגר בקומה מתחתינו. הוא כל הזמן התלונן שאנחנו עושים רעש והיה מקפיד לעלות ולהפציר בנו שנהיה בשקט. לא זאת בלבד אלא שגם היה מתקשר כל הזמן לבקש שקט, באופן שקט במיוחד – בצעקות. הכי מצחיק היה שפעם אחת כשסבתא שלי (מצד אבא) הייתה אצלנו בדירה, מר יעקבי בא להתלונן, למרות שאף אחד מאתנו מלבד סבתא לא היה בבית באותה שעה. אני מניח שזה לא כל כך שכנע אותו אז…

כשהייתי בן 13, עברנו לגור ביוסטון שבמדינת טקסס בארה"ב, לצורך עבודה של הוריי. זה כבר היה חתיכת מעבר. נרשמנו לבית ספר עוד מהארץ אך כשהגענו לשם לא הסכימו לקבל אותי בטענה שאני לא תושב המקום. המנהלת המליצה שנלך לבית ספר אחר – יהודי, אך ויתרנו על התענוג כי הדגש שם היה לימודי עברית ולי לא היה צורך בכאלה. היה עוד בית ספר שהמליצו לנו עליו אך מכרים ישראלים שלנו אמרו שלא כדאי. אימא כבר התייאשה ואמרה לאבא שהיא ואני ניסע ארצה ושהוא יישאר שם עד שיסיים את מחויבויותיו. אבא אמר שאם חוזרים אז כולם חוזרים. לבסוף בחרנו ללכת לאותו בית ספר שהיה לכאורה לא ממש מומלץ והוא דווקא היה די בסדר. בית ספר של אפרו אמריקאים והיספניים וגדעון אחד קטן. אמנם היה בסדר בבית הספר הזה, אך היו גם קשיים. אחד הקשיים היה כמובן השפה. כשהגענו לארה"ב ידעתי מעט מאוד אנגלית ולאט לאט למדתי את השפה. בתחילה, אבא הכין לי טבלת תרגום של מילים בסיסיות בה נהגתי להשתמש כדי להסתדר ברמה היומיומית. בהמשך נהגתי להקשיב לקלטות של הארי פוטר באנגלית והייתי מתרגם אותן לעצמי באמצעות קריאה בספרים שבגרסה העברית. וכך לאט לאט רכשתי את השפה. במקביל לכך, תוך צפייה אדוקה בטלנובלות (קטנטנות למשל) רכשתי שליטה ברמת שיחה די גבוהה גם בשפה הספרדית, מה שסייע לי בתקשורת עם החבר'ה ההיספניים בביה"ס. קושי נוסף אתו התמודדתי היה הצקות והטרדות מצד כל מיני ילדים בכיתה. למשל ילדה אחת זרקה עלי כל מיני כלי כתיבה, אחרת לקחה לי את הקלסר ופיזרה את כל הדפים על הרצפה, אך המקרה הכי חמור היה כאשר ילד אחד סטר לי (נתן לי וואחד כאפה). מה שקרה מיד אח"כ הוא שהמורה הזעיקה את השוטר של ביה"ס והוא עצר את הילד (כן, אולי תתפלאו לשמוע אך בהרבה בתי ספר בארה"ב יש שוטרים). לאחר כשבוע קיבלנו מכתב הביתה שמזמין אותנו לתבוע את הילד על המקרה אך אנחנו החלטנו לסרב ובכך לגמור את הפרשה. בקיצור, זו הייתה תקופה מאתגרת מבחינת התאקלמות שפתית, תרבותית וחברתית, אך היו בה גם רגעים מאוד יפים וטובים.

היו כמה ביקורים של סבתא מצד אבא ועוד ביקורים של סבא וסבתא מצד אימא שבאחד מהם גם נשארו אצלנו לתקופה של כחצי שנה. חוץ מזה עשינו גם המון טיולים ברחבי ארה"ב ואפילו הגענו עד מקסיקו.

שנתיים גרנו בארה"ב וכשהייתי בן 15 חזרנו ארצה. בארץ עברנו לגור בהוד השרון. בשבועות הראשונים גרנו אצל סבא וסבתא, ולאחר שסיימו לשפץ את הבית שלנו עברנו אליו. זה הבית בו אנו מתגוררים עד היום. הוא נמצא בבניין הצמוד לזה בו התגוררו סבא וסבתא, עד שנפטרו בשנים האחרונות. לגור בשכנות לסבא וסבתא היה פשוט נפלא עבורנו. נהגנו להתראות כל יום ולבלות המון ביחד. כמובן שגם נהגתי לישון אצלם הרבה, במיוחד כשההורים יצאו לבלות. זה היה תענוג עבורי.

כבר יותר ממחצית חיי אני גר בבית הזה שבימים אלו ממש אנחנו שוב משפצים אותו, ובזמן השיפוץ אנחנו מתגוררים בביתם של סבא וסבתא ז"ל. המעבר לכאן היה קצת קשה. יש כמובן את הקושי שבלעבור זמנית לבית אחר ולחיות על ארגזים, ובנוסף המגורים בביתם של סבא וסבתא היקרים והכל כך חסרים אינם קלים, שכן כל פינה בבית מעלה זיכרונות רבים וטובים ויחד עימם גם געגוע גדול. אני מאוד מתגעגע אליהם היום.

אנחנו מקווים שתוך כחודשיים נוכל לשוב לביתנו המשופץ ואני מאמין שבשנים הקרובות אמשיך לחיות בו בשמחה ובנחת במחיצת הורי היקרים. יחד עם זאת, אני ומקווה שבעוד כמה שנים אוכל לעבור לדירה משל עצמי ולגור בה עם בת הזוג שתהיה לי אז באושר ובעושר ולנצח נצחים…

בלעדיך אני חצי בן אדם

שלום חברים,

אחר צהריים תמים אחד של יום ראשון, יצאתי לדרכי במונית מהבית לפגישת עבודה ב"בית של רונית".

הפגישה התנהלה כרגיל ובסיומה, כשעמדתי להוציא את הטלפון מהכיס על מנת להזמין מונית חזרה הביתה, שמתי לב שהוא לא נמצא!!! ואז, התחלתי להיכנס ללחץ. הפכתי לעצבני, הייתי כל כך נרגש ונסער שכמעט בכיתי. ממש דאגתי ולא ידעתי מה לעשות. ואז החברים שהיו במועדון באותו הזמן ואני התחלנו לחפש את הטלפון בקדחתנות. אולם לצערנו לא מצאנו, מה שהלחיץ אותי עוד יותר.

גלעד המדריך, שהיה לצדי, ניסה לתשאל אותי כדי להבין מה שם חברת המוניות איתה נסעתי, כדי ליצור קשר ולבדוק אם הטלפון נשאר במונית. אך לצערי לא היה לי מושג מה שם החברה. הלחץ גבר וכל שיכולתי לעשות היה ללכת הלוך וחזור במסדרון ולמלמל לעצמי חזור ומלמל "איפה הטלפון שלי, איפה הטלפון שלי".

גלעד ניסה להשיג את אבי ואת אמי בטלפון, אך ללא הואיל. שוב ושוב ניסה להתקשר אך הם לא ענו. עוד לחץ. הטלפון הבא היה לרונית. ישששש, רונית ענתה! ממנה ביקשנו את מספר הטלפון של הבית שלי והתקשרנו. נלי, המטפלת שלי, ענתה וגלעד שאל אותה מה מספר הטלפון של חברת המוניות. לשמחתי הרבה היה לה את המספר. בינתיים אבא, שהבחין בכך שגלעד התקשר אליו, חזר אל גלעד שעדכן אותו במתרחש. גלעד יצר קשר עם חברת המוניות והמוקדן אמר שיבדוק מול הנהג ויחזור אלינו. ההמתנה היתה מורטת עצבים, אך לאחר מספר דקות חזר אלינו המוקדן ואמר שהטלפון נמצא במונית ושהנהג בדרך אלינו. כל כך שמחתי! אבן נגולה מלבי. ירדנו למטה והמתנו בישיבה על ספסל הרחוב, וגלעד, על מנת לעודד את רוחי, המציא לי כל מיני שירים, ובין השאר שר לי את "בלעדיך אני חצי בנאדם", בהתייחסו אל מצבי הלא כל כך תפקודי, כל זמן שלא ידעתי מה עלה בגורלו של הטלפון שלי… לכבוד השיר הוא גם המציא לי את שמי החצוי – גידוז Gidvaz (חצי של גדעון ועוד חצי של וזינה), שנזכור איך קוראים לי כשאני חצי בן אדם… היה מצחיק.

סוף טוב הכול טוב. הנהג הגיע ועמו הטלפון הנכסף. נפרדתי מגלעד לשלום ועליתי שוב למונית בדרכי הביתה, שמח וטוב לב.

מוסר השכל: מוטב תמיד לבדוק שחפצינו האישיים נמצאים אתנו כשאנחנו עוזבים מקום כלשהו, כמו מונית, אוטובוס, חוג, חברים וכו'. וכמו כן, כדי שנהיה פחות תלויים בטלפון, כדאי שננסה לשנן ולזכור בעל פה מספרים ושמות חשובים כמו המספר של ההורים, הבית, שם חברת המוניות וכדומה.

ושיהיה לנו בהצלחה עם זה.

שלכם, גידוז…

נפתחה ההרשמה לשנת 2019-2020

לקראת השנה החדשה, המון חידושים והפתעות בבית של רונית, וגם הפעילויות האהובות והמוכרות שלנו

ה"בית של רונית" – מרכז חברתי התפתחותי לבוגרים עם צרכים מיוחדים, פותח בשמחה את ההרשמה לשנת הפעילות הבאה.

בשנה הבאה נמשיך את הפעילויות המצליחות שלנו עד היום – החוגים, הארועים, הטיולים, וכמובן הקבוצות החברתיות שעושות עבודה כל כך חשובה לחברים שלנו. אבל מעבר לדברים הרגילים, אנחנו מקשיבים לכם, החברים ההורים, וכל המעגלים הסובבים אותנו, ועל פי הבקשות שלכם, הוספנו פעילויות מרגשות ונפלאות

החוגים שלנו –

כל החוגים המצליחים ממשיכים גם בשנה הבאה, והוספנו שני חוגים חדשים – אימון כושר ואורח חיים בריא, ותנועה בצבעים. שניהם חוגים של תנועה ופעילות

ארועים –

אנחנו ממשיכים בכל הכח עם הארועים שלנו, מסיבות, מעגלי שיח, הקרנת סרטים, מפגשים ועוד

מסיבת תחפושות

טיולים –

בכל חודש טיולים וסיורים בארץ, כבר בספטמבר נצא לסיור לגן הבוטני בירושלים, ובדצמבר, טיול חג מולד מרגש בפראג היפה. בהמשך השנה עוד טיולים וסיורים בארץ ובחו"ל

חדש בבית של רונית – המכללה

אתם ביקשתם, אנחנו עושים. המכללה של הבית של רונית פותחת 4 קורסים חדשים של למידה והעשרה. קורס ניהול פיננסי, קורס במשפטים, קורס עשה זאת בעצמך וקורס אילוף כלבים. הקורסים יהיו של 12 מפגשים, במשך 3 חודשים כל אחד, ויועברו על ידי מדריכים מיומנים, שהם אנשי מקצוע בתחומם. אתם מוזנים לדפדף בידיעון שלנו, ולבחור לכם קורס העשרה המעניין אתכם

מסלול הזוגיות – ייחודי לבית של רונית

עוד מסלול חדש שפתחנו הוא מסלול הזוגיות. אנחנו יודעים כמה אתם רוצים למצוא לכם חבר לחיים, אנחנו כאן כדי לעזור. מסלול הזוגיות כולל קבוצות הכוונה לזוגיות, קבוצות תמיכה לזוגות, וגם ערבי הכרויות וטיולי זוגות. כל אלו, מחכים לכם אצלנו בבית של רונית

מה עוד מחכה לכם בבית של רונית?

עוד הרבה מאוד הפתעות –

  • מרחב הורים – לתמיכה ומידע להורים לאנשים עם צרכים מיוחדים הכוללת הרצאות, תמיכה וייעוץ פרטני
  • תוכנית לנוער – קבוצות לכישורים חברתיים לנוער עם צרכים מיוחדים
  • ועוד ועוד…

אז מהרו , צרו איתנו קשר והרשמו

טל 09-7442376

sec@habaitshelronit.org

או כאן – http://www.habaitshelronit.org/%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a9%d7%a8/

ואל תשכחו לעקוב אחרינו, בפייסבוק ובמיילים, כדי להמשיך ולשמוע על כל החידושים שמחכים בהמשך השנה

טיול חג המולד לפראג עם הבית של רונית

מדי שנה בסוף חודש נובמבר, הופכת אירופה לחגיגות של שווקים צבעוניים לכבוד חג
המולד. בפראג, כך אומרים, מתקיימים הירידים מהיפים ביותר. הירידים המרכזיים
מתקיימים בכיכר "ואצלב" שהיא השדרה המרכזית של פראג וגם בכיכר העיר העתיקה.
ירידים נוספים מתקיימים בכיכר הרפובליקה, ב"הוואלסקה טרזיסטה" שהוא השוק הגדול
סמוך לשדרת ואצלב ובכיכר מירו.

הירידים והשווקים הם המקומות שבהם ניתן לחוש את
אווירת החג הקרב על כל הצבעוניות, האמנות, הפריטים הקטנים המקסימים ועוד
למרות לילות החורף הקרים, אלפי אנשים משוטטים בין הדוכנים המוארים, האוויר מהול
בריחות נעימים של מאכלים ומאפים מקומיים כשברקע נשמעות בכל מקום מקהלות השרות שירי חג. כל אלה ועוד, מעניקים למקום אווירה חגיגית מיוחדת. אנו נשתלב באווירה הזו, נטייל, נעשה שופינג ונקנה מזכרות לרוב.

רוצים להצטרף לטיול חג מולד מלהיב? הורידו את תוכנית הטיול המלאה וטופס ההרשמה והצטרפו אלינו.

לפרטים אפשר לפנות למשרד –

09-7442376

sec@habaitshwlronit.org

להתמודד עם הפחד

שלום חברים,

בחיי נתקלתי בקשיים רבים אשר נאלצתי למצוא דרכים להתמודד איתם. בין יתר הקשיים נמצא לו גם הפחד. לכל אחד יש את הדברים שמפחידים אותו. במקרה שלי מדובר במגוון דברים. אספר לכם על כמה מקרים בהם התעורר בי הפחד.

כשהייתי בן 6 למשל, בעת ביקור בדיסנילנד שבארצות הברית, עמדנו וצפינו בדמויות מסרטי דיסני כשהן שטות להן על אגם מלאכותי. לפתע הופעלו מזרקות מים ועל קיר המים שנוצר החלו להקרין את דמויות המכשפות הרעות מסרטי דיסני. אני נבהלתי נורא ומרוב פחד לא הסכמתי להמשיך ולהסתכל לכיוונן. בכיתי וחיבקתי חזק את אבא במשך דקות ארוכות עד אשר אזרתי אומץ להסתובב ובכך זכיתי לראות איך מיקי מאוס היקר מבריח אותן במחי יד.

בגיל 8 בטיול באיי סיישל, אבא עלה על מצנח שנגרר על ידי סירה ואני כל כך חששתי לשלומו שלא הפסקתי למרר בבכי וללכת על החוף הלוך וחזור עד שאבא חזר.

ישנו גם הפחד מחיות שתוקף אותי בעיקר בטיולים, אם כי לא רק, כמו הפעם ההיא בנורבגיה בה ראיתי סונאר (סוג של חתול בר) ופחדתי נורא, או בטיול ג׳יפים האחרון בו ירדנו להליכה קצרה לאורך נחל אלכסנדר ואז חברים מג'יפ אחר אמרו שראו כמה דקות קודם קרקל (חתול ביצות) מה שגרם לי להתהלך מכווץ מפחד שיצוץ פתאום מבעד לשיחים. מה שהרגיע אותי היה כשהוסבר לי שהחתול היה בגדה השנייה של הנחל ושבכל מקרה הוא כנראה מפחד מחבורת בני האדם ולא יעז להתקרב. גם רעשים כגון נביחות כלבים או קולות נפץ זיקוקי דינור מפחידים אותי.

גם בטיול למקדוניה, בחודש מאי האחרון, התמודדתי לא אחת עם הפחד. למשל היה את עניין השייט. כבר במצגת שעשו לנו כהכנה לטיול, כשהציגו את השייט באגם התחלתי לחשוש. אך זה היה רחוק ולא מוחשי. בטיול עצמו, ביום שלפני השייט הפחד התחיל לזחול ולזקוף קומה. בבוקר יום השייט קצת הדחקתי והשתדלתי לא לחשוב על זה, אך כשהגענו לסירה וראיתי איך הבחור מהסירה מושיט את ידו לעזור לי, לא רציתי לעלות ואמרתי "אני מפחד… אני מפחד…" ואז רונית אמרה "נכון, אתה מפחד, אבל אתה תעלה! עכשיו תשב על הרציף…!" ישבתי. ואז רונית, גלעד והבחור פשוט עזרו לי למקם את הרגליים שלי על הסירה, שהייתה נמוכה יותר, ומשכו בידיי כדי להרים אותי, והופסה – הייתי על הסירה!!! היאח הידד!! וזה היה שווה את זה! ככה, במקום לשבת ואולי ליהנות מיום סטנדרטי על החוף, זכיתי לטיול מרתק בנופים נפלאים ובכמה יעדים מעניינים.

אחד היעדים היה מנזר סנט נאום בו שמענו את הסיפור המעניין על הנזיר הרופא שריפא את בתו המשוגעת של העשיר. בתמורה לכך הציע העשיר לנזיר כל אשר יחפץ, והנזיר ביקש שטח בגודל של עור פרה. העשיר צחק עליו אך הסכים. כשהעשיר בא עם חבריו למסור את השטח לנזיר, הנזיר הראה לו את גודל השטח שהיה עצום ושאת היקפו מדד הנזיר באמצעות חבל שהיה עשוי מאותה יריעת עור פרה. לעשיר המופתע לא נותר אלה לעמוד בהבטחתו ולתת את השטח העצום לנזיר. צוחק מי שצוחק אחרון…

זכיתי גם ליהנות מבילוי משותף עם החברים, הצחוקים, האווירה הטובה, המוזיקה וכמובן הדג הטעים בכפר הדייגים טרפייקה (Trpejca).

לסיכום חברים, גם אם אתם מאוד מפחדים מכל מיני דברים, המלצתי לכם (ולעצמי) היא לא לתת לפחד להשתלט עלינו, להתגבר עליו ולהתמודד אתו, כי אחרת נפסיד חוויות רבות טובות ויקרות.

עם צרכים מיוחדים, אבל בוגרים

 

סיום הלימודים או סיום השירות הצבאי הם אחד הרגעים המאושרים ביותר שיש. הגיע החופש לבחור, לגדול, ללמוד, לנסוע בעולם, להתחיל את החיים האמתיים.

לא כך הוא הדבר כלל וכלל כשמדובר בחבר'ה עם צרכים מיוחדים. סיום הלימודים עבור ילדינו הוא אחד הרגעים המפחידים ביותר עבורם ועבורנו ההורים.

מערכת החינוך מסתיימת בגיל 21 בקרב הקהילה המיוחדת. במהלך כל השנים מהווה מערכת החינוך סוג של מסגרת – לימודית, חברתית, יומית. ואז, יום אחד – שום דבר מזה לא נשאר. החבר'ה חוזרים הביתה. ואז מה? מה עכשיו?

יש כאלה שנפלה בחלקם הזכות לדעת את עתידם לאחר המסגרת החינוכית, אך אצל הרוב אין ממש ידיעה מה הולך להיות עם חייהם מרגע זה ואילך. ברוב המקרים מתנתקים הקשרים שהיו לילדינו עם חברים ללימודים מבית הספר, אין יכולת או בשלות לצאת לעבודה, מרביתם לא מוכנים מספיק למעבר דיור-חוץ, אין מערכת לימודים שתקלוט אותם מיד… יש המון אתגרים בתקופה הזאת.

אז מה עושים?

כמו לקראת כל שינוי בחיים – מתכוננים מראש. ומתכוננים היטב.

לומדים את כל האפשרויות שיש לילדינו לאחר סיום הלימודים: דיור, תעסוקה, חברה. השלישייה המנצחת לחיים טובים. בודקים מסגרות, משוחחים עם הורים לבוגרים יותר, נפגשים עם אנשי מקצוע, עורכים "חזון אישי" עם הילדים כדי להבין את חלומם ורצונם ויוצאים למחקר משותף.

וכל זאת, להמלצתי, כשנתיים לפני סיום הלימודים. זהו חיפוש ארוך, עמוק ורחב ולעתים לא קל, ולכן כדאי לקחת אותו עם נשימה ארוכה, סבלנות ותמיד תמיד לשאוף גבוה עבור ילדינו, לחפש את הטוב ביותר, את המתאים ביותר לפוטנציאל שלהם – ולא למגבלה או לחוסר היכולות שלהם.

חשוב לקחת בחשבון שזמן ההכנה עשוי לקבוע את גורלם של ילדינו. לעתים, כשהזמן עובר וילדינו מתדרדרים לבדידות וחוסר מעש, אנו נוטים לקבל את "ההצעה הראשונה" שמגיעה אלינו, ולא תמיד זו ההצעה שהיינו רוצים עבור ילדינו. יש מספיק אפשרויות כדי שאחת מהן תהיה הטובה ביותר – ולזה עלינו לשאוף כהורים.

 

בתכנון עתיד ילדינו, עלינו לקחת בחשבון עתיד רחוק, אולי רחוק יותר ממה שנוח לנו לעסוק בו, ולהתחיל ללמוד ולחקור גם את עניין עתידם לאחר שאנו לא נהיה כאן בעולם. מה נכון לילדינו? מה נכון למשפחתנו כולה? כיום ישנם אפשרויות ראויות ומכובדות לתמיכה, אפוטרופסות, החלטות כספיות וכדומה, שכדאי לדעת.

 

כדי לדעת עוד על נושא האפוטרופסות ותומכי החלטה – http://bit.ly/2IJn4zl

 

סיכום ההרצאה להורים של יהודית קדם פרידמן – שינויים בחוק האפוטרופסות

השינויים שנעשו בחקיקה ובבתי המשפט בנושא האפוטרופסות מייצרים כמה אופציות מלבד אפוטרופסות מלאה לאדם עם צרכים מיוחדים –

  • אפוטרופסות תפורה
  • ייפוי כח מתמשך
  • ותומך החלטה

מה זה תומך בקבלת החלטות ?

הפתרון היחסית חדש הזה מאפשר לאנשים המיוחדים לקבל החלטות על החיים שלהם, אבל יש אדם נוסף, שיש לו מעמד משפטי מול הצד השני והוא יכול להתערב ב"דיון".

הבחירה בתומך החלטה מייצרת מידתיות ואינה גורפת כמו האפוטרופסות, מייצרת שיתוף של האדם המיוחד בהחלטות על חייו, ונותן לו את האופציה לקבל החלטה לבד בסייג של פגיעה בו.

למי אפשר למנות תומך?

למי שהוא בגיר, חי בישראל, יכול לקבל החלטות עם תמיכה, יכול לבטא רצונות, מסכים שימונה לו תומך ולא תחת אפוטרופוס או ייפוי כח מתמשך

מי יכול להיות תומך –

אדם בגיר, שהאדם המיוחד מסכים למינויו, שאין לו ניגוד עניינים והוא לא אפוטרופוס מקצועי או עובד תאגיד האפוטרופסות, וכמובן שמסכים להתמנות לתקופה ממושכת

גם המתנדבים וגם התומכים המקצועיים צריכים לעבור הכשרה מוקדמת לנושא, והוא ממונה ל 3 חודשים על תנאי.

אז מה יכול תומך החלטה לעשות?

קודם כל הוא פועל רק בהסכמת האדם המיוחד, ותחת ההסכמה הזאת הוא יכול לפנות לגורמים שונים כדי לקבל מידע, לתווך לגורמים אחרים את הבקשות של האדם המיוחד, לבצע פעולות, כולל משפטיות, אם הוגדר כך מראש בבית המשפט, להיות נוכח בפגישות ועוד. גם תומך החלטה, כמו אפוטרופוס אפשר לתחום לנושאים מסויימים כמו כספים, נושאים רפואיים ועניינים אישיים.

אם החלטתם שזו הדרך שלכם, צריך לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ולבקש הליך למינוי תומך החלטה. עדיין, יש רשימת פעולות כמו תרומות, פעולות בקופות גמל, ערבות ועוד, שחובה לפנות לבית המשפט ולקבל עליהן אישור, ובנוסף יש החלטות שתומך החלטה לא יכול לעשות כמו מסירת ילד לאימוץ, השתתפות בבחירות, עריכת צוואה ועוד.

אחרי מתן הצו על ידי בית המשפט עורכים מפגש בין תומך ההחלטה למקבל ההחלטות יחד עם נציגי האפוטרופוס הכללי, ומשם יש לקבוע פגישות סדירות בין תומך ההחלטה ומקבל ההחלטות, ולאפוטרופוס הראשי יש גם דרך לפקח ולבקש מידע לגבי ההתנהלות, ובנוסף לתת להם ייעוץ במידת הצורך, וכן אפשר להגיש להם תלונה בנוגע לתפקידו של תומך ההחלטה.

המינוי יכול להתבטל אם הבן או הבת לא מעוניינים שהתומך ימשיך בתפקידו, אם הוא לא מבצע את תפקידו כראוי, או אם מצבם של הבן או הבת השתפר, או החמיר, ואם התומך עצמו התפטר מתפקידו.

צריך לזכור – תומך החלטות מכבד ומעצים את הבן/ בת הבוגרים, ונותן להם הגנה ועצמאות במידה .

אתם כהורים מבולבלים לפכמעים לגבי מה מתאים לילדים המיוחדים שלכם. במקרה כזה כדאי לשוחח עם איש מקצוע שיכול לעזור לקבל את ההחלטה המתאימה לכם ולילדים שלכם באופן אישי.

יהודית קדם פרידמן  M.S.W

מנהלת מרכז שיא ומומחית למתן חוות דעת לבית משפט בנושאי: שיקום ודרכי טיפול.

פה ממש ממול, חו"ל עם אנשים מיוחדים

במהלך טיול שלנו במקדוניה עם החברים המיוחדים שלנו, קיבלנו הודעה שהתפרסמה גם ברשתות החברתיות ובחדשות על חבר מיוחד שלנו, יאיר צור, שנעלם באתונה במהלך טיול משפחתי. מיותר לציין, ואולי לא, את הפחד שתפס את כולנו, את הדאגה והלילה הלבן שעברנו, עד שיאיר נמצא בריא ושלם.

מבחינתי, זוהי סיטואציה מהמפחידות שיש – לאבד את בננו המיוחד בטיול בחו"ל. קשה לתאר את מה שעוברים הורים במצב כזה. פחד אלוהים!

במהלך עשר שנים של טיולים איכותיים ומותאמים לחברים המיוחדים שלנו, שכללנו עוד ועוד את חומות הביטחון שלנו סביבם, כדי למנוע עד כמה שאפשר סיטואציה כזאת.

משתפת את ההורים לילדים מיוחדים ואת צוותי הליווי שלהם במה שעוזר לנו לעבור טיול ללא תקריות שהופכות את הבטן שלנו.

טיפים ליוצאים לחו"ל עם אנשים מיוחדים (בכל הגילאים):

  1. במהלך כל הטיול ציידו את בנכם/בתכם בתיק גב עם בקבוק מים ונשנושים כדי להבטיח שיש אתם מים ומזון לכל צרה שלא תבוא.
  2. קנו כובע בצבע צהוב חזק (מצאנו שזה כמו פנס למרחקים…) ודאגו שהכובע יהיה על ראשם בכל זמן שאתם מטיילים בחוץ. הכובע מבליט אותם למרחקים.
  3. תנו הנחיות ברורות, וחזרו על כך שוב ושוב: במקרה שאתה מאבד אותנו, אתה חייב להישאר במקום, לעמוד ולא לזוז. כך יש סיכוי גדול יותר שתוכלו למצוא אותו.
  4. הנייד שברשותם חייב להכיל את כל מספרי הטלפון שלכם, אם יש צורך – לייצר מספרי קיצור ולתרגל תקשורת עמכם שוב ושוב. מומלץ לא לחסוך בתכנית תקשורת בחו"ל. זה לא שווה את עוגמת הנפש.
  5. עדכנו את הנייד שלכם באפליקציה שרואה היכן הם נמצאים בכל מקום בעולם, בכל זמן נתון.
  6. שימו על היד שלהם צמיד זוהר עם מספר חירום והנחו אותם כיצד להשתמש בו: במקרה שהלכתם לאיבוד ואין יכולת לדבר, לתקשר, לצלצל אלינו – להראות את הצמיד למישהו (עדיף מבוגר). על הצמיד יהיה כתוב באותיות בולטות באנגלית: In trouble, please call…
  7. כשבוע לפני היציאה לחו"ל לחזור ולשנן שוב ושוב את ההנחיות, עד שנוצרת "תבנית פעולה" והם יכולים לדקלם את ההנחיות. כך תוכלו להיות בטוחים שהכללים והחוקים שהטמעתם יהיו אתם בעת צרה.
  8. חשוב שההנחיות יעברו בנחת ובבהירות, כמו כל הנחייה אחרת, כחלק מהטיול.

לטיול בחו"ל יתרונות רבים, מעבר לחוויה ולכיף שכולנו חווים. עבור אנשים מיוחדים טיול בחו"ל הוא הזדמנויות נדירה להיות מחוץ לסביבה המוכרת והבטוחה, דבר המאפשר להם לפתח ולפתוח את כל החושים, ללמוד על עצמם והעולם, להפוך לאחראים ועצמאים ביותר ולהכיר דברים חדשים.

אפשר ממש לראות את ההתפתחות של החברים שלנו, בכל התחומים, במהלך הטיולים האלה ולאחריהם.

עלינו לעשות הכול כדי שלא יקרו מצבים חמורים של איבוד אחד מהם (שאלוהים ישמור…) ולא להקל ראש בכל דבר שבונה ביטחון כזה.

שתמיד נחזור בשלום – ביחד!

באהבה,

רונית חיון, מייסדת ומנכ"לית "הבית של רונית"

"הבית של רונית" – טיולי בוטיק בעולם לאנשים מיוחדים.

הרצאה להורים מיוחדים – איך להגן על הילדים שלנו ועדיין להשאיר אותם עצמאיים

הדאגה המרכזית של כולנו היא – מה יהיה עם הילדים המיוחדים שלנו כשאנחנו לא נהיה לצידם?
השינוי בחוק האפוטרפסות משנה באופן מהפכני את מידת ההגנה והעצמאות שאפשר להעניק לילדים שלכם.
אתם מוזמנים להרצאה של יהודית קדם, מנהלת מרכז שיא, ומומחית לנושא זכויות של אנשים עם צרכים מיוחדים, על השינויים בחוק, ואיך הם משפיעים על הילדים המיוחדים שלכם, ועל המשפחה הסובבת אותם.
ההצאה תתקיים ב 2.6.19
בשעה 19:30
במרכז בכפר סבא
רח' ויתקין 26

מסיבת ריקודים משגעת במוצ"ש

בואו למסיבה הכי טובה בעיר
בואו להיפגש, לרקוד ולהנות מהחיים…
עם DJ  פיצוץ  ואווירה פגז
ואל תשכחו להזמין חברים
מוצ"ש 4.5.19
20:00-21:30
בבית של רונית
רח' ויתקין 26
כפר סבא
מחיר לאורחים 50 ₪ לחברים בבית של רונית הכניסה חופשית

על צרכים מיוחדים, יום השואה, ומה שבינהם

ילדינו המיוחדים מקבלים בקלות ובשמחה את יום העצמאות. זהו יום של חגיגות, מסיבות, שמחה והופעות – מהדברים הכי "מקובלים" אצל ילדינו המיוחדים. חלק מהמיוחדות שלהם היא חיבור מיידי ובלתי אמצעי לשמחה ולמסיבה. אך מה קורה ביום השואה? יום זיכרון לאומי, יום עצוב לאנשים רבים, יום המסמל את האסון הגדול של העם היהודי?

האם נכון לספר לילדינו את כל האמת? מה הם יודעים על כך ומהי ההשפעה של התכנים השואתיים עבורם?

קשה לדעת. מה גם שכל ילד מיוחד – הוא מיוחד בפני עצמו. אבל אנחנו ההורים ואנשי המקצוע המלווים אותם שנים רבות, פגשנו אותם במצבים כאלה וכולנו יודעים שמצבי סבל ואסון אינם בהכרח מצבים שילדינו מבינים את משמעותם בהקשר של אנשים אחרים, שאינם הם עצמם. איננו בטוחים כיצד הם חווים מצבים כאלה. זו הסיבה, לדעתי, שמומלץ להנגיש את יום השואה לילדינו בעדינות ובתשומת לב.

למשפחות שיש סיפורי שואה בתוכם מומלץ להנגיש לילדיהם המיוחדים את השואה דרך סיפורי כוח וחוזק על אנשי המשפחה שעברו את השואה. להעביר מידע של זכרונות טובים מהאנשים שנספו בשואה, ולאו דווקא את סיפורי הסבל שעברו. תכנים שיש בהם חוזקה ואומץ הם נושאים שילדינו מתחברים אליהם ומבינים. דרך סיפורים כאלה אפשר לדבר על הקונטקסט הרחב של התקופה – תקופת השואה – מבלי להיכנס לפרטים מדויקים על הזוועות שהיו.

למשפחות שאין סיפורי שואה בתוכם, מומלץ להנגיש את זה כיום לאומי שייך לכולנו כאן, במדינת ישראל, ויש לכבד אותו כי הוא שייך לכולם. משמעות הדבר עבורם, דרך המחשבה של כל אדם עם צרכים מיוחדים, היא להיות "שותף" ביום ששייך לא רק לנו ולמשפחה הקטנה שלנו, אלא לכל האנשים בארץ. גם אם המשמעות אינה ברורה באופן עמוק ורחב, עלינו ללמד את ילדינו על דברים גדולים, לאומיים, עולמיים שקורים מסביבם. לעזור להם להיות "שייכים" למשהו גדול יותר מהם עצמם. יום השואה הוא יום כזה.

יש סרטים (וילדינו מתים על סרטים…) "קלים" יותר לצפייה המומלצים עבורם, ורצוי לא לחשוף אותם לחומרים מצולמים שיכולים לגרום להם לפחדים ולאי הבנה של הדבר עצמו.

חשוב לקחת בחשבון שילדינו יחקו את מעשינו וילכו אחרינו (כמשפחה, כקהילה) מבלי לשאול שאלות, אלא – כי ככה עושים. אני ממליצה לשתף אותם תמיד בדבר שקורה באותו רגע, בשפה עדינה וברורה להם, מבלי לוותר על נוכחותם בסיטואציה עצמה. לזכור שהשקט שלהם והנכונות שלהם להיות בכל מקום אינה דבר מובן מאליו ועלינו לכבד גם את מעמדם בכל מצב ולנסות להנגיש להם מידע רלוונטי, גם אם נדמה לנו שאינם מבינים. אנחנו לא באמת יודעים.

אביב הגיע פסח בא – חופשות ארוכות למשפחות מיוחדות

כל מי שנמצא בסביבתו של אדם עם צרכים מיוחדים יודע שחופשות ארוכות גורמות לאנשים מיוחדים ללכת לאיבוד. כל מה שהם מכירים בחיי היום-יום, המסגרת הרגילה שלהם בעבודה, בבית, במסגרת הדיור, וכל העיסוקים השגרתיים – כל אלה מקבלים תפנית "חגיגית", אחרת.

נפתח חופש של זמן ומרחב, וזה לעתים מבלבל ומעיק. חופשות הן הזדמנות לנוח, לבלות, זמן משפחתי, אבל כדי שהן יהיו זמן של כיף ולא זמן של התפרקות, בלבול ותסכול יש דברים שמומלץ לעשות מראש –

  • לקראת חופשות ארוכות כמו פסח, מומלץ להכין מראש תכנית – מה עושים במהלך הימים, לאן הולכים ואת מי פוגשים.
  • חשוב מאוד לתכנן ביחד איתם את החיים החברתיים שלהם במהלך החג: עם מי נפגשים, מתי, מה ניתן לעשות במהלך החג עם חברים בבית או בחוץ? להכין טבלה ביחד ולעבוד לפיה. הכנת הטבלה והדיאלוג על זה מתפרשים כעוגן שעליו ניתן להישען, ומכך, מהווים מקור לביטחון שיש מסגרת גם בחג.
  • למרות שיצאנו מהשגרה הרגילה מומלץ לייצר בחופשים ארוכים שגרה חדשה: להתעורר בבוקר בשעה קבועה, לעשות דבר אחד ביום באופן שגרתי, להשאיר עד כמה שאפשר עוגנים של סדר ביום, ולתת תחושה של שגרה.
  • חופשות ארוכות הן מצע נהדר לניצול הזמן לחיזוק הקשרים בינינו (המשפחה המיוחדת) עם המשפחה המורחבת, בדגש על מקום מיוחד לילדינו.. כדאי לקבוע מפגשים עם המשפחה המורחבת, דודים בני דודים ואנשים שאנחנו לא רואים ביום יום שלנו. אלו מצבים טובים להתקרב אליהם, להכיר אותם טוב יותר, ולמצוא חיבור איתם שאולי ימשך גם אחרי החופש
  • להיות ביחד – עכשיו אין עבודה, אין חוגים, אין מחויבות, ואנחנו ההורים גם זקוקים לחופשה. זו הזדמנות נפלאה לנצל את החופש כדי פשוט להיות יחד, לעשות מה שכולנו אוהבים, בלי הלחצים והעומס של השגרה.

 

חג שמח וחופשה מיוחדת של להיות יחד…

 

 

אין אדם מוגבל יש אדם עם מוגבלות – הגישה ההוליסטית אינטגרטיבית

אין אדם נכה, יש אדם שיש לו נכות, אין אדם מוגבל, יש אדם עם מוגבלות. זו מהות הגישה ההוליסטית אינטגרטיבית, שלפיה אנחנו עובדים כאן בבית של רונית. הגישה המכילה הזאת, מביאה הסתכלות חדשה לגמרי על אנשים עם צרכים מיוחדים, שהיום אנחנו עדים לכך שהיא מחלחלת אפילו לתוך שירותי הרווחה.

אז מה הגישה אומרת?

הוליסטי – ראיית האדם כאדם. איננו נשענים או נסמכים  על אבחון כזה או אחר, או בהגדרת האדם כאוטיסט או פגוע נפש, אותנו מעניין מי הוא כאדם, כיישות אנושית. לכל אחד, גם לאנשים הבריאים יש חוזקות וחולשות, תכונות טובות ופחות טובות, כל אחד מאתנו מתמודד עם משהו כזה או אחר בחייו. עבור אנשים עם צרכים מיוחדים, הלקות הוא המקום החלש והמגביל (ברוב המקרים). לכן, כשאנו פוגשים אדם עם צרכים מיוחדים אנו רואים אותו, על כל חלקיו, ומסייעים לו ללמוד לטפח את הדברים החזקים והיפים שבו, לפתח את הפוטנציאל הטמון בו, ככל האדם.

אינטגרטיבי מדבר על המערכות שכולנו בנויים מהן – הפיזית, הרגשית, הרוחנית, המנטלית והנפשית. כל מערכת עומדת בפני עצמה וזקוקה להתייחסות בכל עבודת התפתחות ושינוי. עם זאת, כל מערכת משפיעה וקשורה למערכת אחרת, כך שקיימת בין כולן אינטגרציה. עבודתנו האינטגרטיבית מכילה את כל המערכות בכל זמן נתון, ועוסקת במדיות שונות ומגוונות לשם כך.

בבית של רונית, כולנו – המתנדבים, המדריכים, הצוות המקצועי וההנהלה, מאמינים בגישה זו ומיישמים אותה בעבודתנו, כדי לתת מענה לחברים ולצרכים המיוחדים שלהם.

הקבוצות החברתיות אצלנו מוגדרות על-פי האנשים המרכיבים אותן, ולא על פי סוגי הלקויות. בנוסף, במרכז מגוון של חוגים, סדנאות ואירועים חברתיים הפתוחים לכולם. מעגל זה מאפשר לכל אחד למצוא את עצמו כשייך לקהילה, לקבל ליווי ברמה האינטימית ביותר, ולצאת לעולם האמתי.

אנחנו כאן כדי לתת יד תומכת, לעזור, לשפר, ולמלא את הצרכים המיוחדים של כל אחד ואחד מהחברים שלנו, ומה שמתאים לו, כך שיוכלו לתפקד טוב יותר ולהיות מאושרים.

טילים באזור המרכז – איך לתווך ולהנגיש מצבי חירום לאנשים עם צרכים מיוחדים

הלילה עברנו חוויה לא נעימה בכלל. אזעקות באזור השרון, כניסה לממ"דים, טיל שפגע בבית באזורנו, וכל זה בהפתעה מוחלטת, כשאנחנו ישנים בשלווה וביטחון במיטות שלנו.

מצב בטחוני מעורער יכול להכניס כל אדם לחרדות, למצב של סטרס ולפגוע בתפקוד היום יומי שלנו. כשמדובר באדם עם צרכים מיוחדים, שאולי לא מחובר לחדשות כל הזמן, שלא תמיד יודע מה הוא אמור לעשות במצב כזה – החרדה היא כמעט בלתי נמנעת.

אז איך אנחנו, המשפחות והחברים של האנשים עם הצרכים המיוחדים יכולים להקל עליהם את המצב הזה?

  • הדבר הכי חשוב זה להנגיש להם את המצב. לספר להם מה קורה. כשהם יודעים ומבינים, הם פחות מפחדים. לתאר ולהסביר את המצב לכל אחד ברמה שהוא יכול להבין או להכיל, במילים פשוטות, ובלי להכניס לפרשנות על המצב או על החרדה עצמה.
  • להסביר להם מה צריך לעשות כששומעים אזעקה – איפה נמצא המרחב המוגן שלהם בבית, בעבודה, ובכל מקום שבו הם נמצאים, איך צריך לפעול אם נמצאים בחוץ. לתת להם את הכלים להתמודד נקודתית עם המצב לכשיגיע. תמיד להזכיר להם לצלצל למישהו קרוב ולשוחח אתו ברגעים של פחד או בלבול.
  • להדגיש את חשיבות השגרה – להזכיר שאנחנו חיים ככה כל החיים, וזה בסדר להמשיך את הדברים הרגילים, את מה שאנחנו עושים כל יום, לשמור על השגרה בסביבה שלהם עד כמה שניתן. ממשיכים ללכת לעבודה, לקבוצות, לחוגים, ולהתנהל כרגיל.
  • והכי חשוב, כמו תמיד – לחבק! חיבוק מפיג את הבדידות והפחד…

איך אדע במי לבחור?

יש עכשיו מצב חדש שבו אולי יהיו חילופי שלטון אבל זה לא משנה ולא עוזר לדילמה שלי, אני בינתיים לא יודע עדיין למי אני מצביע. כנראה שאצטרך לחכות ולראות איזה עוד תהליכים יהיו עד הבחירות ואולי זה יעזור לי בסוף להחליט.
Continue reading

יש דבר כזה בדידות?

איש נאה להפליא, סביבות גיל ה-60, עיניים כחולות, משקפי ג'ון לנון עם מסגרת שחורה, שיער מלא בגון אפור, גבוה ומרשים (נראה כמו סופר או צייר), שואל אותי משהו מהשולחן שלידי בבית הקפה, אני עונה ומתבלת את המשפט ברוניות ומתחילה שיחה.

כמו הרבה ישראלים (סליחה, כן?) הוא שואל מאיפה אני, מה השורשים שלי (מה זה חשוב מהם השורשים שלי? אף פעם לא הבנתי את השאלה הזאת, מה אני עץ?) ומיד עובר ל:מה אני עושה. שתי שאלות שתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, הרתיעו אותי, סגרו את הדלת במקום לפתוח. אני מוציאה כרטיס ביקור (לפעמים זה נותן סיפוק לשואל השאלה… ) ונותנת לו. "מה זה המקום הזה"? הוא שואל (או… את השאלה הזאת אני אוהבת) ואני עונה במשפט אחד, שהמוח החכם שלי דוחף לפני כל התשובות (רק הבוקר הבנתי למה): "זה מקום מיוחד לאנשים בודדים". טראח! האיש מסתכל עלי זמן ארוך, מנסה להבין את התשובה שלי ושואל: "מה זאת אומרת? גם אני אוהב להיות לבד לפעמים…".

יש לי כמה שניות לחשוב מה הדבר הנכון לענות לו. הדבר הראשון שעולה לי הוא: האם האיש הזה בודד? האם הוא מנותק? האם לבו סגור? האם יש מישהו בעולם הזה, מכל מדינה או שבט או כוכב, שלא יודע מהי בדידות? שלא יודע את ההבדל בין להיות לבד לפעמים לבין להיות בודד בעולם? כל זה רץ לי בראש כמו כוכבים נופלים בשמיים. ואני עונה: "אנשים שאין להם חברים, שקשה להם להיות בחברה, שהיכולת התקשורתית עם האחר לקויה או חסומה. וכל זאת, מכל סיבה שהיא". האיש מסתכל עלי ושוב עובר זמן (הוא חושב בינתיים או שזה מין מנגנון מוזר כזה?) ועונה לי: "מה… נפשי כזה?". אני מאמצת את המנגנון המוזר שלו ומשתהה כדי להרוויח זמן. ברגע הזה כבר לא חשבתי שהוא כל כך נחמד כמו שחשבתי בדקה הראשונה כשפניתי לענות לו. בדרך כלל אני לא טועה בנחמדות של אנשים, אבל משהו כאן מוזר. האיש נראה כל כך חכם ואינטליגנטי, ובכל זאת, משהו בשאלות שלו לא בא לי טוב. אני מנסה: "לאו דווקא נפשי, אולי זו לקות מולדת או קושי שנוצר במהלך החיים, אולי בגלל צרכים מיוחדים" (אני מחליטה להקשות עליו. שיתאמץ קצת). בזמן שהמנגנון המוזר שלו משקיט אותו, הוא מסתכל עלי דרך משקפיי ג'ון לנון היפים שלו, במבט עיניו הכחולות. אני מחזירה מבט לתוך עיניו. הוא שואל: "מה זה צרכים מיוחדים? זה נפשי לא"?

אני קמה ולוקחת את התיק, עושה סימנים של ללכת… האיש מדליק סיגריה (סיים לאכול), נשען אחורה ומחפש עוד משהו להגיד, נדמה לי, או שהמנגנון המוזר שלו תקע לו את המילים. אני עומדת, מסתכלת עליו, מנסה לתהות על קנקנו. הוא מביט בי, מנסה להבין איזה יצור אני… ככה אנחנו מביטים אחד בשני כמה שניות, עד שאני אומרת שלום והולכת משם.

אני צועדת למכונית ומחשבות מלוות כל צעד שלי – הוא באמת ישב שם וניסה להבין על מה לעזאזל אני מדברת? היתכן שיש מישהו שלא מכיר לקות, קושי, צרכים מיוחדים, בדידות בדידות בדידות? אני זאת שמסתובבת בעולם וחווה כל כך הרבה בדידות מבלי שהיא קיימת באופן כל כך בולט? מה הרעיד את נפשי במפגש אתו? מה מקומם אותי? ולמה זה כל כך חשוב לי? עצבות  משתלטת עלי. אני מצטערת שנתתי לו את הכרטיס. טוב, אני אומרת לעצמי, טעיתי. הוא ממש לא נחמד. ואולי אני טועה? אולי האיש בודד אנושות והמפגש הישיר עם המילה "בדידות" משתקת אותו? מבלבלת אותו? אולי הלב שלו סגור לסבל האנושי של האחר? אבל הוא צלם (גם אני שאלתי אותו מה הוא עושה…) צלם! לצלם אמורה להיות עדשה רחבה שרואה את כל הפרטים, לא? אין ספק שאני מבולבלת, לא יודעת מה לחשוב. אולי העיסוק בבדידות שלי ושל אנשים לאורך שנים רבות הקהה את היכולת שלי לקבל שיש דבר כזה שאין בדידות ואין ידיעה על בדידות? מחשבה מטרידה…

יש בדידות! יש בדידות והיא תהומית ומכאיבה, והיא קשה מנשוא כשאף אחד לא רואה אותה ויודע עליה מלבדך. כשאני פוגשת בבדידות (אצלי ואצל האחר) ואני פוגשת אותה מדי יום, אני מחבקת אותה ומקבלת אותה ונותנת לה מקום, כי רק ככה אפשר לרפא אותה. בדידות לא באה לבד בעצמה, היא נולדת מתוך פצע-חיים, והיא מחוברת לנשמתו ורוחו של האדם. עם חלוף השנים הבדידות הופכת לשמיכה עבה וכבדה ועוקצת ואי אפשר להוריד אותה לבד ממך. אתה חייב את האחר כדי לעזור לך להשתחרר ממנה.

זו עיקר העבודה שלי ושל האנשים שאתי ב"בית של רונית". לשם כך הבית נוסד ופועל – לעזור לחברים להוריד את השמיכה העבה החונקת הזאת, כדי שתוכל נשימתם לנשום את עצמה רחב וטוב יותר ביחד עם אחרים. כל עבודתנו מכוונת להפגת הבדידות, להפיכתה לשייכות ויצירת חיים משותפים – עד כמה שניתן. רק לא לבד. ביחד. ביחד. ביחד.

באהבה, רונית

אוצר סמוי – איסוף ופרידה. יולי 2018

בחודשים האחרונים בקבוצה היו מפגשים של איסוף החומרים משנת העבודה האחרונה והנחתם במרחב הקבוצתי.
אלו מפגשים קסומים, שבהם ניתנת לכולנו הזדמנות לחוות כמה השלם גדול מסך חלקיו.
הגילוי הזה הוא כמו לצפות בקסם, בנס.
כיצד כל החלקים שהם "אני" מצטרפים ל"אני" גדול יותר ול"אנחנו" שלעיתים מרגיש כמו "אחד".
בשתי הפגישות האחרונות קיימנו טקסים של איסוף ופרידה מהשנה שהייתה וקבלת השנה הבאה עם זימון של משאלות ומטרות.
הרבה מהחברים בחרו להקריא מילים שהם כתבו לקבוצה, חלק הביעו את עצמם בעל פה והיה מי שהקדיש שיר לחברים והרטיט את לבנו.
אלו המילים שאני הקראתי לחברים:

יש לנו כאן אוצר סמוי שהוא רק שלנו
זמן של דמעות,
זמן של צחוק, של הבנה
מקום ששווה לריב עליו
מקום ששווה לחלוק אותו עם האחר,
עם חבר.
מקום בו אני יכול לגמגם,
לטעות,
לבכות,
לשנות….
לשנת את דעתי,
לשנות את דעתי על עצמי,
לשנות את דעתי על האחר.
יש לנו כאן אוצר סמוי של אהבה,
אנו לא אדישים כאן לשום דבר שקשור אחד בשני
ולכן, זה כל כך משמעותי,
לכן שהו אוצר
והוא רק שלנו.

 

מפגשים אחד על אחד – ראיון עם בני

הראיון עם בני הוא הריאיון האחרון, מקווה שתיהנו לקרוא אותו.
הראיונות האלה שעשיתי עם החבר'ה עזרו לי להכיר אותם יותר לעומק ולשמוע מכל אחד מהם על חוויותיהם והתהליכים שעברו לפני בואם לבית של רונית ואחרי בואם, וזה גם עזר לי להבין יותר את התהליכים שאני עצמי עובר כאן בבית של רונית.

Continue reading

הרשמה לשנת הפעילות תשע"ט

חברים והורים יקרים,

ערכת הרשמה לשנה הבאה כוללת את הקבוצות להתפתחות חברתית, החוגים והפעילויות השונות המתוכננות לשנת תשע"ט.
עבודה רבה נעשתה בחשיבה ותכנון הערכה והתכנית השנתית לטובת קידום ילדינו והאנשים המיוחדים המגיעים אלינו.
נכון להיום מתקיימות 8 קבוצות חברתיות בגילאים שונים המונות כ-80 חברים המגיעים בקביעות לעבודת התפתחות פעם בשבוע.
רובם משתתפים בנוסף בחוגים ובפעילויות פתוחות שונות ומגוונות במהלך כל השנה.
מעבר לכך, מגיעים למרכז עוד עשרות אנשים לאירועים ופעילויות, לטיולים ולסדנאות. Continue reading

סיפורה של קבוצה – הגעתי הביתה… יוני 2018

"סוף סוף את מקשיבה לי

אומר הקול הפנימי

בקול חרישי

מזמן רציתי

אמרתי לי

אבל הרעש בחוץ

היה כל כך חזק

ומה קרה עכשיו?

נכנסתי הביתה "

(עידית ברק)

 

מילותיה של עידית ברק, שכל כך נוגעות בי, מעטרות זמן רב את הדף הראשון במחברת המשמשת אותי להנחיית הקבוצה שלי. אני מעתיקה את המילים בכל שנה ממחברת למחברת.

זו המחברת בה אני רושמת את המחשבות שעולות בי מתוך המפגש, הרעיונות וההשראה לקראת כל מפגש חדש ואת ה"ורבטים"- המילים של החברים שהכי פוגשות אותי.

התקופה הנוכחית היא זמן בקבוצות בו אנו עוצרים להביט על התהליך האישי ועל התהליך הקבוצתי אל מול המטרות והמשאלות שהצבנו לנו בתחילת השנה. בהמשך – מתוך זה, נגזור מטרות ומשאלות לשנה הבאה.

בהכנה שלי לקראת המפגש, אני פותחת את המחברת ופוגשת את השיר ואת המפגש הראשון בו עסקנו בבקשות שלנו לשנה הנוכחית. אני נפעמת ממה שאני מגלה. כל בקשה שהונחה במרחב יצרה אדוות וגלים, חלקם גבוהים מאוד. אני מצליחה לראות את התהליך שכל אחד מהם עשה לאורך השנה ותוהה האם גם הם יבחינו בכך.
בתחילת המפגש, לתוך המדיטציה אני מקריאה להם שני שירים, אחד מהם הוא של עידית ברק, איתו פתחנו את השנה. לאחר נשימה וחזרה למרחב אנו נזכרים שבתחילת השנה עלה קול קבוצתי מאוד חזק המבקש לפתוח ולהגיע למקומות שטרם היינו בהם ובעקבות כך, עשינו תרגיל בדמיון מודרך בו כל אחד פתח "שער פנימי" ושיתף את החברים במה שהוא פגש.

במפגש הנוכחי, כל אחד מחברי הקבוצה מקבל שער מנייר ומתבקש לכתוב או לצייר על גבי השער, מה גילה או למד על עצמו במהלך השנה ומה גילה מעצמו לחברים. בסיום, הם מתבקשים לפתוח את שער הנייר ולבטא באופן בו הם בוחרים, איך זה מרגיש.

אלו חלק מהקולות שעלו:  (השמות בדויים)

לביא אמר – גיליתי על עצמי השנה, שכל מה שקורה לי ביחסים עם אחרים זה באחריותי. יש לי את היכולת לתקשר עם אחרים ויש קשרים שאני בוחר להזניח, גיליתי את החוזקות והחולשות שלי בקשרים ואני לוקח על זה אחריות מלאה.

ערן אמר – חשפתי השנה את הפחד הכי גדול שלי בקבוצה – הפחד שאהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. היה לי משבר מאוד גדול ולא הייתי בטוח שאצא ממנו והנה אני כאן והאנשים שפגעתי בהם יושבים לידי ומסכימים להיות איתי בקשר.

ליאת אמרה – בחודש האחרון דיברתי הרבה על עצמי, בפעם הראשונה שיתפתי אתכם ברצונות ובפחדים שלי. גיליתי על עצמי שאני יכולה להיפתח יותר מהר ממה שחשבתי.

עינת אמרה – גיליתי על עצמי שאני לוחצת מדי כשאני נמצאת בקשר. מרוב שחשוב לי כל הזמן לדעת האם אני אהובה, אני לוחצת וזה הורס לי מערכות יחסים. כאן זה המקום שאני מרגישה אהובה, אני יכולה לדבר על זה ולא לפחד.

בתיה אמרה – למדתי כיצד להכיל דברים למרות שלפעמים אני טרודה ועצבנית, להביא לכאן ולדבר על דברים קשים גם אם הם לא יפים ונעימים, נחשפתי כאן אישית ולמדתי לפתח קירבה וקשרים אישיים למרות שזה קשה לי.

כשכל אחד סיים לשתף, הקראתי להם מה הם אמרו בתחילת השנה.

כולנו נפעמנו מהדרך ומכך שכשאנו מניחים בקשה במהלך הדרך, רוב הסיכויים שנפסע לאורה ואולי יגיעו גם מתנות….

וכך זה נראה:

מאחלת לכולנו למצוא את הכנות בתוכנו, את האומץ לשלוח יד פנימה, לגעת, לגלות ולהסכים לשתף.

אנו ממשיכים במסע המרהיב של גילוי עצמי לעצמי, גילוי עצמי לאחר והכל בתוך תחושה שאני חלק מקבוצת חברים ששותפים יחד איתי לאותו המסע.

 

הכותבת: ענבר ארז, מנהלת מקצועית, ממייסדי "הבית של רונית". מנחה קבוצות חברתיות בבית כבר עשור ומדריכה את הצוותים המקצועיים.

להפוך את הקערה על פיה

תחשבו כמה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לשנות משהו בחיינו, בתוכנו, בהרגלינו ובתפיסת העולם שלנו.
כל כך הרבה מאמצים ועבודת עומק, הבנות ומחשבות, התייעצויות והתחבטויות… עד שאנחנו מצליחים באמת להפוך משהו למשהו אחר, לשנות אותו ולהטמיעו בחיינו.

עכשיו קחו אדם עם מגבלה שאין לו כמעט בכלל זיכיון מוחלט ומלא על ההחלטות של חייו – כל חייו.
מרגע הולדתו יש סביבו אנשים שמחליטים עבורו (ברוב המקרים) ושמנתבים את חייו.
התלות שלו בהחלטות של אחרים בכל הנוגע לחייו היא כמעט מוחלטת, ולאט לאט, עם זרימת השנים, הוא לא מסוגל לקחת החלטה בעצמו. כל שינוי, כל החלטה, מחייבים התייעצות ודיון עם הסביבה ה"אחראית ומחליטה".

Continue reading

מפגשים אחד על אחד – ראיון עם אליהו

בראיון עם אליהו הוא סיפר לי שמאז שהוא ב"בית של רונית" הוא השתנה – יוצא לבילויים, למסיבות שיש במרכז,
משתתף בקבוצת העצמה באופן קבוע בפעילויות ומכיר המון חברים חדשים.
שהוא ראה איך החברים מסביב משתנים ומתפתחים זה השפיע עליו, הוא ראה שאפשר והיום הוא שונה לגמרי.

 

Continue reading

מחשבות על שבריריות החיים

האביב מזכיר לי עד כמה שבריריים אנחנו.
אני תוהה מה הקשר בין כל ההתחדשות והפריחה המטורפת מסביבי, כל מחול השדים בגינה הקטנה שלי של הדבורים והנמלים והפרפרים והציפורים וכל הברחשים והחיות שהתעוררו לחיים לבין שבריריות? ואיך זה בא לי פתאום? פרפר חוצה את שדה הראייה שלי ומעיר אותי מהגיגיי המרחפים.
אני עוקבת אחריו ומגלה שהוא רוקד עם כל חיות הבר המעופפות שאוהבות את הגינה שלי. ואז פתאום אני שומעת את סטינג שר עד כמה אנחנו שבריריים וכל זה מתחבר לי.

אין חיים רגילים.
יש חיים שבריריים ואנחנו כל כך משתדלים, באמת עושים כמיטב יכולתנו, לשמור עליהם שלא יתפרקו לנו, שלא יישברו לנו, שלא יבוא איזה גל שיבלע אותנו ויקיא אותנו במקום לא מוכר, מפחיד וזר ויכריח אותנו ללמוד הכול מחדש, להתמודד, להסתגל ואז להגיע להבנה עד כמה החיים שבריריים ועלינו לשמור עליהם. לא ככה?
החלל מסביבנו מכיל את הזמן שלנו כאן ועוטף אותנו באשלייה שאנחנו מכירים כול פינה בו, אין שום בעיה להגיע לכל מקום, לעשות מה שאנחנו צריכים או רוצים ולחזור למרכז, לאמצע, או לכל כוון אחר שבא לנו באותו הרגע.
תמיד יש את הזמן שמתאים לנו לעשות את זה.

 

הגינה שלי בפריחה שברירית

 

אבל מה קורה בין כל המקומות האלה? מה קורה בין כל הזמנים האלה?
מה יש ביניהם? מה אם אנחנו מפספסים משהו חשוב במעברים האלה?
מה יקרה אם נעצור דווקא במעבר? בתוך רגע אחד?
האם שם השבריריות מונחת? איפה היא?
אם אתאמץ מאוד – האם אוכל לקיים דיאלוג עם השבריריות הפנימית שלי?
נדמה לי שאני מכירה כל פינה בלב השברירי שלי, למשל.
במעברים בתוך חלל הלב שלי יש מקומות שכבר ביקרתי והכרתי. הלב השברירי הזה שיכול לטלטל משמחה ולעוות מכאב.
ככל שעובר הזמן בתוך חלל חיי, אני אוהבת את הלב שלי יותר ויותר.
בכול פעם שהוא מתרסק ונשבר אני נרתמת כולי לעזור לו להתאושש, מזכירה לו את תכלית חיינו, מתחננת לפניו שיחוס עלי ויחזור להגיד לי מה לעשות בכול רגע ורגע, כי בלעדיו אני אבודה.
יש לי המון כבוד לשבריריות שלו משום שהיא מתקשרת לי עם תמימות. ומכיוון שכך, אני לא מסוגלת לכעוס עליו או להישאר רחוקה ממנו זמן רב.
מלמדים אותנו כל החיים על החיים. ובכול זאת, כשחיינו פוגשים בשבריריותם לא ממש עומד לרשותנו כל אוניברסיטת החיים הזאת, נכון?
פתאום כל ההבנות והחוכמות והידע – הידע הזה שברשותנו – נעלם בתוך חלל חיינו ואנחנו אבודים בו.
אלה המעברים שאני מדברת עליהם. במעברים האלה מונחת לדעתי השבריריות.
למדתי להמתין בהם, לחכות שמשהו יאסוף אותי (גל יותר רחמן?) או לאומץ לקום ולעבור צד, לצאת מהמעבר.
יש ואני מתעכבת בכוונה במעבר.
דווקא אני אשב פה ואמתין! זה דומה לתחושת גירוד בפצע שמבריא…
האביב מזכיר לי את שבריריות חיי בשנה האחרונה.
הפרפר הלבן עם הנקודות הירוקות ממשיך לטייל בגינה שלי ואני חושבת לעצמי: אלוהים, כמה שהיצור הזה שברירי. עושה עבודת פרך כדי לצאת לעולם ומת אחרי שבועיים.
אבל אז עולה בי מחשבה: אבל בשבועיים האלה הוא מפאר את העולם ושמח להיות בו, רוקד בין כל הפרחים שהוא פוגש.
הפרפר מזכיר לי ששבריריות החיים מכילה את כל הצבעוניות והגוונים ועונות השנה וככה זה.

כבדו את שבריריותכם אהובים,
שלכם, רונית

מפגשים אחד על אחד – ראיון עם הגר

שלום לכולם,
מי שקרא את הבלוג הקודם שלי, בטח זוכר שהתחלתי לראיין חברים מ”הבית של רונית” שהם חברים קרובים שמעניינים אותי
ומעניין אותי לדעת עליהם יותר ממה שידעתי עד עכשיו.
בפעם הקודמת עשיתי ראיון ראשון עם שירלי.
היום אני מראיין את הגר, שהיא חברה שאני מכיר משנת 2009, מאז שהצטרפתי ל"בית של רונית".
אגב, הגר היא הבת של רונית.

Continue reading

מפגשים אחד על אחד – ראיון עם שירלי

שלום לכל החברים
הפעם אני כותב בלוג שהוא קצת שונה מהבלוגים הקודמים.

מי שקרא את הבלוגים הקודמים שלי בטח שם לב שאני כותב בעיקר על עצמי ועל החוויות שלי.
סיפרתי הרבה פעמים על החברים שנמצאים איתי בבית של רונית, ביניהם יש כאלה שהם חברים שלי שיש לי איתם יחסים טובים ומעניין אותי לדעת איך היו החיים שלהם לפני שהגיעו לבית של רונית ובכלל, מעניין אותי לדעת עליהם דברים שלא ידעתי קודם. אז כדי לדעת החלטתי לראיין כמה מהחברים.
הראשונה שראיינתי היא שירלי.

Continue reading

הבית של הגר – האתגר החדש שלי

אני מתרגשת להיות כאן שוב, אחרי תקופת הקפאה דיי ארוכה. שלום לכם יקרים ואהובים, באשר הנכם ובאשר אתם.
אז כאילו שהחיים לא מזמנים לי מספיק אתגרים, הנה אני בפתחו של אתגר חדש, לא קטן ולא סמלי כלל וכלל.
כבר זמן רב שאני מתבשלת בו, באתגר הזה, על אש קטנה, בזהירות… ואחרי שעברתי את הפחד, שהוא מנת חלקו של כל מי שעומד בפתחו של אתגר חדש וחשוב, ואחרי ששכנעתי את עצמי שאני יכולה ושזה אפשרי, ויותר מכך – שזה חשוב ומשמעותי – אז הנה זה מתחיל.
טוב… נו… נכון, עדיין מקנן בי פחד אבל אני יכולה להפוך אותו לכוח. למדתי איך עושים את זה.
אני בעיצומן של הכנות לפתיחת דירה פרטית עבור הגר, בתי המהממת, ושני חברים טובים שלה – חבר וחברה – שהחליטו באומץ רב (הם וגם הוריהם האמיצים) שהגיע הזמן לפרוש כנפיים, לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור עם חברים כמו כולם וכמו שצריך. גיבורים הילדים האלה שלנו!
כשמדובר בילדים המיוחדים שלנו, יש להיערך בהתאם לכך. Continue reading

נסיעותיי לחו"ל

שלום חברים,
היום אני רוצה לדבר על הנסיעות שלי לחו"ל וההשפעה שלהן עלי.
הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל היתה כשהייתי בערך בן שנתיים. אני כמובן לא זוכר כלום אלא רק ממה שסיפרו לי. נסעתי לצרפת עם ההורים ועם סבא וסבתא שלי, היינו במסעדה בפריז ואני ישבתי שם וקשקשתי ודיברתי כמו שתינוקות מדברים, בג'יבריש. המלצר שאל מה אני אומר, סבתא שלי אמרה לו שאני מדבר סינית והוא הראה לנו כמה סינים שיושבים בשולחן ליד ואמר שאני יכול לדבר איתם. לא יודע מה היה ההמשך, הייתי רק בן שנתיים.
בנסיעה הבאה כבר הייתי בן 6, נסענו לארה"ב ואת מה שאני זוכר בעיקר מהנסיעה הזאת זה את הביקור בדיסנילנד ואת המופע שהיה שם בלילה, של כל הדמויות של דיסני ובאיזה שלב הופיעו כל המכשפות מהסרטים של דיסני, אני פחדתי פחד מוות ולא יכולתי להסתכל. לא כל דבר בחו"ל הוא דווקא כיף, יש גם דברים מפחידים.
בשנת 2001 נסענו לארה"ב לשנתיים וזה כבר היה לא רק לראות עולם אחר אלא לחיות בעולם אחר, מה שגרם מצד אחד לזה שלמדתי לדבר אנגלית ואפילו אני מבין קצת ספרדית מזה שלמדתי בבי"ס עם ילדים מקסיקנים שדיברו ספרדית ומהם למדתי גם ספרדית. מצד שני, לא היו לי חברים, אפילו שהיו שם ישראלים, הילדים שלהם היו קטנים ממני, אני הייתי בן 13 כך שלא היה לי איתם קשר.
אחרי שחזרנו לארץ, נסעתי עם ההורים לעוד כל מיני מקומות. בנסיעות האלה לאט לאט התחלתי לפתח העדפות – אני פחות אוהב טיולים בטבע, מעדיף ללכת למוזיאונים ולמחזות זמר. גם קניות לא מעניינות אותי, לא בשביל זה אני נוסע.
מאז שהתחלתי להשתתף בנסיעות לחו"ל עם "הבית של רונית" שזה בעצם מהטיול הראשון של המרכז, אני קורא על כל מקום שאליו אנחנו נוסעים, על ההיסטוריה של המקום וכל מיני פרטים כמו כמה תושבים חיים שם, מתי התחילו היחסים בין המדינה הזאת לבין ישראל, איזה אנשים מפורסמים באו משם ובמה הם התפרסמו. כל מיני פרטים שבטח מעניינים את כולם… בכל נסיעה כזאת, גם עם ההורים, אני לומד דברים חדשים ומכיר מקומות שרק שמעתי עליהם, כמו למשל נורבגיה וסרביה.
ההשתתפות שלי בטיולי חו"ל של "הבית של רונית" עוזרות לי להכיר יותר לעומק את החברים, מה שבארץ פחות קורה, בחו"ל אנחנו ביחד 24 שעות ואני חושב שחוץ מהחוויה של המקום שאנחנו נמצאים בו, יש גם את העניין שהשהיה בחו"ל גורמת לנו להכיר יותר טוב את עצמנו ואחד את השני, גם את הצדדים הלא טובים.
הייתי אמנם הרבה פעמים בחו"ל בהרבה מקומות אבל כל פעם שמתקרבת נסיעה חדשה אני מתרגש מחדש לקראתה. כשאני עם ההורים, אין לי חשק לחזור הבית, בנסיעות עם החבר'ה של המרכז יש לי ניגוד בין הרצון שהטיול לא ייגמר לבין הגעגועים הביתה.
אני מאחל לכולם המון נסיעות מהנות וחווייתיות ברחבי העולם.
הנה התחלנו את שנת 2018, שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה ומלאה בדברים טובים.

שלכם
גדעון

מכתב מאוטיסט למורה שלו. מאמר מאת: ד"ר רונית ולגרין

מורה יקרה שלי,
אמרו לך שאת מקבלת השנה ילד אוטיסט לכיתה. אני בטוח שדי נבהלת. אולי ניסית להגיד שאין לך ניסיון בשילוב. אולי אמרת שאת חייבת עזרה. אולי שאלת למה הילד לא בכיתת אוטיסטים, ואולי אפילו אמרת שזה אתגר בשבילך, ואת מוכנה לנסות.

יש מצב שחזרת הביתה ונכנסת לגוגל לקרוא קצת על אוטיסטים. יש מצב שהתייעצת עם חברה שאמרה לך לא להתקרב, לא להסכים. יש מצב שבן הזוג שלך בבית שאל אם המשכורת תגדל ביחס ישיר למאמצים שאת תשקיעי, יש מצב שההיסוסים, הלבטים ותחושת החרטה על שהסכמת הציפו אותך.

אמרו לך לא לדאוג. שהילד בתפקוד גבוה. מאד נבון, ויש לו סייעת אישית, וגם מדריכה שתלמד אותך מה לעשות. שיהיה בסדר.

ואז אני הגעתי. לא רואים עלי שאני אוטיסט. נכון?

אין לי נפנופי ידיים עליהם קראת בגוגל. גם לא תנועות גוף מוזרות. ובסך הכול אני נראה די נחמד.

ואז נרגעת. הבנת שאני כאחד הילדים בכיתה. שזה לא יהיה קשה כמו שפחדת. ולא כך הוא.
אז עשיתי רשימה של מצבים שעשויים לקרות, ומה אני ממליץ שתעשי בהם. אני חושב שאת יכולה לעזור לי ואני יכול לעזור לך.

לפעמים אני אהיה מאד שקט. שקוע בעצמי. זה בסדר. רק בבקשה תאפשרי לי את זה. לעיתים אני חייב להתנתק מהסביבה על מנת למלא את המצברים באנרגיות שיאפשרו לי שוב להתמודד עם המסביב.

לפעמים אהיה מאד רעשני. אשמיע קולות, אולי אפילו אצעק. אל תכעסי, זה לא יעזור. זה רק יכניס אותי ללחץ עוד יותר. אפשרי לי לצאת מהכיתה. שני סיבובי ריצה, או חדר שקט בהחלט יעזרו לי לאזן את המצב.

לפעמים אני לא אסתכל בך כשאת מדברת. אל תגידי לי להסתכל עליך. אם אתרכז בקשר עין איתך אהיה מרוכז בגלגלי האישונים שלך, בצבע שלהם, ובצבע האיפור שהשתמשת בו הבוקר. לא אוכל להיות מרוכז גם במה שאת אומרת.

לפעמים לא אבין את המדובר גם אם אני בהחלט מבין את המילים. המשמעויות המתחבאות בתוך האינטונציה שלך, משום מה לא תמיד מגיעות אלי. תסבירי לי שוב במילים הגיוניות, ואל תניחי שהבנתי, ושאני פשוט לא יודע או לא רוצה. אל תהיי איתי צינית. אני לא תמיד מבין מה מתחבא מאחורי המילים.

אל תתפלאי שלא הבנתי שאת כועסת, רק משפת הגוף שלך, או מהבעת הפנים. אני זקוק למילים. שפה לא מילולית היא שפה נוספת עבורי, שבה אני לא בדיוק שולט. אם לא הבנתי אל תחזרי שוב על דבריך בצורה מדויקת. זה לא יעזור. אם לא הבנתי אין סיכוי שאבין רק בגלל שאת חוזרת בשנית על המשפט. נסי לנסח את הדברים אחרת.

נכון, נכנסתי לסטרס כי פתאום נכנסה לכיתה דמות לא מוכרת. אם את לא מגיעה, ויש מורה מחליפה אנא דאגי שהמידע הזה יוסבר לי מראש. אני לא אוהב הפתעות, הן מפחידות אותי ומערערות את העולם שלי.

אנא היי בשבילי מליץ יושר. הסבירי לילדים שלמרות האוטיזם אני חכם, אני מבין, אני יכול. רק קצת אחרת מהם. אל תתנהגו בי בפטרונות. תנו לי את ההתייחסות המכבדת שאתם רוצים שאתן לכם.

דאגי בשבילי לעזרים ויזואליים. תמונות, לוח, המחשה עוזרת לי להפיק מהמילים, ומהתכנים, מידע רלוונטי.

לא, אני לא אוהב רעשים חזקים, לא אוהב זמזומי פלורסנט. תחסכי ממני התנסויות חושיות מציפות. ולא, אני לא אתרגל עם הזמן. המערכת החושית שלי מגיבה לבד, ללא שליטה רצונית. במשך הזמן תביני מה מפריע לי. תהיי ערה לזה ואל תתעלמי.

לא תמיד כשדחפתי מישהו התכוונתי להכאיב לו. לפעמים ניסיתי למנוע מעצמי כאב, ולעיתים לא הצלחתי לאזן את המגע כך שזו תהיה נגיעה, ואז יצאה דחיפה. אל תכעסי עלי מבלי להבין למה זה קרה, ומה זה אומר.

הבנתי את החומר הנלמד. שיננתי אותו למבחן לבד או עם עזרה. נכשלתי במבחן. נסי להבין למה. לפעמים פרוק השאלה הגדולה לארבע שאלות קטנות יצילו את המצב.

למדי אותי, הכירי אותי. אל תרחמי עלי. אל תוותרי לי. תאתגרי אותי בתבונה. אני מבטיח לך שאת התלמיד שקבלת הפעם לכיתה לא תשכחי. אני משוכנע שהסיפוק שיגיע בעקבות השילוב שלי בכיתה יאיר לך פעם נוספת את הסיבה שבעקבותיה החלט לפנות למקצוע ההוראה.

בהצלחה לך ולי.
מאת: ד"ר רונית ולגרין

 

פסיכותרפיה לבעלי פיגור שכלי. מאמר מאת: צופן אגמון

 

מהו פיגור שכלי?

פיגור שכלי הוא לקות התפתחותית שבה התפקוד האינטלקטואלי נמוך ביחס לממוצע. הגדרת הפיגור ורמתו נשענת הן על מנת המשכל (הנמדדת במבחן (IQ ביחס לגיל והן על יכולת ההסתגלות האישית והחברתית. היכולת האינטלקטואלית קשורה ביכולות לפתור בעיות, לרכוש מיומנויות חדשות, לקלוט מידע, לעבדו ולהשתמש בו וכן ביכולת להפשטה וסימבוליזציה. יכולת ההסתגלות האישית והחברתית קשורה ביכולות כמו תפקוד בחברה, העסקה עצמית, תקשורת מילולית, מוטוריקה תואמת גיל ועצמאות תפקודית בפעולות היומיום.

בהיות הפיגור השכלי לקות התפתחותית, הוא יוצר איחור משמעותי בהתפתחות הכוללת של למידה, תקשורת ועצמאות. אין ספק שגם ההתפתחות הרגשית מושפעת מקשיים אלה. בגילאים מבוגרים יותר נמצא כי אנשים עם פיגור שכלי נמצאים בסיכון רב לפיתוח הפרעות רגשיות ונפשיות. ההפרעות הנפוצות ביותר הן הפרעת קשב וריכוז, דיכאון והפרעות חרדה. כמו כן נפוצות הפרעות הסתגלות והפרעת דחק פוסט טראומטית.

 

תפיסות פסיכודינמיות לגבי בעלי פיגור

בספרות הפסיכואנליטית יש מעט מאוד התייחסות לבעלי פיגור שכלי, כפי שהוא מוגדר ומאובחן כיום, כלומר, כלקות אינטלקטואלית המלווה בעיכוב ניכר בתחומים נוספים של מוטוריקה, תקשורת, הסתגלות ועצמאות. כן ניתן למצוא התייחסויות לקשיי למידה שונים ולתת-הישגיות, והללו מוסברים כקשורים מחד למצב הנפשי של הילד ומאידך לקשיים על רקע הורות לא מספיק טובה.

בשנות ה-50 התפיסה הפסיכודינמית המרכזית ביחס לפיגור הייתה התפיסה של פסיכולוגיית האגו בצד התייחסות לפיגור כאל לקות אורגנית (כפי הנראה במקרים בהם הפיגור היה בולט ובעל היבטים פסיכומוטוריים ניכרים), התפיסה לגבי רוב המקרים של יכולות שכליות פגועות (של תפיסה, זיכרון, הבנת מושגים והבנת שפה) נקשרה לתפקודים לקויים של האגו. הללו הובנו כתוצרים של השפעות הסביבה, כמו גם כתוצרים של קונפליקטים פנימיים בין האגו לסופר-אגו ולאיד. הסברים נוספים נקשרו ליחסים עם האם, בעיקר, ליחסים סימביוטיים שלא מאפשרים לילד חוויית תסכול וכך שוללים ממנו הזדמנות ללמוד את יכולותיו, או להורות פגועה נרקיסיסטית ששמה על הילד את הפגיעות וחוסר הערך.

לאורך שנים, פסיכואנליזה ופסיכותרפיה נתפשו כלא מתאימות למטופלים בעלי פיגור שכלי, בשל היעדר יכולות שכליות ויכולת העמקה ואינטרוספקציה אצל מטופלים אלה. הפיגור נתפש כבלתי ניתן לשינוי, ומרגע שאובחנה הלקות נעשה פחות ניסיון להבין את הנכות המנטלית, ואת ההשלכות הנפשיות של הקשיים ההתפתחותיים, הפסיכולוגיים והחברתיים הקשורים בה. מטפלים שניסו בכל זאת להתמודד עם אוכלוסייה זו לא נשארו בתחום מספיק זמן כדי לפתח גוף ידע וניסיון.

בעשורים האחרונים חל שינוי ביחס לתפיסה הפסיכודינמית של בעלי פיגור ולעבודה הטיפולית עמם. אחת המובילות בתחום היא ואלרי סינאסון – פסיכותרפיסטית ופסיכואנליטיקאית בריטית שהתמחתה בעבודה עם מטופלים בעלי פיגור שכלי, ולעתים קרובות גם בעלי נכות פיזית. סינאסון טוענת שאפשר לעבוד עם מטופלים אלה וכי גם בעלי פיגור בינוני וקשה יכולים להראות ירידה בסימפטומים כתוצאה מפסיכותרפיה.

היא מוסיפה ומתייחסת לקושי של החברה להכיר בשונה ולקבל אותו, כפי שהוא משתקף בשפה ובמינוחים הנבחרים לתיאור אנשים בעלי פיגור, מינוחים המנסים להפחית את אי הנוחות והקושי במפגש עם הפיגור. בגישתה הטיפולית סינאסון התמקדה באופן בו מתפקד ה-mind של האדם עם הפיגור וביכולתו לחוות אירועי חיים כבעלי משמעות. היא תיארה תמונה רגשית של סבל וכאב רב אצל אנשים עם פיגור ובמיוחד ציינה את פגיעותם הרבה לניצול מיני.

 

מאפיינים של עולמו הפנימי והרגשי של אדם עם פיגור

ילדים עם פיגור מראים ברוב המקרים רצון ויכולת לקשר, אולם מצויים בסיכון להתפתחותה של התקשרות לא בטוחה. בסקירת מחקרים על ההתקשרות בקרב ילדים עם נכויות נמצא למשל כי אצל ילדים עם תסמונת דאון נראתה פחות יכולת לאותת את צרכיהם ונצפו פחות בכי במצבי מצוקה ופחות הבעות רגשיות. מצבים נוספים שנצפו סמוך ללידה, שהם בעלי השפעה גם על היכולת לתקשר, היו אפתיות של התינוק, קשיי ויסות, היפוטוניה וקשיים מוטוריים. כל אלה, יחד עם רמת חרדה גבוהה של ההורים, משפיעים על דפוס ההתקשרות שנוצר, שכאמור לרוב אינו בטוח. ואכן, כמעט אצל כל הילדים בעלי הפיגור שאני פוגשת ניתן לראות רמת חרדה גבוהה וחוסר ביטחון בסיסי.

כאשר ההתקשרות לא בטוחה, הפעוט עם הפיגור זקוק ליותר הכוונה ואישור מהוריו והוא יחפש את הסימנים הללו בעיניהם. מכיוון שיכולתו לאותת את צרכיו אינה טובה, להורים יש קושי להבין ולחזק אותו וגם לו יש קושי להבין אותם ואת תגובותיהם. כתוצאה מכך הוא עשוי לבחור בהתנהגות קיצונית וחוזרת על עצמה שתעורר תמיד את אותה תגובה מוכרת. הקושי לאותת ולקבל שיקוף גורם לילד לקושי לזהות מה הוא מרגיש, והוא הופך תלוי באחרים על מנת לדעת מה קורה לו ולקבל שם להרגשותיו. אל מול התנסויותיו של הילד ההורה עשוי לנוע בין מצבי רוח קיצוניים של אופטימיות ואכזבה לנוכח הצלחותיו וכישלונותיו של ילדו, והילד, שיישען על התגובות הרגשיות של ההורה, יהיה פגיע במיוחד לתנודות אלו וינוע יחד איתן. ההורה החרד והמבולבל ינסה להיות רגיש במיוחד לשינויים במצבו של הילד, ומצב רוחו יושפע מכך. התוצאה תהיה מעגל של טלטול רגשי וחוסר יציבות.

מאפיין נוסף של ההתפתחות הרגשית הקשורה לפיגור הוא צורך בזמן הכנה לפני התרחשות וזמן עיבוד ועיכול לאחריה, הנובעים מיכולת מוגבלת להכיל אירועים וחוויות. עוד מאפיין נפוץ הוא התנהגות חזרתית, לעתים קומפולסיבית, שלרוב מעוררת בסביבה חוסר הבנה, גיחוך ודחייה. הסבר אחד לכך מביאה ניקדן שמחברת זאת לתופעת כפיית החזרה (repetition compulsion), שעל פי פרויד מבוססת על מנגנון של שחזור חוויה מכאיבה מתוך מטרה לתקן אותה. בטיפול הפסיכואנליטי יהיה ניסיון "לדבר את החוויה", ובאמצעות מנגנוני האגו לפתח מודעות. יכולת זו למודעות עצמית אינה אפשרית לאנשים עם פיגור, ועל כן החזרתיות מבטאת שחזור מתמשך שבהיעדר יכולת לעיבוד שולט בהוויה ובאישיות.

א', אחת הילדות שהשתתפה בקבוצת טיפול במוזיקה הראתה יכולות יפות של תקשורת בעזרת תמונות וג'סטות, וכן יכולת למשחק סימבולי. מנגד, במשך תקופה ארוכה בכל פעם שהוזמנה לקחת מקום בקבוצה (למשל דרך נגינה בגיטרה או בתוף) הייתה מסמנת בצורה חזרתית שהיא צמאה, רעבה או צריכה פיפי. סינאסון מציינת שעל ידי הגזמת המוגבלות האדם יכול לחוש שליטה כלשהי בסביבתו. נדמה שרגע זה, בו ניתנו תשומת לב ומקום לנוכחותה של א', העלה את רמת החרדה שלה והיה לה צורך להתגונן בפניו. תופעה דומה הייתה מתרחשת בסיום הפגישה. ברגעים אלה א' הייתה "מפסיקה להבין". היא הייתה נשארת לשבת, בוהה בי במבט אטום כמו מסרבת להבין שעכשיו צריך לקום ולחזור לגן. במצבים אחרים, בהם ניכר שהייתה מעוניינת במשהו אחר, אפשר היה לראות שהיא מתארגנת היטב; אך ברגע הפרידה נראה שהשיגה שליטה רבה בכך שלא הבינה ולא זזה. עבורי היא נראתה ברגעים אלה הרבה פחות מבינה ומסוגלת לעומת יכולותיה האמיתיות.

לפיגור יש גם היבט חברתי משמעותי. ג'והן דה-גרוף, מחנך ופסיכואנליטיקאי שבדי, מנהל כפר ומרכז יום לאנשים עם פיגור ועורך הספר Psychoanalysis & mental handicap מדבר על תחושת הזרות והמוזרות שמעורר המפגר, השונה, בחברה. תחושה זו ביחס אליו גורמת לאדם עם פיגור להרגיש זר, "חייזר", שונה ומוזר. דה-גרוף מסביר התנהגויות אופייניות של צייתנות כניסיון נואש של האדם עם הפיגור להתאים את עצמו לסביבה, וצורך לרַצות בתגובה לחיוך, שכן אדם זה רגיל לראות בעיני הסובבים עצבות, רחמים ודחייה. סינאסון, שמפרטת בתיאורי המקרה שלה רגשות עוצמתיים וקיצוניים של כאב וסבל, זעם, קנאה ותחושות מדכאות של חוסר יכולת, משייכת תחושות אלה לא רק ללקות אלא גם לתוצר של יחס החברה. היא מתייחסת ל"חיוך של המפגר", שנתפס לעתים קרובות כביטוי לכך ש"טוב לו" ולטענתה זו הגנה של הסביבה שמתקשה לראות את הסבל של האדם המפגר ולכן מייחסת לחיוכו הרגשה טובה.

 

חווית ההורות לילד עם פיגור והשפעתה על הילד

בהורות לילד פגוע יש כאב ופגיעות נרקיסיסטית מתמשכים. לעתים התינוק מתקשה לעורר את האם ליצור עמו קשר, והיא חווה אותו כמוזר ומתקשה להתחבר אליו. לעתים הנכות מעוררת קושי להיות במגע גופני, ומראהו הלא אסתטי או המוזר של הילד יוצר ריחוק. ההשלכות של ההרגשה הבלתי נסבלת הזו יכולות להיות דיכאון וקהות רגשית, ריחוק או מנגד – הגנת-יתר וחוסר נפרדות, ורצון להשאיר את הילד במקום תינוקי וצעיר מכפי גילו.

במקרים רבים תחושת הכישלון של ההורים גורמת להם לחוסר ביטחון בהורות ובאינטראקציה עם הילד ובכך הם מעצימים את חוסר הביטחון והחרדה שלו. לעתים ההורים כה חוששים להאמין בילד, שהיעדר הציפייה ממנו שיתפתח ויתקדם משאיר אותו במקום יותר מפגר.

ילדה אחת שהייתה בטיפולי הראתה התקדמות יפה בתחום ההבנה והתקשורת, וקלינאית התקשורת של הגן המליצה בחום על שימוש בקלסר-תקשורת (קלסר עם תמונות רבות המאפשרות תקשורת באמצעות הצבעה עליהן) ואף במחשב-תקשורת. במשך זמן רב, קרוב לשנה, נמנעה אמה של הילדה מלהשתמש בתמונות ולהשיג את המחשב. היא יכלה לומר שהיא מרגישה שאין לה צורך בתמונות, שהיא מבינה את בתה ושהשימוש בלוחות התקשורת מסורבל ולא טבעי. מתחת לפני השטח אפשר היה להרגיש שהמעבר לתקשורת מילולית (אמנם באמצעות סמלים גראפיים) היה מאיים, כי סימן מידה של נפרדות. הוא סימן את הרגע בהתפתחות בו האם כבר אינה בקרבה והזדהות טוטאלית עם בתה, כזו המאפשרת לה להבין אותה לחלוטין וללא מילים. עוד ניתן היה לחוש בחשש הרב של האם מפני כישלון ואכזבה ומתוך כך בהישארות במצב של התלבטות מתמדת ללא פעולה ממשית.

לידתו של ילד פגוע מכניסה את ההורים לתהליך אֶבל מתמשך על הילד המדומיין, האבוד. סימון קורף-סס -פסיכואנליטיקאית ופסיכולוגית קלינית צרפתייה, מסבירה את הקושי להשלים את תהליך האבל בכך שהאובייקט האבוד, הילד המדומיין, אינו נעלם אלא ממשיך להתקיים ומלווה במשאלה שהילד הפגוע יהפוך לרגיל ובריא. לעתים הדבר אינו משאיר מקום לילד האמיתי וההורים עשויים להגיב בפעילות יתר כדי לכסות על תחושות אשמה ודיכאון. הילד עלול להימצא תחת לחץ תמידי מבלי שההורים יאפשרו לו הירגעות ומנוחה. לעתים היעדרו המתמשך של הילד המדומיין מקשה על ההורים להתפעל מהילד האמיתי וליהנות ממנו.

אחת האימהות עמן עבדתי תיארה לי בחיות רבה את גל האושר וההתרגשות למראה הישג חדש ופתאומי של בנה, אך מיד לאחר מכן תיארה את הנפילה: "אם הוא יכול לעשות את זה – אז למה לא כל הזמן?". היא תיארה הישגים פתאומיים שלא הופכים לחלק אינטגרלי מהתנהגותו של הילד, והביעה קושי לשמוח מהופעתם המפתיעה.

 

התפתחות העצמי והקושי שלו להתפתח אצל ילדים עם פיגור

אפשר לומר שהצרכים הבסיסיים איתם בא הילד לעולם מתחלקים לארבע קטגוריות עיקריות, דרכן הוא בונה את תחושת העצמי שלו, והן הצורך בקשר ובשייכות, בעונג והנאה, בתחושת מסוגלות, ובמשמעות. על בסיס צרכים אלה נאספים תחושות, הרגשות, חוויות, דימויים, מחשבות ורעיונות אותם מייחס האדם לעצמו והם מהווים את תחושת העצמי שלו.

בהתפתחות רגילה, ההתנסויות החושיות בונות בהדרגה את ההרגשה ש"אני הוא היוצר של הפעולות שלי" (מסוגלות), ש"יש לי גבולות ומבנה", ש"יש לי רגשות ואפקטים" (משמעות) וש"הקיום שלי הוא קיום מתמשך". יש חשיבות לשיקוף דרכו ההורה מחזיר לתינוק את ההרגשה שהוא מובן ושלהבעותיו יש משמעות, אשר בזכותו החוויות הללו מצטברות למבנה שיש לו קוהרנטיות ושדרכו הילד יכול בהדרגה לייחס את החוויות האלה לעצמו.

כאשר ההורה חושב את ילדו כבעל הרגשות כאלה, מצבים פנימיים כאלה, גם אם הילד עדיין לא רכש מיומנות בהבעת הכוונות הללו, הוא סולל את הדרך להתפתחות התפקוד המנטלי ולאפשרות של הילד לחשוב על עצמו כעל בעל כוונות. השלב הבא, הוא בניית ה"עצמי הסובייקטיבי", זה שמבין ש"כמו שלי יש כוונות, הרגשות והתעניינות, גם לאחרים יש" ולאחריו את ה"עצמי המילולי", שמאופיין בצמיחת השפה והמשחק הסימבולי.

קוהוט הדגיש את המרכיב הרגשי של הקשר הורה-ילד בבניית העצמי. דרך השמחה והאישור שמקבל הילד ממבטיהם של הוריו, הוא מקבל מהם אישוש לתחושות הראשוניות של עוצמה וחיוניות. דרך ראייה של הילד את הוריו כרבי עוצמה, הוא יכול לשאוף להידמות אליהם וכך מקבל מהם איכויות של ביטחון ושלווה.

עד כאן על התפתחות תקינה של העצמי. כאשר מסתכלים על המרכיבים שבונים את תחושת העצמי לאורך שנות הילדות, אפשר לזהות כמעט בכל מרכיב את הקושי הרב של ילדים עם פיגור לבנות תחושת עצמי יציבה וחיובית. אצל ילדים אלה המוח אינו מתפתח בצורה תקינה, וייתכן שתפקודים בסיסיים שלו, כמו אלה המשלבים מידע תחושתי, תנועתי ורגשי אינם פועלים כראוי או פועלים בדרך שאינה מקדמת התפתחות. אצל רוב הילדים ניכר שהמערכת החושית אינה מווסתת, מה שמשפיע על האפשרות להיות פנוי לתקשורת עם העולם, מקשה על ההורים לספק לילד הרגעה ומקשה על הילד להפנים יכולת הרגעה עצמית.

לאורך שנים נ', ילדה בעלת פיגור בינוני, הייתה מתעוררת מדי לילה בצעקות, בכי והכאה עצמית ומתקשה להירגע. אמה אמרה בייאוש ועייפות שכבר ניסתה הכול – לקחת על הידיים, לחבק, לתת מים, להדליק טלוויזיה, לשכב לידה, להתעלם, לכעוס… ושום דבר לא עזר. בשעות הערות של נ', שגם הן אופיינו בהתפרצויות בכי ותסכול, נראה תהליך מתמשך של יכולת להירגע באמצעות מגע, ולאחר מכן באמצעות תמונות ומילים, אך בלילה היכולת הזו לא היה זמינה עבורה. לקראת גיל 4, ובעזרת טיפול תרופתי, החלה נ' להתעורר רק פעם אחת ללילה, לרוץ אל מיטת ההורים, להישכב לצידם ולהירדם. רק בשלב זה החלו המגע והנוכחות שלהם לעזור לה להירגע גם בלילה.

אני רוצה להתעכב על תחושת המסוגלות, שאת המופעים של היעדרה אני פוגשת הרבה פעמים בחדר הטיפול. הצורך במסוגלות עומד בבסיס הצורך לצבור כוח ולקבל הכרה ולגיטימציה לקיום עצמאי. זהו הצורך להתקדם, להתפתח, להתמחות ולחוש שליטה בכוחות העצמי. תחושת המסוגלות מאפשרת התמודדות ועצמאות. כאשר ההתפתחות המוטורית מעוכבת, כאשר אי אפשר לגמרי לסמוך על הגוף ועל החושים שיביאו אותי להיכן שאני רוצה וכאשר מצטבר תסכול בגלל הקושי להתבטא, להיות מובן ולקבל את רצוני, ברור שתחושת המסוגלות נפגעת, ואז אפשר לחשוב אולי על תחושת-עצמי-לא-מסוגל. כדי שילד עם פיגור יבצע פעולה רצונית ומכוונת הוא זקוק לתנאים מסייעים ובעיקר לזמן התארגנות. לא פעם יש לסביבה נטייה לתפעל את הילד, ללמד את גופו את הפעולה הנכונה; אך חשוב לזכור שיש הבדל, גם ברמה המוחית, בין פעולה שהילד יוזם ועושה לבין מצב בו מפעילים אותו לביצוע אותה פעולה ממש. מעבר לרצון ולבחירה שלא תמיד קיימים כאשר אנחנו מפעילים ילד, גם התוכנית המוטורית שהוא יוצר במוחו שונה.

 מאמר מאת: צופן אגמון, מטפלת רגשית במוזיקה העובדת עם בעלי פיגור שכלי

החשיבות הראשונית של הנוכחות האנושית- מאמר מאת: יוג'ין ג'נדלין

החשיבות הראשונית של הנוכחות האנושית– יוג'ין ג'נדלין

 

אני רוצה להתחיל עם הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר: הערך שיש לעבודה עם אדם אחר הוא להיות נוכח כיצור אנושי. וזה המזל, כיוון שאם היינו צריכים להיות חכמים, טובים או בוגרים סביר להניח שהיינו בצרות. אבל מה שחשוב הוא לא זה. מה שחשוב הוא שנהייה בני אדם עם אנשים אחרים, שנזהה את האדם האחר כיצור הנמצא שם.

אפילו אם זה חתול או ציפור, אם אתה מנסה לעזור לציפור פצועה, הדבר הראשון שעליך לדעת הוא שיש שם מישהו בפנים ושעליך לחכות להוויה הפנימית הזאת (BEING), שנמצאת שם, שתהיה אתך במגע. זה נראה לי הדבר החשוב ביותר.

 

אז, כשאני יושב עם מישהו, אני לוקח את הצרות שלי והרגשות שלי ואני שם אותן כאן, בצד, קרוב, כי אני אולי אזדקק להן. אני עלול לרצות להיכנס לשם ולראות משהו. ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי בחיי בכל תחום שהוא ואני שם אותם כאן, בצד השני שלי, קרוב.

 

ואז אני רק כאן, עם העיניים שלי, ויש את האדם האחר מולי עם ההוויה האנושית שבו. אם במקרה הם (האדם וההוויה הפנימית) יסתכלו לתוך עיני הם יראו שאני סתם ייצור חלש- עלי להרשות לזה לקרות. הם אולי לא יסתכלו, אבל אם הם יסתכלו הם יראו את זה. הם יראו את הישות המעט ביישנית, מעט מסוגרת ומעט חסרת הביטחון שיש בי. אני למדתי שזה בסדר. אין צורך שאהיה בטוח בעצמי מבחינה רגשית ושאראה כאילו אני שם בכל מאת האחוזים. אני רק צריך להיות נוכח. אין כישורים שצריכים להתאים לסוג האדם שעלי להיות. מה שרצוי לתהליך הטיפולי הגדול, לתהליך ההתפתחותי, הוא אדם שיהיה נוכח. וכך, בהדרגה, נהייתי משוכנע שאפילו אני מסוגל לזה. אפילו שיש לי את הספקות שלי כשאני עם עצמי, באיזשהו הגיון אובייקטיבי אני יודע שאני אנושי.

 

Gendlin, E.T. (1990). The small steps of the therapy process: How they come and how to help them come. In G. Lietaer, J. Rombauts, & R. Van Balen (Eds). Client centered and experiential psychotherapy in nineties. Leuven university press.

איך לברוא בילדינו עם הצרכים המיוחדים נפש בריאה? מאמר מאת: רונית חיון

רבים מהאנשים עם צרכים מיוחדים מפתחים במהלך חייהם בעיות כגון: חרדות חברתיות, פחד מקשר ומערכות יחסים (מלבד עם המשפחה), ניתוק מ"האני" שלהם – הזהות וההגדרה העצמית מעבר למוגבלות, ירידה דרסטית בדימוי העצמי, חוסר ביטחון בעצמם ובאחרים, מחשבות "נמוכות" בהקשר ליכולותיהם וכישרונם ואיבוד הקשר (או הימנעות טוטאלית) מגרעין הפוטנציאל הטבוע בהם.

חלקם מנותקים מהעולם סביבם והידע שלהם (הקולקטיבי והגלובלי) דל ביותר. חלקם אינם יודעים הרבה על הביוגרפיה שלהם: שורשיהם וההיסטוריה המשפחתית, ובעצם – מי הם באמת? מרביתם יודעים מעט מאוד על העולם.

עם השנים, הופכים חייהם למצומצמים – בתוכם ומחוצה להם. תלותם בבני המשפחה ובצוות המקצועי הסובב אותם, כמעט מוחלטת.

לדעתי, אין הדבר צריך להיות כך. אדם עם מוגבלות יכול לחיות חיים עשירים, פחות מצומצמים ולברוא בתוכו, עם עזרה נכונה, נפש בריאה.

בכולם, ללא קשר למוגבלותם, בדיוק כמו אצל כל בן אנוש, קיים גרעין פוטנציאלי שיש להזין, להעשיר ולהרחיב.

השנים הראשונות הן הקשות ביותר לנו, ההורים לילדים מיוחדים אלה. בנוסף לכך – עתידם ואיכות חייהם בידינו. תשומת לב להתפתחותם הנפשית והרוחנית חשובה ביותר מגיל צעיר ותבטיח, ברוב המקרים, את אושרם.

עם הכלים, הידע ואנשי מקצוע טובים, הזמינים לנו היום, נוכל לעזור לילדינו לגדול כאנשים בריאים בנפשם, על אף היותם עם מוגבלות.

 

הנה מספר טיפים שיסייעו לכם:

  • העשירו את ילדיכם במידע רחב ומגוון על עצמו. חזרו שוב ושוב על סיפורים מתקופת ההיריון, הלידה, התינוקות והילדות.
  • ספרו להם בפרטי פרטים על משפחתם המורחבת, על המורשת והשורשים.
  • העמיקו את הידע שלהם על העולם בסיפורים בעלי פרטים מעניינים המתאימים ליכולת הבנתם.
  • קרבו אותם לחייכם: ספרו להם על עצמכם – על הילדות שלכם, החלומות והחוויות שלכם במהלך חייכם.
  • שתפו אותם בהתלבטויות קלות (בהתאמה לגיל ולהבנה) ומעת לעת פעלו לפי הצעתם. הראו להם שדעתם חשובה, משפיעה ויוצרת שינוי.
  • האירו בהם צדדים וחלקים שאינם המוגבלות שלהם – היצירתיות שבהם, ההומור, המגע, הלב, החוכמה שלהם.
  • דאגו לשתף אותם בתכניות הקידום והשיקום שלהם. סמכו עליהם. תתפלאו עד כמה הם יודעים מה טוב עבורם. העניקו להם את הזכות לבחור ולהחליט יחד אתכם עבור עצמם.
  • דאגו לחיי החברה שלהם מגיל צעיר מאוד. עשו הכול למען חיי חברה עבורם.
  • אל תחששו לאתגר אותם מעבר ליכולות הנראות שלהם.
  • פעלו למען פיתוח כישרון ייחודי שלהם בכל דרך אפשרית.
  • לפחות פעם בשנה סעו איתם למקום חדש בארץ או בחו"ל. יציאה מגבולות המוכר והידוע תפתח ותרחיב את גבולות החושים והידע שלהם. דאגו להכין היטב את הטיול ביחד איתם על כל פרטיו.

 

 

מאת: רונית חיון

על ערכים וזכרונות

שלום לכולם, זה שוב אני ואני רוצה לדבר על זכרונות וערכים.
הזכרון הראשון שלי הוא ממלחמת המפרץ, נסעתי עם סבתא שלי וסבתא רבתא ששתיהן מצד אמא שלי,
נסענו לפרדס חנה לסבים השניים שלי בגלל שבת"א נפלו טילים. ההורים שלי שלחו אותנו לשם וכשישבנו
לאכול אני סיימתי את האוכל וכנראה הייתי עוד רעב אז המשכתי לאכול מהצלחת של סבתא רבתא שלי.
הייתי אז בן שנתיים וחצי בערך ואני לא יודע למה דווקא את זה אני זוכר.
אולי אי אפשר לקרוא לזה מעשה קונדס או משהו שעשיתי בכוונה אבל זה מביא אותי לזכור שכשגדלתי קצת
והגעתי לבית ספר אז הייתי מעורב בכל מיני מעשים שילד טוב לא עשה. למשל, פעם גזרתי את הכבל של
העכבר של המחשב שהיה לנו בכיתה. לא זוכר למה, אולי כעסתי שקיבלתי איזה עונש וכנקמה גזרתי את
העכבר. המורה הגיעה אלי הביתה, סיפרה להורים והם שילמו על העכבר.
חוץ מהעכבר גזרתי עוד דברים. כמו למשל את הפופיק של איזה ילד מכיתה אחרת. להגנתי אומר שהוא זה
שביקש שאגזור לו את הפופיק, לא יודע למה. בבית סיפרתי להורים והם היו קצת בשוק.
בביה"ס היה חוג בישול ודיברנו שנכין עוגיות. לא היו מספיק מצרכים לעוגיות אז הוחלט להכין עוגה. אני לא
אהבתי את הרעיון, רציתי עוגיות, לא עוגה, כעסתי והתחלתי לצעוק, יצאתי החוצה מהמטבח, סגרתי את
הדלת כשהמורה ושאר התלמידים בתוך המטבח, לקחתי כבל חשמל שמצאתי שם וכרכתי אותו סביב הידיות
של הדלת כך שלא יוכלו לצאת. ברחתי חזרה לכיתה, הם כנראה קראו לשרת ששחרר אותם. ההורים שלי
היו אז בחו"ל, כשהם חזרו המורה או המנהלת דיברו איתם והם כמובן כעסו עלי.
היו כמה מקרים שבהם הורדתי נעליים, סתם ככה בלי סיבה, בכיתה, בהפסקה וגם בהסעה. המורים היו
רודפים אחרי ומחריכים אותי לנעול אותם חזרה. בתקופת בית הספר הייתי מעורב בעוד כל מיני מעשים
ומקרים עד שבגיל 13 נסענו אני וההורים לארה"ב לשנתיים.
לא ארחיב כאן על התקופה בארה"ב, אחרי שחזרנו לארץ כבר הייתי יותר בוגר, ההתנהגות שלי השתנתה,
היום אני חושב שאני בחור בוגר שיודע לכבד את האנשים שמסביבי, אני משתדל להתחשב ברצונות של
אחרים ואני חושב שזכיתי שזה יהיה גם ההיפך.

שלכם
גדעון

מה מביא אתו סוף השנה…

לא פעם שאלתי את עצמי: מה חושבים אנשים על מישהו (במקרה הזה אני) שכותב בלוג כל חודש ופתאום נעלם למספר חודשים ונוצרת סוג של דממה.
אלה שמכירים אותי יודעים שאני בחיים והכול בסדר וחלקם אף יודעים את הסיבה לשתיקת הכתיבה שלי. אבל מה עובר על אלה שאוהבים לקרוא את הבלוג שלי מבלי להכיר אותי אישית, בהנחה שיש כאלה?
אם הייתי מסוג הקוראים האלה, תכף ומיד הייתי חושבת מחשבות מדאיגות, כי אני כזאת, המוח שלי אלוף בזה. בהנחה שיש עוד אנשים כמוני, החלטתי לשלוח סימן ולחזור לבלוג שלי.
רק להרגיע – יש והחיים סוחפים אותנו לאתגרים שמשתקים כמעט את כל המסביב… אני נמצאת בסוג של אתגר כזה בחודשים האחרונים, אז סליחה מכל קוראיי האהובים.

יולי הוא חודש חם מכול הבחינות: מזג האוויר מדכא אנשים מסוימים, לאחרים הוא מרתיח את הדם החם ממילא שלהם, רובנו מרגישים תחת מעטה של כבדות. תקופה לא פשוטה לתפקודי מוח-לב…..
סיום ופרידה, שינויי סוף שנה, תכניות קיץ והפתעות חמות – כל אלה פוגשים אותנו בחודש החם הזה: פסטיבל אקומוגלי נחגג השבוע כמו בכל סיום שנה, לזכרו של מוגלי אהובנו ולסיום עוד שנה של עשייה מבורכת וחשובה. הפסטיבל השנה הוא פרי יצירתם ועשייתם הכמעט בלעדית של חברי המרכז: להקת המחול, חברי חוג דרמה ותאטרון, אמני המרכז וחברי להקת "קולית". כמו כן, שותפים חברים נוספים בעוד חלקים של הפסטיבל.
השנה היה לנו ברור כי החברים תופסים מקום גדול ומשמעותי בפעימות לבו של המרכז. אין מילים להתרגשות שלי סביב זה. אם יש משהו שאני מייחלת להיות עדה לו בגלגול הזה, הוא לראות כמה שיותר חברים בכמה שיותר תפקידים ומעורבות בכל מה שקורה במרכז שלנו. הרי באיכות חייהם עסקינן, ומעורבות שלהם סביב התכנים והפרויקטים במרכז, משמעותה מבחינתי מעורבות בחייהם, על כל מה שמשתמע מכך.
חודש אוגוסט מקבל מתכונת קייצית וחווייית: הוא מלא בסדנאות מדליקות כדי שיהיה חודש כייף שישמור על חיבור בין החברים. עבורנו – זהו חודש המוקדש לחיפוש ומחקר שיובילו לתכנון השנה הבאה, ועריכת התכנית השנתית המלאה. פוף… רק מלחשוב על זה החום מרגיש חם יותר…
עוד דבר שמאוד מרגש הוא ההופעה המשותפת של "קולית" המדהימים שלנו בניצוחה המרשים והמפעים של לימור בלס המארחים את ברי סחרוף הענק. המופע ייערך בזאפה הרצליה כערב התרמה, ב -29 באוקטובר, ואני ממליצה לרכוש מיד כרטיסים לפני שלא יהיו….
השנה החדשה שתבוא עלינו בברכה אמן – אני בהתכווננות לפיתוח והרחבת עבודתנו, מעבר למרכז שלנו. הגיע הזמן לקדם את החזון שלנו בכוון של הקמת מערך דיור עצמאי בקהילה תחת התפיסה וגישת העבודה הייחודית שלנו, והקמת מרכז נוסף. רק מלכתוב את זה עושה לי פרפרים בבטן…
אנשים יקרים, שמרו על עצמכם בקרירות ונעימות, היו סבלניים כלפי עצמכם ואחרים, קחו רגע לנשום ולצאת לחופשה, ובבקשה – שמרו עם בריאותכם הנפשית והגופנית.

אהבתי לכולכם, רונית

מכתב לסבא

סבא היקר,

כשהתחלתי לכתוב את המכתב הזה היית עדיין בבית החולים כשאתה בלי הכרה. כשהייתי בנופש בשבוע שעבר בכרתים עם "הבית של רונית", ביום הראשון שהגענו לכרתים קיבלתי את ההודעה הקשה שאתה איננו. אתמול חזרנו לארץ והיום אני משלים את המכתב.

לפני חמש שנים, מאז שסבתא נפטרה, אני ואתה כל יום היינו אוכלים יחד ארוחת צהרים. היינו מדברים על פוליטיקה, שאלת אותי כל יום מה חדש, היינו מדברים על ביבי, על ארדואן, על היחס של אובמה לישראל ועל כל מיני נושאים. היית מספר לי על התקופה שהיית צעיר בתורכיה, על המורה האנטישמי בתיכון שניסה להכשיל אותך בתקופת מלחמת העולם השנייה. דיברנו על צ'רצ'יל, על הנאומים שלו שידעת אותם בעל פה כי אהבת אותו. אחרי הארוחה היינו שרים שירים בצרפתית של טינו רוסי ואיב מונטאן וגם שירים בתורכית שהכרת מאז שהיית צעיר בתורכיה.

אני זוכר את חוש ההומור שלך, איך היית ממציא שמות, קראת לנלי המטפלת שלי זיגפריד, היא כל פעם היתה צוחקת כשקראת לה ככה. כשסבתא היתה חיה היינו מדברים לפעמים על היטלר, קראת לו בצחוק דולפי וסבתא היתה מתרגזת ואומרת לך "סמי מספיק!". כשהייתי קטן וגרנו בתל אביב, ההורים שלי עבדו ואתה וסבתא שמרתם עלי, הלכנו לגן משחקים ועל הנדנדה היתה ילדה ממושקפת שלא הסכימה לתת לי להתנדנד. כשהיינו נזכרים בזה ומדברים עליה, קראת לה סלמה.

אהבתי את הפעמים שהלכנו לפארק לשחק כדורגל ועוד ילד היה מצטרף אלינו ואחר כך היינו יושבים על ספסל ואוכלים פירות שהבאת מהבית.

כל פעם שהיינו הולכים לאחיות שלך שגרו יחד מול הפארק ברמת אביב, היית מצלצל באינטרקום, אחת מהן היתה שואלת בלדינו "מי זה?", אתה היית עונה "אזולאי" וככה הם ידעו שזה אנחנו.

אני זוכר שהייתי הולך לבריכה במרכז ספורט לנכים ברמת גן, אתה היית מחכה לי שם ואני למדתי שחייה בבריכה. הייתי בן 7, לא ידעתי לשחות ואתה שמת לי מצופים, המדריכה אמרה "אצלנו שוחים בלי מצופים" ואתה אמרת לה שאני ילד קטן אבל היא אמרה לא וביקשה שתוריד לי את המצופים, נתנה לי מצוף בננה והלכה לעזור לילד אחר שהתחיל לטבוע. אני החזקתי את המצוף, שמתי את הראש אחורה וישר התחלתי לשקוע. אתה קפצת למים עם הבגדים, הארנק והמפתחות ושלפת אותי מהמים. אחרי שצעקת על המדריכה, הלכנו הביתה.

לפעמים היינו משחקים יחד משחק בלשי, המצאנו סרט דמיוני שבו הורגים מישהו וזורקים אותו לבריכה ואז היינו מנסים לנחש מי הרג אותו.

כמוך אני אוהב מחזות זמר, יחד הלכנו לכל מיני מחזות כמו צלילי המוזיקה, סיסי, עלי בבא, אוליבר טוויסט ועוד כל מיני. לפעמים לבד ולפעמים סבתא היתה מצטרפת עם בן או בת דודה שלי.

היו לי איתך עוד הרבה חוויות טובות, מהנות ומצחיקות ועכשיו אתה אינך, ישנם רק הזיכרונות ממך.

תנוח על משכבך בשלום סבא יקר,

שלך גדעון

זמן מעבר

ישששש! סוף סוף הסתיים לו החורף והחודש הכי יפה בשנה מרהיב את ארצנו בצבעים ופרחים וריחות שאפשר להשתגע… אין סוף ירוק וצבעוני בעיניים ואין שובע למראה המהמם הזה. כמה שאני אוהבת את התקופה הזאת. האביב מוליד ומאפשר, פותח את שהיה סגור, מסלק את האפור מבפנים ומבחוץ, מאיר ומאריך ולחלוטין מפזר חוטי אהבה בכול מקום. איזו תקופה רומנטית ומיוחדת. זו תקופה כל כך קצרה שכדאי לנצל כל רגע ממנה ולנשום עמוק, להרים את העיניים מהנייד ולהסתכל על הפאר סביבנו. Continue reading

זה יעבוד אם אני אעבוד?

זה יעבוד אם אני אעבוד?
שלום לכל מי שקורא אותי,
היום אני הולך לדבר על השאלה: האם אני מסוגל לעבוד? במה זה כרוך ומה ההשלכות של זה?
אם נגיד שמצאתי עבודה, איך אני מתמודד עם זה? זה אומר לקום בבוקר מוקדם, להתארגן ולהתלבש בבגדים יפים, לאכול ארוחת בוקר. כל זה בטח עד שעה 7 וחצי, שלא כמו היום שאני קם כל בוקר בערך בשעה 9. Continue reading

הורות מיוחדת

מרגע לידתה של הגר והפיכה למיוחדת כל כך, עבר זמן רב מאוד עד שחרדת הקיום של ההורות המיוחדת תפסה אותי. בשנייה שזה תפס אותי עלתה שאלה אחת שהכילה את כל החרדה הקיומית הזאת: מה יהיה כשאני ואביה לא נהייה כאן יותר? עברו עוד שנים לא מעטות של הורות מיוחדת, ניסיון חיים, עושר מקצועי והתפתחות אישית כדי להבין את משמעות השאלה. Continue reading

מהו אושר?

שלום לכולם,
הפעם אני רוצה לכתוב על נושא האושר. האם אני אדם מאושר? האם אני תופס את עצמי כאדם מאושר? מה זה בכלל אושר? מה גורם לאושר?
אני חושב שאושר זה דבר מופשט וקשה להסביר אותו. אבל אני רוצה למצוא תשובות, לפחות בקשר אלי.
Continue reading

דילמות

שלום לכל הקוראים,
אני רוצה לדבר על הנושא של דילמות וקבלת החלטות, בעקבות מקרה שקרה לפני בערך שלושה שבועות.
הוזמנתי לשני ימי הולדת של שני חברים שונים, חבר אחד מ"הבית של רונית", נקרא לו "החבר", וידידה שלמדה איתי בבית ספר, נקרא לה "הידידה". Continue reading

סקרנות

אומרים שהסקרנות יכולה "להרוג". איזה מזל שזה לא ממש נכון (לפחות לדעתי), כי מזמן הייתי מתה…
אבא שלי תמיד סיפר (דיי בגאווה הייתי אומרת) שכשהייתי ילדה ממש קטנה הייתי נדבקת (פיזית) לאנשים נכים ומוגבלים פיזית. לא תמיד זה היה "חמוד" ולפעמים זה הביך את ההורים שלי… לא יכולתי לעצור את הסקרנות שלי לגעת בהם, להרגיש את הגוף שלהם. הייתי מתאהבת בהם תיכף ומיד משום שהם נראו בעיני אלים ופיות… Continue reading

יציאה ממשברים בעיניים מיוחדות

חזרנו לשגרה וזה הזמן שבו אני אוספת את עצמי, חוזרת לחומרים, לתכנון התהליכים והתוכן בעבודה עם החבר'ה האהובים שלנו.
בעבודה הקבוצתית והאישית, עולים משברים שונים שהחבר'ה עוברים ומעדכנים אותי, כאלה המובאים למרחב הקבוצתי והאישי. אלה רגעים קסומים ועדינים ביותר, בהם אנחנו מפרקים מקרה מסוים (המתואר כחוויית משבר) שקשה להתמודד אתו. תהליך הפירוק וההרכבה, ההבנה החווייתית-האישית והניסיון להעלות אפשרויות לפעולה הוא עדין ושברירי, וברוב המקרים אני נוהגת בזהירות יתרה כדי לאפשר זרימה מחשבתית ולהימנע מתקיעות, בהלה או נסיגה, או הכי גרוע – לשתול הבנות ופתרונות. Continue reading

אנוכי, יששכר לוי

שלום לכל הקוראים
אם לא הייתי נולד גדעון וזינה אלא מישהו אחר, נגיד יששכר לוי, מה הייתי? מי הייתי?
הייתי כנראה בן אדם רגיל, בלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים. הייתי מסתדר לבד כבר מההתחלה, בגיל 3 הייתי הולך וגם מדבר, הייתי הולך לגן ילדים רגיל, הולך לבית ספר רגיל, בית ספר שיש בו רק מורה בכיתה ולא סייעות. אחרי שיום הלימודים היה נגמר והייתי חוזר הביתה, הייתי יוצא לשחק כדורגל עם החבר'ה מהשכונה, Continue reading

מסך ורוד

אתם מכירים את הימים האלה שכל מה שאתם רוצים זה שהם יעברו כבר, שיגיע הלילה, שתלכו לישון ויגיע יום חדש? אלה ימים שמהבוקר הכול הולך נאכס, דברים נופלים ונשברים, אי אפשר למצוא חנייה, פתאום כל הטינופת ברחובות מזדקרת מול העיניים, נפגשים רק באנשים אטומים ומעצבנים, כולם מצפצפים בכביש, הקפה בבית הקפה מגיע קר ולא טעים וכן הלאה וכן הלאה…? Continue reading

מוקדש באהבה לכל מי שאיתנו

זהו הבלוג האחרון שלי לשנה הנוכחית. סיימנו… או יותר נכון, תיכף אנחנו מסיימים. אני מרגישה צורך להקדיש את הבלוג הזה לאלה הסובבים אותי, שבזכותם – לא פחות ממני – קיים "הבית של רונית". חשוב לי להודות לאנשים נפלאים, מיוחדים, טובים ומסורים שליוו אותי גם השנה בעשייה ובפיתוח המרכז, כמו גם בתרומות שהיוו ברובן מלגות חברתיות המוענקות למשפחות מעוטות יכולת שילדיהם אצלנו. כשהתחלתי לחפש מענה חברתי הולם ומתאים עבור הגר בתי, הסתובבתי בכל מקום אפשרי למצוא כזה. האמת היא, שהייתי בחרדה גדולה משום שהכתה בי הידיעה, כי כל מה שעשינו עם הגר לא שווה כלום אם היא לא תצליח לפתח קשרים, להיות במערכות יחסים עם אנשים הסובבים אותה, והיה לי ברור כי אין שום מצב שהיא תהיה חלק מקהילה או מהחברה בכל המובנים. זה היה הפחד הגדול שלי! Continue reading

המשלחת לאיטליה

שלום לכולם,
אני רוצה לשתף אתכם בנסיעה של משלחת "הבית של רונית" לאיטליה שהייתה בחודש מאי.
בימים שלפני הנסיעה מאד התרגשתי, כי ידעתי שהנסיעה הזו הולכת להיות שונה, גם בגלל מספר האנשים שמצטרפים וגם מקהלת "קולית", שאני אחד ממנה, מופיעה בפסטיבל בורונה לפני חבר'ה עם צרכים מיוחדים ממדינות שונות באירופה.
קצת הפחיד אותי שיוצאים הרבה חבר'ה, לא ידעתי אם כן אסתדר איתם או לא,31 חברים מהמרכז שזה אף פעם לא היה לפני כן. תמיד נסענו בערך חצי מזה. אמרתי לעצמי ש-10 ימים זה קצת יותר מדי, חשבתי שאתגעגע להורים ולמשפחה, מה שבאמת קרה, אבל השיחות איתם בטלפון בימי הטיול הקלו קצת על הגעגועים. Continue reading

זמן מאתגר

אנשים יקרים,
סוף שנה. זהו זמן שונה מבחינת הקיום המקצועי שלי ומבחינת הגוף הפיזי שלי. יכולה להרגיש חוויות שונות, צבעים וריחות, אנרגיות אחרות – ואז אני יודעת – הנה הגיעה עוד שנה לסיומה. הכול שונה ומשתנה. החודשיים האחרונים של השנה – יוני ויולי – הם חודשים עמוסים ביותר, מכל הבחינות, משום שאינני עוסקת רק בסיום השנה, בסגירתה ובכל מה שקשור לניתוח, ביקורת מקצועית ובדיקת השנה הנוכחית, אלא זהו גם הזמן להכנת השנה הבאה, על כל המשתמע מכך.
אתם יכולים לתאר לכם שזו תקופה שיש ומתקיים בה כמעט הכול – מה שהיה ומה שעוד יהיה. זהו זמן מאתגר ביותר עבורי. Continue reading

דעות קדומות

שלום לכולם,
אני רוצה לדבר הפעם על דעות קדומות.
אני חושב שיש לי דעות קדומות. או לפחות היו לי.
פעם היה לי דימוי לא טוב לגבי הומוסקסואלים. חשבתי שזו סטייה, שזה לא טבעי, שזה סוג של מחלה. הייתי בדעה שהומוסקסואלים מטרידים אנשים שהם לא הומואים. לפני בערך 4 שנים בחור אחד חשב שאני הומו, הוא ניסה להתחיל איתי בפייסבוק עד שהסברתי לו שאני לא ואז הוא הפסיק. זה עשה עלי רושם לא טוב ותרם לדעה השלילית Continue reading

הרשמה לשנת הפעילות תשע"ז

חברים והורים יקרים,

ערכת הרשמה לשנה הבאה כוללת את הקבוצות להתפתחות חברתית, החוגים והפעילויות השונות המתוכננות לשנת תשע"ז. עבודה רבה נעשתה בחשיבה ותכנון הערכה והתכנית השנתית לטובת קידום ילדינו והאנשים המיוחדים המגיעים אלינו.
נכון להיום מתקיימות 8 קבוצות חברתיות בגילאים שונים המונות כ-80 חברים המגיעים בקביעות לעבודת התפתחות פעם בשבוע. רובם משתתפים בנוסף בחוגים ובפעילויות פתוחות שונות ומגוונות במהלך כל השנה. מעבר לכך, מגיעים למרכז עוד עשרות אנשים לאירועים ופעילויות, לטיולים ולסדנאות. Continue reading

כוחו של המנוע הפנימי

"מה מחזיק את המנוע הזה בתוכך עובד כל הזמן"?, שאל אותי איש נחמד שבא לפגוש אותי ולהכיר את עשייתי, והוא התכוון למנוע הפנימי שלי, שעובד על מהלך רביעי כל הזמן ולא מתעייף, ולא מפסיק לרגע, ולא מתייאש.
מהו המנוע הזה ובמה טמון כוחו הרב? מאז ביקורו, אני מהרהרת בשאלה הזו רבות. נדמה לי שמעולם לא עצרתי לשאול את השאלה הזאת, ונדמה לי שלשאול את עצמי את השאלה הזאת יחליש את המנוע הפנימי שלי. לא יודעת… ככה נדמה לי. זה כמו לשאול את עצמי למה אני אוהבת מישהו? שאלות כאלה מעצבנות אותי, מחלישות אותי. אני בנאדם של בטוח, של אמון מוחלט. אמון נוטע בי כוח רב ואני ניזונה ממנו. אמון משאיר את הלב שלי פתוח לאהוב גם את אלה שאף אחד לא אוהב. אמון הוא הדלק של המנוע הפנימי שלי. ובכל זאת… Continue reading

השינויים שעברתי ב"בית של רונית"

שלום חברים יקרים,
אני רוצה להקדיש את הבלוג הזה לשינויים שעברתי ב"בית של רונית" – המרכז החברתי שאליו אני שייך.
בשנת 2009 הייתי במסגרת המשך בית ספרית בקיבוץ גבעת חיים. למדנו שם להיות עצמאיים באמצעות כישורי חיים. למדנו לעשות קניות, למדנו על כסף, עבדנו במפעל "כתר פלסטיק", מיינו חלקים של פלסטיק שמהם עשו כסאות ושולחנות. הייתי אז בן 20.
באותה תקופה הייתי מופנם, לא היו לי חברים, לא מצאתי נושאי שיחה עם האחרים שהיו איתי שם, השיחות בינינו היו בעיקר שלום שלום ובוקר טוב.

Continue reading

מבט אישי על המוגבלות

שלום לכולם
היום אני הולך לדבר על המוגבלות שלי.
המוגבלות שלי היא מוגבלות פיזית שמתבטאת בצורת ההליכה שלי ובתפקוד של הידיים, למשל אני לא יכול לכתוב בכתב יד אלא רק במחשב.
בגלל המוגבלות אני פוחד שאנשים ילעגו לי, שילעגו לצורת ההליכה. גם כשמישהי עם צרכים מיוחדים כתבה לי פעם בפייסבוק והציעה לי חברות, עניתי לה שזה מוקדם מדי. האמת היא שזה היה מחשש שהיא תלעג לי. Continue reading

החיים הם כמו אוקיינוס

חבריי האהובים,
אם הייתי כותבת את הבלוג הזה לפני שבוע, הייתי בטח מקדישה את כולו לקטר ולהתלונן על הסבל שלי מהקור והחורף הנורא הזה! ממש הרגשתי שאני מתחרפנת…
היום השמש זורחת בחוץ ואני סוף סוף לא רועדת מקור ולא עצבנית ומרוטה כמו תרנגולת רטובה… איך שיוצאת השמש אני מרגישה נהדר, מזמזמת ושרה כול היום, המוטיבציה שלי לעבודה ולחיים עולה פלאים, ואני עושה שטויות. איזה כייף!

Continue reading

שאיפות לעתיד

שלום לכולם,
היום אני רוצה לשתף אתכם בשאיפות שלי לעתיד – איפה אני רוצה לראות את עצמי בעוד 5 שנים.
אני רוצה שתהיה לי חברה. אני קצת מתבייש כי אף פעם לא היתה לי חברה. אני מתבייש להתחיל עם בנות. היו לי פעם כוונות ומחשבות על מישהי מ"הבית של רונית", היא הראתה לי שהיא מחבבת אותי אבל לא רציתי לפרש את זה לא נכון כי גם סתם ידידים מראים חיבה אחד לשני. בסוף הבנתי שזה לא מתאים כי היא לא רצתה קשר עם אף אחד וירדתי מזה. אבא שלי סיפר לי שיש אתר אינטרנט להיכרויות של אנשים עם צרכים מיוחדים, שלחנו את הפרטים שלי אבל לא היתה תגובה.

Continue reading

שנה אזרחית חדשה

חברים מיוחדים ויקרים,
אמנם אנחנו לא חוגגים סילבסטר ולא מתנשקים בחצות (חוץ מהצעירים ביניכם…), אבל בכל זאת – הנה הגיעה אלינו שנה אזרחית חדשה, אז לא נתעלם מזה ונאחל לכולנו שהשנה הזאת תהייה באמת שנה אזרחית טובה! תמיד אפשר לקוות שכל אחד מאתנו יהיה אזרח יותר טוב לעצמו ולסובבים אותו.

Continue reading

קולנוע קלאסי

שלום לכולם,
היום אני רוצה לספר לכם על תחום שמאד מעניין אותי ואני עוסק בו די הרבה, הקולנוע. כמו שידוע לכולם, קולנוע הוא מרחב ענק של נושאים, סרטים מסוגים שונים ומתקופות שונות, החל מלפני מאה שנה ועד היום. אבל אותי מעניינים במיוחד הסרטים משנות ה-30 עד סוף שנות ה-50, מה שנחשב לתקופה הקלאסית של הקולנוע.

Continue reading

פעמונים בלב

אנשים נפלאים ומיוחדים,
בגינה הקדמית של הבית שלי ובמרחבי הגינה, תלויים פעמוני רוח שונים. בימי הרוח והגשם הם מצלצלים ומנגנים לי מנגינות נעימות ומרגיעות. יש לי פעמון אחד ממש גדול, שמשמיע נגינת פעמונים של מנזר וצלילו חזק ומתמשך. לפעמים אני חייבת לרוץ החוצה ולקשור את המטוטלת שלו כדי שישתוק, אחרת השכנים יהיו בטוחים שיש כאן, בין הבתים, מנזר חבוי…

Continue reading

הכרת תודה

הכרת תודה!
אהובי לבי היקרים,
חודש אוקטובר הוא החודש הכי אהוב עלי בשנה. ראשית – כי זהו חודש יום ההולדת שלי, ושנית – כי זוהי תקופת הסתיו האהובה עלי מאוד. הסתיו, שלא כמו עונות אחרות, משרה עלי סוג של רומנטיקה… ואני, למי שמכיר אותי, מכורה לרומנטיקה…

Continue reading

עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה

שלום לכל החברים

הנה מסתיימת עוד שנה ושנה חדשה באה עלינו לטובה (אני מקווה…).
אז לקראת השנה החדשה אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לאחל מספר איחולים.
בראש וראשונה אני מאחל לסבים ולסבתא שלי שיהיו בריאים, שלא ירגישו רע, שימשיכו להיות שמחים
ומאושרים כמו שהם.

Continue reading

שנה טובה

שנה טובה יקרים שלי,
אני מתחילה את השנה בהתרגשות גדולה לקראתה, בסקרנות ועם תשוקה לשינויים והתפתחות. יש לי הרגשה חזקה שהשנה יבואו לפתחנו בשורות טובות, תרומות גדולות (אמן אמן אמן) ודברים חדשים ומעניינים. אתם יודעים איך זה, שיש מין סוג של הרגשה פנימית חזקה כזאת על משהו? אז יש לי כזאת… Continue reading

רונית חיון

אמא להגר המיוחדת, ייסדה את המרכז כמפעל חיים מתוך חזון ומחוייבות אישית להוביל שינוי בחייהם של האנשים עם צרכים מיוחדים. מנחה קבוצות חברתיות לבוגרים. מדריכה, יועצת ומלווה אישית בתהליכי התפתחות ושיקום בוגרים, בני משפחה ואנשי מקצוע. מדריכה למנחים מוסמכים – אישי וקבוצתי, מרצה לשינוי תפיסה ועמדות. מתמחה בבניית תכניות אישיות וחברתיות. מנחת פסיכודרמה, מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, סיימה לימודי הנחיית קבוצות בשילוב פסיכותרפיה טרנספרסונלית, סטודנטית שנה שניה להנחיית קבוצות טיפוליות.

מכתב מהלב מאבי – אבא של מ'

שלום רונית,
רציתי לחלוק איתך את התרגשותי ושמחתי למראה ההתקדמות העצומה של מ' מאז הצטרפותו למועדון בית רונית לפני כ-4 חודשים.

מהיום שאני זוכר אותו, מ' היה ילד בלי חברים. מכל הלקויות שלו, הדבר שהכי כאב לו (ולנו) היה הדחייה של חברת הילדים. בכל מסגרת הוא היה תמיד בשוליים, מביט מבחוץ ולא נוטל חלק בפעילות.
ואז הגענו ל"בית של רונית". את אולי זוכרת את הפעם הראשונה, הטיול לגן החיות התנ"כי בירושלים. מתן הגיע בחשש רב, אבל בזכות קבלת הפנים החמה שלך נרגע תוך זמן קצר, והשתלב באופן נפלא עם החברה. הוא חזר הביתה מלא חוויות ומאושר, ומאז הפך "הבית של רונית" למרכז חייו.
לאחרונה הייתה קפיצת מדרגה נוספת, וזאת בעצם הסיבה שאני כותב. מ' התחבר עם חברים אחרים במועדון, והם נפגשים ומבלים ביחד וגם מרבים לדבר בטלפון. מ' נתן קפיצה מבחינת העצמאות שלו, והוא מתכנן בעצמו ומגיע בעצמו באוטובוס, למקומות המפגש שנקבעו. אני שומע אותו משוחח בטלפון עם חבריו שיחות ארוכות, בצורה משוחררת ובכיף, וזה דבר חדש שאף פעם קודם לא שמעתי. הדימוי העצמי שלו עלה פלאים וכך גם מצב הרוח. נראה לי שהוא נמצא בתקופה הטובה בחייו, והקרדיט מגיע כולו לך.
אני מבין שיש לך תכניות גדולות ל"בית של רונית". אני מקווה שאכן הפעילות תגדל ותתחזק, ושהרבה אנשים מיוחדים ייהנו ממנה ובעיקר מהחום והאהבה שאת מעניקה.
המון תודה על הכול,
אבי.

מכתב מהלב מיהודה בן חמו, ראש עיריית כפר סבא

רונית היקרה
כפי שאמרתי צר לי כי לא אהיה בארץ בתקופה זו ולכן נבצר ממני להגיע.
אבל חשוב לי להעביר לך ולצוות את המסר הפשוט כי אני גאה שקיים בעירנו כבר כ-4 שנים מקום מיוחד כמו "הבית של רונית" ונרגש מהעשייה החשובה שאתם מספקים לאוכלוסייה: בית של פעילות חברתית, אמנות ויצירה, המותאמת באופן אישי לכל אחד מ-230 החברים.
ערכי הנתינה וההתנדבות הם הביטוי הנעלה ביותר של אנושיות. קהילה שרואה ונוגעת מקרוב בשכבות החלשות שבה, היא קהילה שנוגעת מקרוב בחזקות שלה. אני מאחל למרכז המיוחד הזה את המשך פעילותו המבורך והחשוב ולך באופן אישי הצלחה רבה.

מכתב מהלב מחברה ב"בית של רונית"

כניראה שבחיים לא יפלו עליך דברים שאתה לא מסוגל להתמודד איתם… אני נבחרתי להתמודד עם הנפילות. מה שעוזר לי לצאת מהמקום הקשה מאוד זה "כניראה שבחיים לא יפלו עליך דברים שאתה לא מסוגל להתמודד איתם… אני נבחרתי להתמודד עם הנפילות.

מה שעוזר לי לצאת מהמקום הקשה מאוד זה "הבית של רונית". בחיים שלי, אף פעם, באף מסגרת, לא קרה לי מצב שהגעתי והייתי עצמי וקיבלו את זה. אני מרגישה מעריכים אותי שם ואת החכמה שלי, אני מרגישה עסוקה מאוד ולהיות עסוק זה ממש טוב. לפעמים אני מרגישה כאילו אנשים לא מבינים למה אני כל כך מעריכה את השירות הצבאי
שעשיתי, ולמה אני כל הזמן מדברת עליו, אבל באמת שזה לא מובן מאליו לסיים טירונות רגילה כמצטיינת סגל…
בדיוק ביום שני האחרון שאלתי את מנחת הקבוצה שלי: "האם לדעתך עשיתי תהליך כל שהוא בקבוצה", כי לדעתי עשיתי אבל הוא לא מורגש כי לא רואים את התהליך שלי כל כך (לפחות אני חושבת שאני לא רואה, או אם בכלל עשיתי אחד כזה). אבל זה לא משנה…אני לא במיטה 24 שעות כמו פעם, אני נוסעת באוטובוס (3 אוטובוסים) כדי להגיע אליכם ואני עצמאית לחלוטין… זה הכל בשבילי. הכי חשוב זה שיש כוח שעובר בי עכשיו.

ענבר ארז

מנחה קבוצות, מנחה סופרויז'ן למנחי קבוצות וצוות מקצועי, מדריכה ומלווה אישית בתהליכי התפתחות ושיקום. מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, בשילוב פסיכותרפיה טרנספרסונלית, סטודנטית להנחיית קבוצות טיפוליות.

ד"ר אמנון (אריה) וזינה

יו"ר העמותה

הורה לגדעון וזינה שהוא חבר במועדון הבית של רונית. מנהל מרכז לרפואה יועצת (אורולוג) בעל תואר שני במנהל מערכות בריאות – אוניברסיטת ת"א. ועד ההורים שהביא להקמת בית ספר "און" החדש לילדים עם צרכים מיוחדים,יו"ר (לשעבר).

אורית קרן פולק

חברת וועד מנהל

אמא של מתן, בוגר עם צרכים מיוחדים. עורכת דין עצמאית מאז 1977, בהתמחות בתחום המסחרי, ובתחום נפגעי עבודה. בוגרת הפקולטה למשפטים בירושלים ושותפה במשרד עורכי דין המנוהלים בתל אביב, חיפה וציריך.

ישראל שקד

חבר וועד מנהל ומנהל כספים

מנכ"ל חברת, הצלחה פיננסית שקד יועצים בע"מ, בעל תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת ירושלים ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב, מרצה לכלכלה ומכהן כדירקטור במספר חברות.

מכתב מהלב מגילית, אמא של רן

,אני עדין נפעמת ונרגשת…

אתמול ערכנו לרן מסיבת יום הולדת, רן שלנו בן 24 וזו הפעם הראשונה שהוא עורך מסיבת יום הולדת לחברים בבית.

בשנה שעברה, חגננו לו יום הולדת בבאולינג, וזו היתה פעם ראשונה שהגיעו 8 חברים לחגוג איתו את יומהולדתו. עבורינו כהורים זה היה שיא!!!

השנה רן ביקש לערוך מסיבה בבית לחבריו. הייתי מלאת חששות, האם יגיעו חברים, האם הוא ישתף פעולה, האם יצליח להנות ממסיבה רועשת? שאלות ותהיות רבות מילאו את ליבי בשבועות האחרונים. בעיקר חששתי שמא הוא יתאכזב וציפיותיו לא יתממשו.

בררנו תאריך, שוחחתי עם ענבר וביקשתי את עזרתה בארגון, רן ואני כתבנו יחד הזמנות, הוזמן D.J "הבית של רונית", ויטלי, וההכנות היו בעיצומן.

אתמול בשעה שבע בערב התחילו לזרום החברים, ארבעה ועוד שניים ועוד שלושה…..וכך הגיעו מעל ל 20 חברים.

החברים באו בשביל רן, חיבקו אותו, ברכו אותו, שרו לו שירי יום הולדת ובעיקר שמחו. המוסיקה של ויטלי הקפיצה את כולם בריקודים סוערים, הבית שלנו קרן מאושר, ובעיקר רן שהרגיש מחובק ואהוב על ידי חבריו המדהימים. כולם רקדו, שרו, זללו, שיחקו, שמחו ונהנו.

ואנחנו כהורים חווינו חוויה מסעירה ומרגשת. את זוכרת רונית, את השיחה הראשונה שלנו איתך, כשהצגת לנו את הפעילויות של "הבית של רונית" וספרת על המסיבה החודשית, עניתי מיד שרן לא יגיע למסיבות כי אינו אוהב ארועים המוניים ורעש מאוד מלחיץ אותו.

עבורינו לראות את רן רוקד, מזמין את חבריו לרקוד איתו, מצלם ומצטלם עם חבריו ברחבת הריקודים, קורן משמחה ומאושר – זו פסגת האושר.

 

אני רוצה להודות לך ולכל הצוות והמשפחה של "הבית של רונית" שאתם מאפשרים לחברים הפעילים בבית ורן בינהם לצמוח ולפרוח. עבור רן אני יכולה לומר ש"הבית של רונית" פתח צוהר אל האושר.

 

אנחנו באמת מרגישים שהצטרפנו למשפחה חמה אוהבת ותומכת "הבית של רונית"

חיבוק גדול

גילית

שנת 2015 בפתח

אהובים של לבי,

בוקר. קור כלבים בחוץ. אפור. גשם. הרוח מעיפה את העצים של השכנים ומטלטלת אותם כל כך חזק, שאני מפחדת שעוד רגע העץ הענק שלהם ייפול ישר על הראש שלי. ציפור יונק הדבש מנסה לתמרן את מעופה, ואני חושבת כמה היא קטנה ואיך היא בכלל מצליחה לעוף בסערה הזאת. ומה קורה לכל הכלבים והחתולים שאין להם בית? ופתאום הלב שלי מלא בדאגה לכל אלה שאין להם בית, ואיך המרכז שלנו מחזיק מעמד, והאם כל החלונות סגורים, קר שם? חם שם?

Continue reading

שורשים

שלום לכל החברים. סוף כל סוף הגיעו הגשמים לאזור שלנו, וכבר מרגישים את הקור. כפי שאתם זוכרים, אני אף פעם לא חש בקור, והידיים שלי תמיד חמות. בזמן שכולם מוציאים את מלבושי החורף והמטריות אני עדיין לובש חולצה קצרה ומכנסיים קצרים.
ועכשיו אני רוצה לספר לכם על שורשים. בשורשים, הכוונה שלי היא לא לשורשים של עץ, אלא לשורשים משפחתיים. למשל, איפה נולדו הסבים והסבתות שלנו? ואיפה ההורים שלנו נולדו?

Continue reading

ה"אני מאמין" של רונית חיון

הערוץ המשמעותי באינטראקציה עם אנשים מיוחדים, הוא להיות נוכח כיצור אנושי ולהפגין נוכחות יציבה ומתמשכת.

לנוכחותנו בעולמם נדרשים העזה ואומץ להיות במקום הלא מוכר והלא ידוע.

מקום המכריח אותנו להתחבר לצד האנושי ביותר בתוכנו.

Continue reading

חלומות לעתיד

הבלוג שלי – נובמבר 2014

חברים יקרים שלי,
לפעמים, תוך כדי ניהול שוטף של ה"בית של רונית" אני מוצאת את עצמי בתוך תקופה מרגשת במיוחד, כזו שסוחפת אותי לתוך עשייה יוצאת דופן, לא ממש שגרתית שהיא קצת מחוץ לדברים השוטפים ו"הרגילים" שאני עוסקת בהם יום-יום, שנה-שנה.
עכשיו זו תקופה כזו: מרגשת, סוחפת, פותחת לי ערוצים נוספים מכל הכוונים ומכוונת את הכול לעשייה מבורכת.

Continue reading

חלומות

שלום לכל החברים,
המון זמן לא נפגשנו, איך עברתם חופשת הקיץ, עם כל הבלאגן הביטחוני? אני הייתי קצת לחוץ בגלל האזעקות, שבכל פעם שהיינו שומעים אותן, אני, אבא, ואימא, היינו ממהרים לממ"ד. אבל עכשיו תודה לאל שהמלחמה הזו נגמרה, ואני מאוד מקווה שהיא לא תחזור שוב.

Continue reading

סתיו ויום הולדת

הבלוג שלי – אוקטובר 2014

חברים יקרים ללבי,
שוב הגיע הסתיו. שוב עברה שנה. שוב הזדקנתי בעוד שנה והנה אנחנו כאן. השמיים מציירים את העולם בעננים והצבעים משתנים. הבוקר והערב קרירים ונעימים. הירוק עמוק יותר.
ככה הוא הסתיו ואני, אולי בגלל שנולדתי בחודש זה, מחכה כל השנה לחודש אוקטובר.

Continue reading

שנה חדשה בפתח

הבלוג שלי – אוגוסט 2014

חברים יקרים שלי,
סוף סוף חזרנו לעבודה עם געגועים רבים בלב. הרגעים שאנחנו נפגשים שוב, אחרי החופש, הם רגעים מרגשים ביותר. כשאני אתכם כאן במרכז – אני מרגישה בבית. כמה טוב לראותכם שוב – שמחים, מאושרים ומתרגשים להיות כאן ביחד שוב.
המרכז שלנו נראה יפה, נקי ומחודש – כפי שאנחנו דואגים שהוא יהיה בתחילת כל שנת פעילות חדשה, וזה פשוט תענוג להיות כאן.

Continue reading

עוד שנה מסתיימת לה

הבלוג שלי – יולי 2014

חברים יקרים ואהובים,
זה ממש בלתי נתפס במוח האנושי המוגבל שלי, שהנה שוב הסתיימה לה שנה. איכשהו, בעשייה רבת הפנים והגוונים שלנו כאן, אין משמעות לזמן אלא רק לחיים המלאים המתקיימים כאן יום-יום, שעה-שעה, וככה עוברת לה שנה במהירות האור ואני מוצאת עצמי כותבת שוב את הבלוג האחרון שלי לשנה זו.

Continue reading

חורף

שלום חברים,
סוף סוף החורף הגיע לארצנו הקטנטונת. אומרים שנהיה קר, מרגישים את הגשם, ואפילו זכינו לראות שלג בהרי ירושלים. אני איני מרגיש את הקור. בחיי, אף פעם לא קר לי. אפילו כשהייתי בלונדון עם ההורים שלי לא היה לי קר. כשנסענו ללונדון לפני כמה שנים, הלכנו ברחוב והיה מזג אוויר קריר, ואבא שלי דאג שאלבש מעיל, אבל היה לי חם עד כדי כך שהזעתי, אז ויתרתי על המעיל והלכתי עם חולצה קצרה בשיא הקור!

Continue reading

מנהלת מדור התנדבות בעיריית כפר סבא

כבר לפני מספר שנים, התוודעתי אלייך רונית ולבית המדהים שהקמת במו ידייך וכל זאת על מנת לשפר את חייהם של אנשי בעלי צרכים מיוחדים.
אני עוקבת מקרוב אחר הפעילות הענפה שמתקיימת במרכז ובעיקר מתרשמת ממתנדבים שעובדים במקום.
התחום החברתי לאנשים בעלי צרכים מיוחדים אינו דבר של מה בכך. לדאבוננו, לאוכלוסייה זו חסרים מענים הולמים בקהילה ועצם העובדה שיש בית כזה שיוצר עבורם הזדמנויות חברתיות, מעניק להם כלים ומיומנויות בתקשורת בין אישית,  מאפשר להם לחיות חיים בריאים ושמחים יותר. עצם קיום המקום בלב שכונת מגורים, מהווה גשר של סובלנות, נתינה וקבלת השונה.
כיום, משולבים מתנדבים רבים ב"בית של רונית" שכבר אחרי מספר דקות מתאהבים במקום וחדורי מוטיבציה להגדיל ולפתח עוד ועוד פעילויות העשרה לחניכים.
אני מבקשת להודות לך על היחס החם והכה אנושי שאת מעניקה לכל אחד ואחד מהמתנדבים וסוחפת אותם אחרייך למילוי המשימה.
אני רואה בך ובחברייך המתנדבים, שליחי מצווה.

אני מלאת הערכה ומקווה שיום אחד יהיה בכל עיר מרכז חברתי לאנשים מיוחדים שיאפשר להם להנות, להתפתח ולשמוח בחייהם.

בברכה והוקרה,

שגית לוק – פדרמן
מנהלת מדור התנדבות
עיריית כפר סבא

ענבר ארז

תושבת הוד השרון ואמא לשני ילדים, מנחה קבוצות, מנחה סופרויז'ן למנחי קבוצות וצוות מקצועי, מדריכה ומלווה אישית בתהליכי התפתחות ושיקום. מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית  במכון וינגייט, סיימה התלמדות בהנחיית קבוצות בשילוב פסיכותרפיה טרנספרסונלית, סטודנטית להנחיית קבוצות טיפוליות.

אסנת לינדר

יועצת בנומרולוגיה, מנחת טקסים, מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, סטודנטית שנה שלישית להנחיית קבוצות טיפוליות, מנחה קבוצת העצמה והדרכת צוות, הדרכת מתנדבים.

אריאלה בכר

תושבת כרכור, מטפלת גוף-נפש, טיפולי מגע וליווי תהליכים אישיים. מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, מנחה  קבוצת העצמה וחוג "מי אני – מחקר יצירתי".

לי-אור סלע

אמא לשני ילדים מתוקים. מלווה יוצרים ותהליכי יצירה. מוסמכת להנחיית קבוצות דרך המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט. מאמנת אישית, מוסמכת NLP Master practitioner ומנחת דמיון מודרך. מנחה קבוצה חברתית.

דן הלפרין

מטפל בהבעה ויצירה באמצעות מוסיקה. מוסמך מטעם אוניברסיטת בר אילן (תרפיה במוסיקה M.A) ואוניברסיטת תל אביב (פסיכולוגיה ומוסיקה B.A). בעל תעודת הוראה מטעם מכללת לווינסקי. בעל נסיון של שנים בלימוד וטיפול ועבודה עם האוכלוסייה המיוחדת, ב"בית של רונית" מנחה בחוג "כוחו של הקול, השיר והקבוצה" וחוג "פסיעות במרחב המוזיקלי"

ורד ברקוביץ

אמנית רב תחומית ויוצרת בעלת תואר בהנחיה והוראה, מוסמכת להנחיית קבוצות של המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית במכון וינגייט, מנחה ב"בית של רונית" מפגשי "פלייבק" – כלי תאטרון לעבודה בקבוצה, בכל הקבוצות החברתיות ומנחה את חוג דרמה תאטרון.

חמדה נתן

מייסדת ומנהלת מתחם האומנות ב"בית של רונית" משנת 2013, שותפה ביזמות ופיתוח פרויקט משלחות חו"ל. מורה בכירה בהוראת אמנות פלסטית, מרצה לתולדות האמנות, הדרכה במוז'ה – במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בוגרת האקדמיה לאמנויות של קררה באיטליה, זוכת פרס התפאורה בפסטיבל עכו לתיאטרון שנת 2013.

לימור זגה

בעלת תואר שני בפיתוח תוכניות לימודים M.A וחינוך מיוחד (B.A) באוניברסיטת ת"א, מרצה, מנחת קבוצות, מעבירה סדנאות בתחום של חינוך למיניות בריאה לאנשים עם צרכים מיוחדים. מנחה ב"בית של רונית" פרוייקט חינוך למיניות מוגנת ובריאה לקבוצות חברתיות של בוגרים.

שולמית סונינו

מרצה לקולנוע, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מפיקת טלוויזיה, פרסומות וסרטים דוקומנטרים, מפתחת תכניות חדשות ובעלת נסיון בהנחיית קולנוע לאוכלוסיות מיוחדות. מנחה ב"בית של רונית" את חוג הקולנוע ומפיקה פרוייקטים מיוחדים, בינהם ערב להקות "הבית של רונית" – "מתחברים באהבה".

חדווה מאיר

יוצרת בשילוב אמנויות, מורה ומנחת חוגים וסדנאות לעיצוב ואמנויות במגוון חומרים. בעלת הסמכה להנחיית קבוצות הורים, להוראת מקצועות האמנות והטכנולוגיה – B.Ed ולעיצוב אירועים. מנחה חוגים לאוכלוסיה המיוחדת ב"בית של רונית" וב"ניצן" הרצליה.

צוות המתנדבים המופלא שלנו

גילה אל על,  דקל בר שלום, בתיה ברלין, כוכי גורשטיין,  ציפי דינור, מלי זיני, לאה לב, עפרה לוזון, ליאור לוינסון, אריה ליטר, רואי נוביק,  ישראל עמית,  גדי צאושו, ציפי רווה, אסתי רוטשטיין,  אילנה רושט, ורה ששון, מירב אבירם, נועה אבירם, יוגב גרנט, אודליה לילך כהן, אופירה כהן, עמירם ליגומסקי, עודד מלכנר, דניאלה נהרין, יהונתן פומרנץ, יעל זוסים

מנהלת המרכז

חגית רונאי-טל – מנהלת משרד. אריאלה ולדמן – מנהלת חשבונות. הגר אפרת – מזכירה. משה אולשבסקי – מחשוב ותקשורת. נילי אבן – רכזת מתנדבים. ישראל ולדמן – אחראי מתחם ולוגיסטיקה.  נועה אבירם – מזכירה.

ייעוץ וסיוע מקצועי

עו"ד ענבר פלש שם-טוב – יועצת משפטית. רו"ח יוסי קליינר – וועדת ביקורת. יואל שור – רו"ח העמותה. פרופ' רביב שוורץ – ייעוץ וסיוע. יריב אפשטיין – מיתוג ועיצוב גראפי. דור בר שלום – מעצב ותומך אתר אינטרנט. ד"ר תמר שילה – ייעוץ פדגוגי. מילי שטוקפיש – הדרכה וייעוץ מקצועי. ד"ר מיטשל בקר – הדרכה מקצועית.